יש סוג של גזעי כלבים שפותחו במיוחד בשביל לשמור על העדרים מטורפים וחורשי רע אחרים. אלה לא הכלבים הצועדים עם הרועה (וחלילו?...) ונענים לתנועותיו. מדובר בכלבים חסונים במיוחד שעברו סוציאליזציה קפדנית: מרגע שהגור נגמל הוא נמצא במחיצת העדר, כדי שריחם יהווה עבורו את "הלהקה" ושום אדם אינו מפריע לתהליך, לא הופך אותם בליטוף לאוהבי אדם. אלה כלבים טריטוריאליים וחסרי פחד, שמסוגלים לגבור על זאבים ואפילו דובים. גם חובבי כלבים מושבעים (כמוני) לא ישמחו להיתקל בכלב כזה בסימטה חשוכה. גם לא ברחוב מואר באור יקרות. פשוט לא. כשקראתי את הספר הזה, הכלבים האלה עלו לי בראש, כי ריצ'ר הוא כלב מהסוג הזה. הלהקה שלו הם בני אדם חלשים ממנו גופנית ונפשית. מהרגע שזיהה אדם כזה (שמן הסתם תמיד מושך אליו זאבים או דובים) הוא מבטל את תכניותיו - מושכות ככל שיהיו - ומכין מארב לזאבים או לדובים כדי שלהקתו תשוחרר לחיים טובים יותר, והוא ישוחרר להשלים את תכניותיו.

הספר הזה נמצא אצלי מעל שנה ולמרות חיבתי הרבה לריצ'ר ועלילותיו - נדמה לי שקראתי את רובם ויש לי עוד אחד בבית - תמיד היו ספרים שעקפו אותו בתור לקריאה. פתאום מצאתי את עצמי משוועת לאיזה מותחן הגון, משהו שאפשר להיסחף איתו ורק להנות וזה היה בהחלט זמנו של ריצ'ר.
תהיתי לא פעם איך מישהו שנולד וחי באנגליה את רוב חייו הבוגרים וחי היום בניו יורק יודע לכתוב ולתאר תאורים אמינים בהחלט את הפריפריה האמריקאית - פה מדובר בנברסקה - מדינה שטוחה, חקלאית, שום דבר מעניין - מזג אוויר איום ונורא, צעירים שעיקר שאיפותיהם לשחק פוטבול או כדורסל, להצליח לצאת מהשיממון ולתפוס קצת אמריקה. כשהם מתבגרים הם מגדלים תירס ואלפלפה (מה זה?...) מוכנים להסתפק בחיים משמימים למדי ובחיי קהילה בערך. איך הוא מכיר את האנשים האלה כל כך מקרוב, שהם מהווים רקע כל כך נפלא לעלילות ריצ'ר? ואם כבר איך הוא מצליח למצוא במקומות הנידחים והעלובים ביותר פושעים ברמה, שככל שהם רעים ואכזריים בהתנהלותם היומיומית, הם הרבה יותר רעים ואכזריים בסתר?

כשאני במצב רוח נשכני אני קוראת את הספר ואומרת "כן, בטח!" וקורעת את כל מה שלדעתי פשוט לא יכול להיות. המסופר בסיפור הזה, שהוא אגב ההמשך של "61 שעות" מה שבהחלט לא יכול להיות...אבל אם אני עושה את זה ההפסד כולו שלי. לכן אני משתדלת - והצלחתי הפעם נראה לי - לא לעשות את זה. להסכים להיסחף ולהתמכר לספר, רק להנות, בלי חשבון.
והכלבים שהזכרתי? שחלקם יפים ומושכים ביותר, וכבר דורות רבים רחוקים מאותה סוציאליזציה שתארתי, וחלקם אפילו משמשים דורות ככלבי שעשועים ותערוכות? גם איתם לא כדאי להיפגש בסימטה חשוכה כשהם חושבים שהלהקה שלהם בסכנה...

מותחן משובח.
ספר המגולל את סיפורו של גק, אשר השתחרר מהצבא, מאוד מיומן ומתוחכם.
ביום מן הימים הוא מגיש עזרה רפואית לאשתו של איש מאפיה, ובדיעבד מגלה שהוא נלחם מול כנופיה שלמה אשר המטרה הראשונית והעיקרית שלה היא לשים קץ לחייו בכל מחיר אפשרי.
הוא יוצא למסע נקמה נגד אותה כנופיה, ומבחינתו כל האמצעים כשרים בכדי לשרוד ולהגן על חייו ועל חיי חבריו.
הספר הנ"ל הוא מעין חידון שמסקרן ומדרבן את הקורא לפתור אותו, עלילה לעילא ולעילא.
בעיניי אחד הטובים של לי ציילד.

