אני מודה שהמוטיבציה שלי לקריאת הספר היתה הסדרה שהממה אותי בעוצמתה - סדרה שהלכה והשתבחה, ובעונה האחרונה עלתה לגבהים, לטעמי. הסדרה הסתיימה מבלי שהעלילה הגיע לפתרון, והרגשתי ממש קשורה לדמויות ומתגעגעת אליהן, ועל כן נמשכתי לקרוא את העדויות שקיבל הרבה שבחים, ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מצד אחד הספר ריתק אותי ומאד נהניתי לקרוא אותו, אך לא ממש הצלחתי להתחבר לדמויות והרגשתי שהכל די חד מימדי וגם די לא אמין בחלקים רבים (בעיקר לקראת הסוף). בעוד שבעונה האחרונה בסדרה הדמויות עוברות תהליכי שינוי ומשורטטות עם הרבה רבדים וסתירות וקונפליקטים, בספר הדמויות די חד מימדיות,שטוחות ופשוט לא משכנעות. כמעט אין קונפליקטים פנימיים וגם מערכות היחסים ברובן רדודות. נראה כאילו הדמויות הן רק כלים להעברת רעיונות. נכון שיש כאן תיאור משכנע של השחתת הנשמה במדינה פשיסטית תיאוקרטית ששוללת לחלוטין את חופש הבחירה וכל היחסים הם יחסי אלימות וכוחנות. אבל זה לא מספיק כדי להחזיק ספר של 400 עמודים. סורי.

ספר מטלטל ומרתק על סיפור הצלתה של ילדה/נערה שעברה את זוועות תקופת הקמר-רוז' בקמבודיה. שיקוף לתהומות אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית ועל כוחותייה להשתקם ולהתרומם למרות הכל. מודה שלא הייתי מודעת לגודל הזוועה שעבר העם הקמבודי - לא פחות מהשואה. במהלך ארבע שנים חיסל הקמר רוז' כרבע מבני עמו באופן אכזרי, כשאינו חס על נשים וילדים. במשך כמה שנים בתקופה הקריטית בילדות להתפתחות הנפש האנושית ראתה מום את בני משפחתה נעלמים, נירצחים וגוועים ברעב והיתה עדה למחזות זוועה ולביטויים הגרועים ביותר של הרוע האנושי, כשהמשטר האכזרי מדכא כל מה שטוב, יפה ואנושי - כולל הזכות להביע או לחוש רגשות. השכלה ואהבה נחשבו חטאים שדינם מוות. כל זאת בשם אידיאלים קומוניסטיים כביכול ורצון לברוא "עולם חדש" (דמיינו עולם ללא דת...). מופלא לראות את כוחות הנפש של מום ואיך היא בכל זאת הצליחה לשרוד לא רק בגוף אלא גם בנפש. מסמך חשוב ומרתק. כתוב היטב, מנקודת מבטה של האם המאמצת הנפלאה ושל הילדה עצמה. החלקים שפחות אהבתי בספר הם הנסיונות הקצת רדודים לטעמי של שיהי לנסח תיאוריות שמסבירות את התהליכים.

