“מרטין סנטומה הוא פקיד אלמן באיזה משרד מנהלי חשבונות אפור ומשמים במונטווידאו שבאורוגוואי, הוא בן 50, והוא עומד לצאת לגמלאות בעוד כשנה. הספר הזה הוא היומן הנכתב בשנה האחרונה לעבודתו בין 11 לפברואר, ועד ל-28 לפברואר בשנה שאחרי. הכתיבה היא כתיבה אישית, אינטימית, של אדם רגיל, שעבד כל חייו בעבודה משרדית חסרת ייחוד, וכעת לפני פרישה, הוא מרגיש צורך לכתוב באופן חשוף ומפוכח על חייו, על הישגיו, על הקשר עם ילדיו הבוגרים, על הזקנה המתקרבת, על הזמן הפנוי העומד להיות מנת חלקו, ועל מקומו בעולם שנשאר אדיש להצלחותיו או לכשלונותיו. בפרק זמן זה מפציעה בחייו אישה צעירה שעשויה להיות מפתח, דלת, צוהר, לחיים אחרים, לאפשרויות שלא נוסו. אך העולם, כדרכו, נשאר אדיש ונראה שאין זו אלא הפוגה קצרה, בדרך אל השיממון הבלתי נמנע. הספר הזכיר לי קצת את "געגועים לאולגה" של אהרן מגד, לא בפרטי העלילה, כמו בקווים, ובדימיון הכללי בין הגיבור, חייו, והחיפוש החמקמק אחר הגאולה. סיפור קצר, אנושי ונוגע, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא - סיפור קצר על חיים שלא מוצו.”

“"ההפוגה" של בנדוטי (סופר אורגוואי מוערך) הוא ספר קטן בן 184 עמודים, וככזה הוא רימז בעיני כבר בהתחלה כעשוי להיות גם איכותי, משום היותו תמציתי ומרוכז. כך אני חושבת בדרך כלל. כי סופר שלא מתפרש מדי, מחויב להנגיש לקורא הרבה -במעט. עולם ומלואו -ברסיס אחד של חיים, ומריו בנדטי עושה זאת היטב. הוא כותב על שעת חסד קצרה הפוקדת את גיבורו – מרטין סנטומה- פקיד אפרורי בן חמישים, העומד בפני יציאה לגמלאות, רגע לפני מכת הברק הניחתת עליו במפתיע . פנינה ספרותית המתרכזת בדמותו החסכנית אבל הרגישה והאנושית של מרטין בעל הגישה הפטליסטית המצפה בכיליון עיניים לאותה הזכות המחכה כמעט לכל אדם מעבר לפינה הזכות לעסוק סוף סוף במה שהוא באמת רוצה . "כל אדם שייך רק למקום אחד על פני האדמה ושם עליו לתרום את חלקו", ציטוט . הרומן הקטן הזה כתוב כיומן בגוף ראשון . וישנה גם אהבה : "היא נתנה לי את ידה, ולא היה לי צורך ביותר. זה הספיק לי כדי להרגיש רצוי, יותר מאשר התנשקנו, יותר מאשר כששכבנו ביחד, יותר מאשר כל דבר אחר. היא נתנה לי את ידה, וזאת הייתה אהבה. כי מכל אותן ידיים, רק ידה שלה העבירה לי את מגע החיים" אז "בואו ניאחז בחיים" כך הוא כותב ביומנו את מה שהוא חושב לעצמו, ואולי את המילה החיים אפשר להחליף ב"הנאה". " בואו ניאחז ב"הנאה", כל סוג של הנאה. אבל כמה שנים של הנאה נותרו לי? הוא שואל, " אני בן חמישים ואני עדיין צעיר. "עדיין " פירושו: זה עומד להיגמר..." מומלץ בחום . כמו סרט טוב בסינימטק ...”