לי צ'יילד מבקר בחצרות האחוריות של אמריקה. לא עורכי דין מלוקקים, להוטים למכור את עקרונותיהם מבית מדרשם של ג'ון גרישם וסקוט טורו, לא מנכ"לים דורסניים מפנקסו של ג'וזף פיינדר או בני המעמד הבינוני תושבי הפרברים, עליהם כותב לינווד ברקלי, אלא תושבי שומקום בארץ אינשם. פועלים כחולי צווארון, רד נקס, חוואים מיובלים, שירשו גנים של מחוייבות ושתיקה סבלנית ונדכאת, אנשים קשי יום, שמישהו מתעמר בהם, רחוק מן הסטריאוטיפ האמריקני, רחוק מן הערים הגדולות של החלום האמריקני והקפיטליזם בולע כל.

בארץ לי צ'יילד החיים מתנהלים אחרת. הארץ שטוחה, ענקית, ריקה, עצובה, משועממת, נשלטת בידי משפחות פשע נטולות תחכום, כל יישוב מוטל אי שם כלאחר יד, כאילו השליך אותו מישהו כדי להיפטר ממנו. המרחקים בארצותיו של לי צ'יילד מקבלים משמעות חדשה. עשרה קילומרים, קרוב מאוד, מאה קילומטרים, קרוב למדי.

ג'ק ריצ'ר נוסע בטרמפים לאן שיובילו אותו גלגלי הרכב. הוא נפלט על פרשת דרכים כלשהי, עושה פעמיו אל היישוב הקרוב, מן הסוג המתואר למעלה, ושם, הוא נתקל בתעלומה מאז'ורית, לא רצח בת השכן, אלא מעשה פשע הדורש התערבות מסיבית של אחת מסוכנויות הביטחון, אלא שג'ק עושה זאת טוב מהן.

אם לתמצת את מהותו של ג'ק ריצ'ר למען אלה שאינם מכירים אותו (עדיין), ניתן לומר כי ג'ק הוא מכונת לחימה משוכללת בעלת מוח אנליטי, לב ענק ומצפון ישר כפלס. זהו סוד קיסמו. היכולת להשען על מישהו שאינו מכזיב לעולם. אדם שאינו מטה את עקרונותיו, דורס את הרעים ומציל את החלשים ויהיה המחיר האישי שישלם, אשר יהיה.

מכונת הלחימה הזאת, גובהה מטר תשעים וחמישה סנטימטרים ומשקלה מאה ועשרה קילוגרם (לא כל כך הרבה בהתחשב באוייביו שהם גבוהים וכבדים ממנו), ומהלכיה מתוארים בפרטי פרטים, משל היה מדובר בניתוח כוריאוגרפי של קטע מחול מסובך. תאור של מכה אחת יכול להשתרע על פני עמוד וגם יותר. קרב בין ג'ק ואויב, קצר ככל שיהיה, מתואר לפעמים בעשרים עמודים שאין בהם ולו שורה משעממת אחת.

לי צ'יילד הוא אמן התיאורים. הוא מפרק את המהלכים לגורמים בכישרון שאינו נופל מכשרונו של ג'ק לפרק את הרעים. במקום שסופר אחר היה כותב משפט תמציתי וקצר, צ'יילד כותב פרק שלם וכך הוא יוצר את האווירה. כאילו ראית סרט שרובו מצולם בקלוז אפ וחלקים נבחרים ממנו מוקרנים בסלואומושן.

לי צ'יילד מאייר את ספריו, מצייר אותם, מפסל אותם, מביים אותם, מסריט אותם, מקרין אותם.
קטעים שלמים רצים מול עיניך גם חודשים אחרי שסיימת לקרוא את הספר. אמן, כבר אמרתי.
לי צ'יילד גם אמן של תיאורי מצבים, תכונות ומזג אוויר. אביא פה קטע קצר כדי להדגים מדוע אסור להפיל אותו לתוך ז'אנר ספרי המתח כאילו היה מדובר בעוד סופר מתח אמריקני שגרתי וקלישאתי.