סוף סוף סיימתי לקרוא את חמדת. מערכת היחסים שלי עם הספר ממושכת. כבר כמה שנים הוא משך אותי, קודם בחזותו, וגם על ידי איזכורים פה ושם בתכניות ספרותיות, אך כל פעם כשהצצתי בכריכה האחורית נרתעתי. בצדק, כפי שהסתבר בדיעבד, חשתי שיש כאן הצצה את תוך האופל. לבסוף החלטתי לצלוח אותו והסתבר שזה לא קל. מודה שמצאתי את הספר קשה מאד לקריאה והתקשיתי להתחבר אליו במשך מאה וחמישים העמודים הראשונים - כל פעם לקחתי ונטשתי, עד שבאמצעיתו ניתפסתי והוא אחז בי בקרביים. אכן, כפי שציינו כאן אנשים, יש בספר עירבוב בין ריאליזם וסוריאליזם, בין פרוזה לשירה, ויש הרבה קטיעה ובילבול מכוונים, כך שלעתים קרובות לא ברור מי הדובר ומה בדיוק קרה. כפי שאני מבינה זאת, זו אחת התימות של חמדת: הסימביוזה בין הדמויות, והקושי להפריד בין מציאות פנימית וחיצונית. אבל לפעמים זה מרגיז ומקשה על ההתחברות לסיפור. וגם - התיאור של ההתרחשויות הוא הרבה פעמים "מבפנים" - מתוך החוויה הבלתי אמצעית של התודעה, עירוב של חוויה חושית, אסוציאטיבית, שבה מתערבבים עובדות עם תשוקות עם זכרונות עם פנטזיות...זה הקושי בחווית הקריאה וזו העוצמה. לי לקח זמן להיכנס לזה, אך כשזה קרה זה קרה, ואני מוצאת שכפי שהספר נכתב באופן זה, גם חווית הקריאה בו היא מאד קשה לתרגום למילים קוהרנטיות. אני יכולה רק לשתף בתחושות, מחשבות ואסוציאציות שעלו בי: חיבור חזק של החוויה האישית והקולקטיבית - נושא העבדות ונושא האמהות והאבדן. חווית העבדות מהמקום הפנימי של מה זה אומר שלוקחים ממך הכל, שהופכים יצור תבוני עם נשמה לחפץ שימושי, כשנוטלים מאדם את הזכות להיקשר, לאהוב, להגן על אהוביו, לכבוד עצמי. תיאורים חזקים, צורבים של חווית ההשפלה, אבדן הזהות, והאושר שבגילוי עצמי מחדש בעצם זה שמישהו משלם לך מטבע על עבודה שעשית. זוועות העבדות מתוארות בתמונות ואנקדוטות מחרידות של התעללות ועינויים, אך גם בתיאורים טריוויאליים לכאורה, של אקטים של מחיקה והשפלה שהם קטלניים באותה מידה. מה ששובר את סת' זה לשמוע איך "המורה" (שמודד את הסחורה האנושית שלו בסרט מידה) ותלמידיו עושים רשימה של תכונותייה החייתיות, ומה ששובר את האל זה לראות איך לוקחים מאשתו אהובתו בכוח את החלב שנועד לתינוקה. "גרוע בהרבה היה...שכל אדם לבן יכול לקחת את גופך ואת נפשך תמורת כל מה שעולה על רוחו. לא רק להעביד אותך, להרוג אותך, או לחבל בגופך - אלא לזהם אותך בצורה כזאת שתשכחי מי את ולא תצליחי להיזכר" (עמ' 246). ויש את חווית האבדן של סת' - הצער והאשמה האינסופיים והגעגועים, ועולם הרוחות (רוחות העבר? ההיסטוריה? הסבל שלא סופר? הנשמות שנשכחו?) - האופן שבו הם מרוקנים את החיים אך גם ממלאים אותם - (באסוציאציה עלה בי "הדיבוק") והקושי וגם ההכרח להיפרד. עלה בדעתי שהעבדות של השחורים בארה"ב היא זוועה אנושית לא פחות מהשואה, אלא שהיא לא קיבלה את אותו עיבוד בנרטיב ובטקסים ובמורשת (אולי זה רק נדמה לי כי אני חיה בישראל שבה יש סוג של פולחן שואה ולא מספיק מכירה מה קורה בארה"ב, אבל נדמה לי אם איני טועה שהטראומה המתמשכת של השחורים בארה"ב, לא רק שלא קיבלה אלא גם לא מקבלת את המקום הראוי, ומכיוון שלא קיבלה מספיק עיבוד, עדין רודפת ומלווה את המציאות העכשווית). שורה תחתונה: ספר קשה לקריאה בכל המובנים אך עוצמתי ומטלטל - שווה את המאמץ.

אחד מספרי הילדים המקסימים ביותר. כל כך נהניתי לקרוא אותו ולהתבונן בו יחד עם בני (בן 11). מעין חיבור מיוחד בין ספר מאויר לקומיקס, כשלאיורים ולטקסט מישקל שווה בקידום העלילה וחלק מהפאן הוא לחפש באיורים רמזים ופרטים. הספר רווי מקוריות, יחודיות, הומור מיוחד כל כך אנגלי וקצת נונסנסי ואקסצנטרי, ובעיקר המון רגש. האיורים כל כך נוגעים ומכמירי לב. ברגעים מסויימים נזכרתי בדוקטור סוס, במובן זה שרידל בונה עולם יחודי שקשור ומזכיר את העולם שלנו, אך שיש לו את ההגיון והחוקים משל עצמו. בלב ליבו של הספר, כמו גם בספרים אחרים של רידל (אוטוליין והחתולה הצהובה, משהו אחר), נמצאים נושאים מאד טעונים - בדידות, חריגות, דחיה, הורים מזניחים, כמיהה לידידות, פחדים. אך בכל אלה רידל מטפל כבדרך אגב בצורה מרומזת וקלילה עם כל כך הרבה הומור, אך מבלי להדחיק ולטשטש. וזה מה שנותן לספר את האיכות הכה מדויקת ועמוקה שלו. דמותו של מר מונרו - יצור מוזר שכל כולו מוסתר על ידי שיער ושאינו מדבר, עוררה בי כל כך הרבה רגש של הזדהות, ובעיני זהו הישג מופלא. האיורים של רידל - פשוט תענוג. ספר מלא אהבה ומעורר אהבה.