“מה עושה אדם העומד לפרוש מעבודתו ביום הולדתו ה-50? מה עושה אדם ששני בניו מתרחקים ממנו, אחד מהם בכלל עוזב את הבית ונעלם, והבת היא אשת הסוד היחידה? מה באמת עושה אדם כזה שאשתו מתה שני עשורים קודם לכן והוא נשאר לגדל את ילדים ועכשיו הוא בודד לגמרי? אדם כזה העוסק כל חייו בניהול חשבונות מתפנה עתה לנהל את חשבון חייו, החשבון הגדול מכולם, הגלמוד מכולם, המעיק מכולם והריקני מכולם. אבל אז נכנסת לתמונה אָוֶזָ'נֶדה, עובדת חדשה במחלקת ניהול החשבונות. היא עובדת ממש בסמוך למנהלה הישיר, זה האלמן העומד לפרוש. אבל גיבורנו הוא אדם ישר ומכובד, כזה שלא יביך אשה צעירה באמירות לא אחראיות. סופסוף הרי מדובר בשנות החמישים של המאה הקודמת. אבל השארות ביחד בעבודה בשעות בהן צריכים לגמור עבודה דחופה בערבים גורמת למספר לשים לב עד כמה נעימה חברתה של אָוֶזָ'נֶדה. הוא מחפש טקטיקה כיצד להתקל בה במקרה באיזשהו בית קפה. הוא אכן מצליח ולמרבה הפלא ההתקלות נעימה לה לא פחות מהרצון שלו שזה אכן יקרה. כל זה בא לידיעתנו ביומן שממלא המספר כשהוא בוחר בטכניקה זו לבוא בה בחשבון עם חייו סביב שנת החמישים להולדתו. האם ייצא משהו מהקשר בינו לבין אָוֶזָ'נֶדה והעם ייענה המספר להצעה לקידום בעבודתו במקום לפרוש? האם חשבון הנפש יוביל לתובנות חדשות? הספר נעים מאוד לקריאה, ההסתכלות בחייו של המספר מלאה ברגש והבנה, פיסות חיים נפרשות לפנינו במשיכות מכחול עדינות וצנומות. כל כולו של הספר 180 עמודים לא דחוסים. הסוף לא טוב ביותר ממובן אחד, אבל סוף טוב יש הרי רק בסרטים.”

“החלטתי, שלא כמנהגי, לקחת ספר מהספרייה שלא המליצו לי עליו, שלא עוטר באי-אלו תשבחות או סופרלטיבים. באקראי שלחתי את היד אל עבר מדף הספרים, והוצאתי את ההפוגה. קראתי את התקציר בגב הספר, על פקיד אלמן שעומד לצאת לגמלאות ואינו יודע כיצד ימלא את הזמן הפנוי בתוכן משמעותי. אמרתי ששווה לקרוא. הספר הוא יחסית צנום אך טומן בתוכו חכמת חיים פשוטה קסומה ונכונה. הוא נוגע בכל השאלות הגדולות של החיים, קיומיות ופילוסופיות, מבלי להידרדר לתאוריות מסובכות או אמרות נפוחות ומליציות. הסוף קצת פסימי. האור בקצה המנהרה התברר כמקסם שווא, והגיבור נותר בשגרת חייו האפילה, אך ההנאה מהספר הצנום והקסום הזה הייתה גדולה. מומלץ בחום.”

“מרטין סנטומה הוא פקיד אלמן באיזה משרד מנהלי חשבונות אפור ומשמים במונטווידאו שבאורוגוואי, הוא בן 50, והוא עומד לצאת לגמלאות בעוד כשנה. הספר הזה הוא היומן הנכתב בשנה האחרונה לעבודתו בין 11 לפברואר, ועד ל-28 לפברואר בשנה שאחרי. הכתיבה היא כתיבה אישית, אינטימית, של אדם רגיל, שעבד כל חייו בעבודה משרדית חסרת ייחוד, וכעת לפני פרישה, הוא מרגיש צורך לכתוב באופן חשוף ומפוכח על חייו, על הישגיו, על הקשר עם ילדיו הבוגרים, על הזקנה המתקרבת, על הזמן הפנוי העומד להיות מנת חלקו, ועל מקומו בעולם שנשאר אדיש להצלחותיו או לכשלונותיו. בפרק זמן זה מפציעה בחייו אישה צעירה שעשויה להיות מפתח, דלת, צוהר, לחיים אחרים, לאפשרויות שלא נוסו. אך העולם, כדרכו, נשאר אדיש ונראה שאין זו אלא הפוגה קצרה, בדרך אל השיממון הבלתי נמנע. הספר הזכיר לי קצת את "געגועים לאולגה" של אהרן מגד, לא בפרטי העלילה, כמו בקווים, ובדימיון הכללי בין הגיבור, חייו, והחיפוש החמקמק אחר הגאולה. סיפור קצר, אנושי ונוגע, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא - סיפור קצר על חיים שלא מוצו.”