"הוא עצר את נשמתו והקשיב בריכוז לכל הרחשים שניתן היה לשמוע. הוא הכיר את הארץ. האדמה נעה ללא הרף, מתחממת, מתקררת, רוטטת, רעשים זעירים ותנועות מקרוסקופיות, אבנים קטנות נדחפות כלפי מעלה דרך שכבות רבות אל פני השטח הסדורים שמעל, ונחות לבסוף בתלמים ובשוחות מחכות שמישהו ידרוך עליהן, יבעט בהן, ימעך אותן יחדיו, יפגיש אותן בנקישה." כך רוצה צ'יילד להבהיר כי: "הליכה שקטה על פני אדמה פתוחה היא בלתי אפשרית."

מוחו של ג'ק ריצ'ר מסיק מסקנות כל העת. הוא שחקן שחמט מוכשר הצופה את מהלכיו של היריב עשרה צעדים קדימה. הכיצד? זוהי טיבה של ההתנהגות האנושית. נכון שהיריב עלול להכזיב וזה בסך הכל הימור. אבל הבנתו בטבע האדם, באופיו הספציפי של כל אדם על פי השתייכותו המגדרית, המקצועית, הכלכלית, הסוציואקונומית, החברתית, יכולתו לנתח בשבריר שניה חיים שלמים, היא פנומנלית.

יושרו האישי כובש לב. עמידתו האיתנה לצד האנדרדוג היא מכמירת לב ומעוררת הערצה. רוב הפציעות והרסיסים והקרעים והשברים והמכאובים (וגם אפו שנשבר בפעם הראשונה בספר זה) ניתנו כמנחה למען זרים גמורים שלא ראה לפני כן ולא יראה בעתיד. אם היה מסב את עיניו כמו רוב רובם של האנשים האחרים היה חוסך מעצמו הרבה צלקות מלחמה.

המצפון שלו עשוי פלדה. ולכן אנחנו אוהבים אותו. אנחנו בטוחים שמה שלא יקרה, ג'ק לא ינטוש אותנו עד שיסדיר את כל הבעיות ויסלק את כל הרשעים מהדרך.

בספר הזה ג'ק מגיע לכפר בנברסקה, כפר שנשלט בידי ארבעה גברים שמבצעים מעשי נבלה כדבר שבשגרה. עשרים וחמש שנים קודם נעלמה ילדה קטנה מן הכפר וג'ק רוצה לחפור את העבר ולחשוף את ההווה המחריד.

ריצ'ר אינו מתאר את הזוועות שנעשו. ביראת כבוד מהולה בצניעות, הוא נסוג מן המראות המזוויעים ונותן לנו תיאור מינורי מתומצת במשפטים ספורים. כמו שהוא יודע לתאר במשפטים מדממים את עונשם של הרעים, כך הוא מתאר במשפטים סטריליים את סבלם של הקורבנות.

אפשר להתווכח על טיבו של גיבור על ריאליסטי שמצליח להפיל אנשים רבים בזכות תכונותיו היחודיות. אפשר להתווכח על אמינות התיאורים הבאליסטיים או תיאורים של אומנויות לחימה ותנועות קרביות. אפשר להיות סקפטיים וגם חסרי אמונה, ללגלג, לתפוס איזו שטות שכתב צ'יילד. אבל אי אפשר להתכחש לכשרונו של לי צ'יילד ולקסמו של ג'ק ריצ'ר.
אולי לא שווה למות בשביל זה, אבל בוודאי ששווה לקרוא את זה.

הקדמה:
קראתי את 8 הספרים בסדרה של הארי פוטר. כן אני יודע שהיו רק 7. מעשה שהיה כך היה: במהלך קריאת הסדרה של הארי פוטר, לאט לאט אבדה סבלנותי להמתין לתרגום הספר הבא, מהספר השליש כבר הייתי קונה את הספר באנגלית בשנייה שיצא. בספר החמישי, כבר לא הייתה לי מספיק סבלנות לחכות שיגיע המשלוח מאמזון, וחיפשתי ברשת איזה עותק PDF לרפואה, ככה לקרוא בינתיים עד שהעותק שלי יגיע. אני יודע שמדובר בשריטה קלה, אבל אני מרגיש נוח לשתף פה, שכן אני מניח שישנם חולים או לפחות נשאים של אותה מחלה פה באתר... ואכן מצאתי PDF עם הספר החמישי וצללתי לתוכו מיד.
העלילה פוטרית אופיינית, הכתיבה רולינגית למשעי, אם כי בכל מהלך הקריאה הייתה לי תחושה מוזרה, שכן היו שם תיאורים לא אופייניים לעניינים שבנו לבינה, ומאחר ומדובר בספר נוער, נראה היה לי שגברת רולינג קצת הגזימה. ולמרות זאת "הידיים ידי עשו..." והכתיבה כתיבתה של רולינג.
כשהגיע בדואר העותק שהזמנתי כבר סיימתי את ה PDF, ובכל זאת פתחתי את הספר לקרוא בו מעט, אחרי הכול שילמתי...
אני לא חושב שאצליח לתאר במילים את ההפתעה שהייתה לי כשגילית שהסיפור שקראתי לא היה כלל סיפורה של רולינג, אלה זיוף שהסתובב ברשת. הייתי המום מי יטרח לכתוב ספר של יותר מ 500 עמודים עם אותם דמויות באותו סגנון עם עלילה בדויה (ולא רעה כלל) ולשם מה?