ספר שחושף ומביא למודעות את התופעה המזעזעת של מכירת ילדות נפאליות על ידי הוריהן לשמש כשפחות מין בתנאים מזעזעים. תופעה שהיקפה לא מבוטל ולצערנו אף גדל בהרבה לאחר רעידות האדמה האחרונות בטיבט. פשוט נורא כמה העולם יכול להיות אכזרי. אני תמיד חושבת איזה ברת מזל אני שנולדתי בחלק זה של העולם. עם כל המלחמות והצרות - זה מתגמד. באופן מפתיע, למרות הנושא הסנסציוני, הספר כתוב בעדינות ובמינימליסטיות פיוטית, ומצליח לשחזר את נקודת המבט הילדית התמה והפשוטה, ולשמר בכך את כבוד הילדה שחולל, ועל כך מגיעים לו חמשת הכוכבים.
כדאי ואף ראוי שאנו, כבני החברה המערבית, נהיה מודעים יותר לתופעות כמו סחר בילדים וזנות ילדים כשאנו באים לצרוך ולהנות ממדינות שמאפשרות ואף מעודדות זאת מסיבות כלכליות (כמו תאילנד והודו). זהו אות קלון על החברה המערבית שאינה נוקטת בסנקציות משמעותיות כנגד תופעות אלה והמדינות שמאפשרות אותן.

מטלטל, מרתק, מטריד ומפעים. סיפור חיים ואישיות מעוררות הערצה (ואני לא טיפוס מעריץ). תמיד מפעים אותי איך אדם שחי בדיכוי כה גדול מוצא את כוחות הנפש להתעלות ולהיחלץ מהכלוב. סיפור שיחרורה הפיסי והמנטלי של אייאן מהכלא הרוחני ותנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם גדלה מרתק ואף שופך אור על מה זה לגדול כאשה במדינה אפריקאית מוסלמית (סומליה) או בערב הסעודית: שטיפות מוח איסלאמיסטיות שבבסיסן האידיאולוגיה שאשה צריכה להשלים עם כל התעללות והשפלה כי זה רצון אללה הרחום ותפקידך להיכנע ולקבל. כל ספק וחופש מחשבה הוא כפירה שדינה נידוי חברתי וענישה אכזרית עד כדי הוצאה להורג. ועל כך נוספות הטראומות וההתעללות הפיסית של מילה אכזרית בילדות ומכות אכזריות ותנאי החיים הקשים. לא יאמן שהאשה הנדירה, המדהימה והמוכשרת הזו עמדה להימסר על ידי אביה כמו עז בשוק לבחור קהה ואוויל שהיה מדכא אותה ומשתמש בה לצרכיו, ולא יאמן שברגע של אומץ בלתי נתפס היא בחרה לברוח מגורל זה. אך סיפורה של אייאן מעבר להיותו סיפור אישי מרתק, משקף גם את גורלן של מיליוני הנשים שלא זכו כמוה להימלט מגורל אכזר זה, ואת עומק הדיכוי שמוטמע בבסיס האידיאולוגיה האסלאמית של השריעה כנגד זכויות אדם לחופש הביטוי והמחשבה וכנגד זכויות נשים בפרט. אומץ ליבה של אייאן והיושרה הפנימית שלה ממש מופלאים, וכנגד כל אופנת הפוליטיקלי קורקט המערבית, היא אינה מגמגמת ואינה חוששת לבטא בצורה בהירה ונוקבת את הביקורת שלה על האיסלאם. גם כשהיא מותקפת ומאויימת פיסית וחייה בסכנה (שותפה ליצירת סרט שמותח ביקורת על יחס האיסלאם לנשים נירצח והיא מקבלת איומים), היא לא מושתקת וממשיכה להשמיע את מה שיש לה לומר ולהילחם למען זכויות נשים מוסלמיות. הספר ניכתב לפני כשמונה שנים, עוד בטרם גלי ההגירה הנוכחיים לאירופה, וכבר אז חירסי מזהה נכון את האיום התרבותי שיש בהכלה סובלנית של תרבות ששוללת זכויות אדם בשם סובלנות לרב-תרבותיות וחופש הדת. איזה חופש יש לאשה שמגיל אפס שוללים ממנה את יכולת החשיבה החופשית והבחירה? היא שואלת. מרוב רצון להיות רגיש ולכבד את תרבות המהגרים ובשם הרלטיביזם המוסרי, החברה המערבית מאפשרת ומכחישה המשך קיום של פשעים כמו מילת ילדות ורצח על כבוד המשפחה גם כשאלה ממשיכים להתקיים בתוך תוכה (אחד המאבקים של חירסי היה לעקוב סטטיסטית אחרי היקף תופעת רצח "על כבוד המשפחה" בהולנד. מסתבר שהרשויות כלל לא כללו קטגוריה שכזו במניעים לרצח מתוך הכבוד הרב שרחשו לתרבות המהגרים. רק לאחר התעקשותה התבררו מימדיה המפלצתיים של התופעה).