“"ההפוגה" של בנדוטי (סופר אורגוואי מוערך) הוא ספר קטן בן 184 עמודים, וככזה הוא רימז בעיני כבר בהתחלה כעשוי להיות גם איכותי, משום היותו תמציתי ומרוכז. כך אני חושבת בדרך כלל. כי סופר שלא מתפרש מדי, מחויב להנגיש לקורא הרבה -במעט. עולם ומלואו -ברסיס אחד של חיים, ומריו בנדטי עושה זאת היטב. הוא כותב על שעת חסד קצרה הפוקדת את גיבורו – מרטין סנטומה- פקיד אפרורי בן חמישים, העומד בפני יציאה לגמלאות, רגע לפני מכת הברק הניחתת עליו במפתיע . פנינה ספרותית המתרכזת בדמותו החסכנית אבל הרגישה והאנושית של מרטין בעל הגישה הפטליסטית המצפה בכיליון עיניים לאותה הזכות המחכה כמעט לכל אדם מעבר לפינה הזכות לעסוק סוף סוף במה שהוא באמת רוצה . "כל אדם שייך רק למקום אחד על פני האדמה ושם עליו לתרום את חלקו", ציטוט . הרומן הקטן הזה כתוב כיומן בגוף ראשון . וישנה גם אהבה : "היא נתנה לי את ידה, ולא היה לי צורך ביותר. זה הספיק לי כדי להרגיש רצוי, יותר מאשר התנשקנו, יותר מאשר כששכבנו ביחד, יותר מאשר כל דבר אחר. היא נתנה לי את ידה, וזאת הייתה אהבה. כי מכל אותן ידיים, רק ידה שלה העבירה לי את מגע החיים" אז "בואו ניאחז בחיים" כך הוא כותב ביומנו את מה שהוא חושב לעצמו, ואולי את המילה החיים אפשר להחליף ב"הנאה". " בואו ניאחז ב"הנאה", כל סוג של הנאה. אבל כמה שנים של הנאה נותרו לי? הוא שואל, " אני בן חמישים ואני עדיין צעיר. "עדיין " פירושו: זה עומד להיגמר..." מומלץ בחום . כמו סרט טוב בסינימטק ...”

“מה עושה אדם העומד לפרוש מעבודתו ביום הולדתו ה-50? מה עושה אדם ששני בניו מתרחקים ממנו, אחד מהם בכלל עוזב את הבית ונעלם, והבת היא אשת הסוד היחידה? מה באמת עושה אדם כזה שאשתו מתה שני עשורים קודם לכן והוא נשאר לגדל את ילדים ועכשיו הוא בודד לגמרי? אדם כזה העוסק כל חייו בניהול חשבונות מתפנה עתה לנהל את חשבון חייו, החשבון הגדול מכולם, הגלמוד מכולם, המעיק מכולם והריקני מכולם. אבל אז נכנסת לתמונה אָוֶזָ'נֶדה, עובדת חדשה במחלקת ניהול החשבונות. היא עובדת ממש בסמוך למנהלה הישיר, זה האלמן העומד לפרוש. אבל גיבורנו הוא אדם ישר ומכובד, כזה שלא יביך אשה צעירה באמירות לא אחראיות. סופסוף הרי מדובר בשנות החמישים של המאה הקודמת. אבל השארות ביחד בעבודה בשעות בהן צריכים לגמור עבודה דחופה בערבים גורמת למספר לשים לב עד כמה נעימה חברתה של אָוֶזָ'נֶדה. הוא מחפש טקטיקה כיצד להתקל בה במקרה באיזשהו בית קפה. הוא אכן מצליח ולמרבה הפלא ההתקלות נעימה לה לא פחות מהרצון שלו שזה אכן יקרה. כל זה בא לידיעתנו ביומן שממלא המספר כשהוא בוחר בטכניקה זו לבוא בה בחשבון עם חייו סביב שנת החמישים להולדתו. האם ייצא משהו מהקשר בינו לבין אָוֶזָ'נֶדה והעם ייענה המספר להצעה לקידום בעבודתו במקום לפרוש? האם חשבון הנפש יוביל לתובנות חדשות? הספר נעים מאוד לקריאה, ההסתכלות בחייו של המספר מלאה ברגש והבנה, פיסות חיים נפרשות לפנינו במשיכות מכחול עדינות וצנומות. כל כולו של הספר 180 עמודים לא דחוסים. הסוף לא טוב ביותר ממובן אחד, אבל סוף טוב יש הרי רק בסרטים.”

“החלטתי, שלא כמנהגי, לקחת ספר מהספרייה שלא המליצו לי עליו, שלא עוטר באי-אלו תשבחות או סופרלטיבים. באקראי שלחתי את היד אל עבר מדף הספרים, והוצאתי את ההפוגה. קראתי את התקציר בגב הספר, על פקיד אלמן שעומד לצאת לגמלאות ואינו יודע כיצד ימלא את הזמן הפנוי בתוכן משמעותי. אמרתי ששווה לקרוא. הספר הוא יחסית צנום אך טומן בתוכו חכמת חיים פשוטה קסומה ונכונה. הוא נוגע בכל השאלות הגדולות של החיים, קיומיות ופילוסופיות, מבלי להידרדר לתאוריות מסובכות או אמרות נפוחות ומליציות. הסוף קצת פסימי. האור בקצה המנהרה התברר כמקסם שווא, והגיבור נותר בשגרת חייו האפילה, אך ההנאה מהספר הצנום והקסום הזה הייתה גדולה. מומלץ בחום.”