ולמה כל ההקדמה... אני חושב, שהספרים הדיכוטומיים של שחור ולבן טוב ורע בסדרת ג'ק רייצ'ר הם כה תבניתיים שניתן "לזייף" כזה ולא הרבה קוראים ירגישו בזיוף (חוץ מאפרתי).
ואיך שנאמר בסרט "מטאל ג'אקט": "you can talk the talk but can you walk the walk" אביא לפניכם פסקאות ראשונות מספרו הבא של בסדרת ג'ק ריצ'ר (מפרי דמיוני כמובן) הפינה לשיפוטכם.

רחוב בל הצבעוני בממפיס התחיל להתמלא באופנועים מגדלים וסוגים שונים. יום רביעי היה היום הנכון מבחינת ריצ'ר להגיע לממפיס. העניינים שהביאו אותו לכאן דרשו חשאיות, לפחות בהתחלה, עד שתפרוץ מהומת האלוהים. בימי רביעי של חודשי הקיץ התכנסו לרחוב בל ההיסטורי אופנוענים מכל הסביבה, מאות אופנועים בזה אחר זה, אגזוזיהם מקרקשים ומנועים נוהמים, חנו בצידי הרחוב הצר. ההמון הרב התאים לג'ק רייצ'ר, וכמות האופנוענים המגודלים סביבו הסוותה היטב את גודלו. העין האנושית אינה יודעת לזהות גודל היא יודעת לזהות גודל יחסי... ריצ'ר לצד האופנוענים גדולי הגוף נראה כמו עוד דמות בהמון. לצידם 120 הקילוגרם שלו שפוזרו כמסת שריר ובשר לכל אורך 193 הסנטימטרים המצולקים שלו הוא נראה כעוד אופנוען שרק החנה את הצ'ופר שלו ובא לשתות משהו עם החברה.

ריצ'ר מישש את כיס מעילו המרופט, הגלוק שהוא לקח מהאירני בנברסקה נח שם בבטחה. המחסנית מלאה בכדורי פרבלום שנכנסים וגם יוצאים ומשאירים אחריהם בלילת דם ועצם, והרבה כאב במקרה הטוב, ג'ק ריצ'ר לא התכונן לטוב. הוא נכנס לפאב של בי. בי קינג בתחילת הרחוב, ניגש לברמן החייכן והזמין קפה. "ליקר קפה? קלואה? או Coffee Jack?" שאל הברמן החייכן בפה מלא שיניים לבנות, הוא היה כבן 70 כהה עור ולבן שיער, כפוף על הבר מגבת מטונפת על כתפו. "פשוט קפה" ענה ריצ'ר "חם חזק וטרי".
"אין בעיה איש גדול" אמר הברמן, נכנס למטבח וחזר עם ספל קפה חם מידי ושרוף, אבל קופאין היה שם בשפע... וזה כל מה שהוא היה צריך עכשיו. הוא התיישב בפינה המרוחקת של הבר עם תצפית נוחה על הכניסה.
ג'ק ריצ'ר היה בדרכו מנברסקה לורג'יניה אבל השתלשלות העניינים בשבועיים האחרונים הובילה אותו לממפיס טנסי, בירת הבלוז ועיר הולדתו של מלך הרוקנרול. ג'ק לא בא הנה כדי לבקר בגרייסלנד.....

אז מה הביקורת שלי בעצם?
הספרים של צ'יילד ממכרים, קשה להניח אותם, קשה לא לאהוב את ג'ק ולשנוא את אויביו. אבל לי זה הרגיש טיפה שחור לבן, והכתיבה מידי תבניתית וחוזרת על עצמה... אחזור לקרוא ספרים של צ'יילד מפעם לפעם, כשאצטרך אתנחתא.

"בוחן פתע, בחורים," אמר ריצ'ר. "ביליתם ארבע שנים בקולג' ולמדתם איך לשחק. אני הייתי שלוש-עשרה שנים בצבא ולמדתי איך להרוג אנשים. אז כמה אני פוחד?"
אין תשובה.
"הייתם כל כך גרועים שאף קבוצה לא גייסה אתכם. אני הייתי כל כך טוב שקיבלתי עיטורים ומדליות. אז כמה אתם פוחדים."
(עמודים 45-46)

"שווה למות בשביל זה" הוא הספר החמישה-עשר בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, המנהל חיי נווד, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. הספר, שהינו המשכו של "61 שעות", ממשיך כמעט מן הנקודה שבה הקודם הסתיים. ריצ'ר, ששרד את הפיצוץ בבונקר התת-קרקעי בסוף הספר הקודם, ממשיך במסעו לווירג'יניה בכדי לפגוש את סוזן טרנר, אשר מפקדת כעת על יחידתו הישנה במשטרה הצבאית. כאשר הוא מגיע לעיירה בערבות נברסקה מתחילות הצרות. כשריצ'ר נתקל באישה מוכה הוא מחליט שהוא צריך להסביר לבעלה את עובדות החיים:
״יש לי הודעה בשבילך, חבוב,״ אמר ריצ׳ר.
״ממי?״ שאל דנקן.
״האגודה הלאומית של יועצי הנישואים.״
״יש דבר כזה?״
״מן הסתם.״
״מה ההודעה?״
״זה יותר שאלה.״
״בסדר, מה השאלה?״
״השאלה היא אם זה נעים לך?״ ריצ׳ר הכה אותו, סנוקרת ימנית ישר אל האף, מכה אכזרית, מפרקי אצבעותיו פגעו בסחוס ובעצם ומחצו אותם בדרכם. דנקן נסרק אחורה ונחת על השולחן. הוא נחבט בכוח, צלחות נשברו, כוסות התהפכו, וסכינים החליקו אל הרצפה. דנקן לא ניסה לקום.
(עמודים 31-32)

הבעל, כך מתברר, הינו בנו יחידו של ג'ייקוב דנקן, שבראש משפחתו מטיל טרור ואימה על כלל תושבי המחוז. מעשהו של ריצ'ר העלה את חמתם של בני משפחת דנקן, ועל ריצ'ר לשלם. הם שולחים אחריו בריונים, בחורים מגודלים ששיחקו פוטבול בקולג', אולם ריצ'ר עבר אימונים בריינג'רס, ושירת שלוש-עשרה שנים בצבא ארצות הברית: ״ארבע שנים של פוטבול בקולג׳ שוות בערך לארבעה ימי אימונים של הריינג׳רים, והרבה אנשים שריצ׳ר הכיר לא שרדו אפילו את היום השלישי.״ (עמודים 330-340) לא עובר זמן רב עד כי הם מבינים שניצב בפניהם אתגר מסוג חדש, אתגר המאיים על המשך שגשוגם הכלכלי וביטחונם האישי. בצר להם פונים בני משפחת דנקן לאנשי העולם התחתון של לאס-וגאס, השולחים בתורם את הקשוחים שבמרצחים (איטלקים, לבנונים ואפילו איראנים) בכדי לצוד את ריצ'ר. אבל כשריצ'ר מגלה כי עשרים וחמש שנים קודם לכן ילדה בת שמונה נעלמה ולא נמצאו עקבותיה, הוא מבין כי משפחת דנקן אינה עוד כנופייה טיפוסית, והוא מחליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - לפתור את התעלומה. מוכה וחבול, ריצ'ר אינו שוכח לרגע בשביל מי הוא נלחם, ובשביל מה שווה למות.

גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית. הוא בעל ראייה חדה וזיכרון מעורר השתאות לפרטים הקטנים. הוא מתואר אמנם כאיש ציני וקשוח; אך מעבר לחיצוניות זאת מסתתר אדם טוב לב ונדיב, המעוניין להילחם ברע, ולהחזיר לעולם את הטוב והצודק שבו. ריצ'ר, גבר גבוה, גדל גוף וחזק, הינו בוגר האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית "ווסט פוינט". במסגרת שירותו בצבא הוכשר ריצ'ר כלוחם מיומן בסיור, חבלה, קומנדו ולוחמה זעירה. לאורך סדרת הספרים הוא מתגלה כצלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה, וכן כבעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. במשטרה הצבאית נחשב ריצ'ר לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. ובעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני. בנוסף עמד ריצ'ר בראש יחידת חקירות מיוחדת במשטרה הצבאית אשר חקרה מקרים בהם מעורבים לוחמי יחידות מיוחדות בכוחות המזוינים של ארצות הברית, ובהם הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. במהלך שירותו לחם במבצע מטרה צודקת ובמלחמת המפרץ, וכקצין צעיר עוטר על גבורתו בביירות:
״כוכב הכסף,״ היא שאלה. ״על מה?״
״ביירות,״ הוא אמר. ״משכתי החוצה כמה בחורים מהבונקר.״ (מתוך הספר "ניסיון קטלני", הוצאת קוראים, 2002, עמוד 99)

זהו, כאמור, הספר החמישה-עשר בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" וה- "הפרשה") אולם אל יובן לא נכון גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה ("הצלף" ו-"A wanted man" החדש והמצוין). לטעמי, הפעם העלילה קצת נוסחתית (ומזכירה פרק בסדרות דוגמת "מחוץ לחוק" ו"צוות לעניין"). הגבר הקשוח שמתגלגל בטעות לעיירה שכוחת-אל, שבה התושבים נאנקים תחת עולם של בריונים הסוחטים אותם ופוגעים בהם. לכאורה, כבר צפינו וקראנו סרטים וספרים המבוססים על נוסחה זו עוד מימי "שיין", המערבון המופתי עם אלן לאד. אבל רק לכאורה. כי למרות שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, ולמרות שזה נראה פועל על-פי עקרונות שהבמאי\ שחקן קלינט איסטווד (שכבר כתבתי שלטעמי ריצ'ר הוא גלגולו הספרותי) עיצב בסרטים כמו "הבלתי נסלח" ו-"הנוקם", ואף שלכאורה הסוף ידוע מראש הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד טווה סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. מומלץ!!!

ספר מתח בינוני ששווה קריאה.
אין בספר תפניות פתאומיות - הכל צפוי בנברסקה.
גק ריצר גיבור "ספרותי" חכם, יעיל, ואלוף הביצועים המוצלחים ללא אמצעים.
סופרמן לפי הנוסחאות הקבועות של לי ציילד.
העלילה לא נמרחת והספר כתוב בזרימה מהירה.
מומלץ לחובבי גק ריצר.

ג'ק ריצ'ר מגיע למקום נוסף, שכוח אל, עיירה חקלאית קטנה בנברסקה, וכמובן, כמו תמיד, מתמגנט מיד אל צרות, עוולות, ניסיון לתקן והכל תוך העמדת עצמו בסיכון מול קבוצת רָעים לא קטנה. מה שמתחיל באשה שמוכה ע"י בעלה מתגלה כמורכב ומסוכן הרבה יותר. וג'ק כמובן לא מוותר, מנסה, מסתכן וממשיך בדרכו לתקן את העולם ולהוציא את הרוע. פרק נוסף בהרפתקאות ג'ק הנודד בדרכים.

ספר טוב מאד נוסף של לי צ'יילד, עלילה קולחת וזורמת והספר נקרא במהירות בלי רצון להניחו מהיד עד לפתרון כל הבעיות והתעלומות.

ספר קלאסי לחובבי עלילות ג'ק ריצ'ר. לא מסובך או מתוסבך, אלא שחור ולבן. אין הרבה אפור, ולפעמים זה כיף. ריצ'ר מרביץ כמיטב המסורת (וגם חוטף קצת), אבל תוך זמן קצר פותר תעלומה שליוותה את הישוב הקטן בנברסקה במשך 25 שנה. הלוואי ככה בחיים - אסקפיזם אמיתי...

ספר מותח מאוד, קריא וזורם. אין בו שנייה אחת של רוגע. כל הזמן יש התרחשויות ותפניות.
אנשים נהרגים בו על ימין ועל שמאל, כולל פושעים שחוסלו ע"י הגיבור הטוב של הסיפור- ג'ק ריצ'ר.
כמובן שרוב התרחישים שם לא הגיוניים- ריצ'ר מצליח לקרוא את מחשבותיהם ותוכניותיהם של הפושעים, מפתיע אותם והורג אותם בקלות. דמויות רבות בסיפור נפצעות קשה אך בכל זאת מתפקדות היטב.
כל זה לא פוגם בהנאה מהסיפור- מי שאוהב ספרי מתח ואקשן , יאהב מאוד את הספר הזה.