חוויותיה של אייאן מאפשרות לקורא הצצה לתרבויות של סומליה וערב הסעודית - מבט מבפנים על מה זה להיות אדם ואשה בתרבויות כה שונות אלה על המאבקים הפוליטיים, תרבותיים דתיים ושבטיים. מאד מאלף לקבל הצצה לעומק הקשר השבטי בסומליה, על הטוב והרע שבו, ועל החוויה הפסיכולוגית של לגדול בתרבות הדתית פונדמנטליסטית של ערב הסעודית. גם במובן זה הספר מאד מלמד ומרחיב אופקים.

למרות שהייתי מודעת לנושא גם לפני, לאחר קריאת הספר חשתי מזועזעת מהיקף ועומק הדיכוי של נשים בחברה המוסלמית ומהיחס האכזרי כלפיהן. חשתי צורך לקרוא יותר על נושא מילת הנשים. מסתבר שכ125 מיליון נשים עברו טראומה זו (!)וכל שנה מצטרפות 2-3 מיליון ילדות/נערות נוספות. במדינות אפריקאיות מוסלמיות כמו סומליה, גאנה מצרים וסודן בין 88-99% נימולות, אך גם בתוכי אירופה הנאורה, אלפי ילדות מועלות כקרבן על שולחנות המטבח בהולנד צרפת וגרמניה במהלך חופשת הקיץ שלהן. מה שמטריד ומזעזע יותר הוא שבחברות השמרניות אין לאשה מגן ומוצא, כי ההורים/משפחה/ שבט שותפים לדיכוי ולא יגנו עליה אם תהיה במצוקה. תמיד היא תהיה אשמה, גם אם נאנסה או הוכתה. תמיד "כבוד" השבט או המשפחה יהיה הערך העליון. ובחברה המערבית, המאבק בתופעה לא מספיק חריף.
אני קוראת לכל מי שזה מזעזע אותו, כמוני, לתרום לקרן desert flower foundation שהוקמה על ידי סומלית שבדומה לחירסי עברה את טראומת המילה ונמלטה באומץ רב מגורלה. הקרן עוסקת במאבק לבלימת התופעה ובטיפול בנפגעותיה.

ספר מרתק בעיני. ניתוח של הפסיכולוגיה של בעלי החיים מנקודת מבטה של אוטיסטית (גרנדין מאובחנת כאספרגרית, שזה סוג של אוטיזם עם רמת תיפקוד גבוהה ואינטלקט תקין ומעלה). גרנדין טוענת לדמיון בין האופן שבו המוח האוטיסטי ומוחם של בעלי החיים מתפקד. בגדול, היא טוענת ששניהם תופסים את העולם באופן חזותי ולא מילולי, ושמים לב לפרטי פרטים כשהיכולת להכללה והפשטה, לעומת זאת, נמוכה או חסרה. משום כך, שניהם רגישים מאד לשינויים וגירויים שאדם רגיל לא יבחין בהם. אפשר לראות זאת כלקות או כיתרון. אוטיסטים, בחלקם, וכמוהם בעלי חיים, נחנו ביכולות מדהימות וגאוניות שאנשים רגילים לא מסוגלים להם. במידה רבה הניתוח וההבנה שלנו, כאנשים רגילים, את ההתנהגות של בעלי החיים לוקה בחסר בשל השוני הרב באופן שבו אנו תופסים את הדברים. גרנדין טוענת ואף מוכיחה, כי בעלי חיים נחנו ברגשות עמוקים ובאינטיליגנציה.
אפשר ללמוד מהספר המון על בעלי חיים וגם על החוויה האוטיסטית, ממקור ראשון, אך צריך גם להתייחס בסקפטיות לחלק מהנתונים. הבעיה העיקרית של הספר היא שגרנדין מערבבת עובדות , תיאוריות, השערות ודעות, ומסתמכת לעתים על נסיונה האישי בלבד או על מקרים בודדים (אם כי במקרים רבים היא מביאה כהוכחה ניסויים, מחרידים ומזוויעים, שנעשו בבעלי חיים). בנוסף, כשם שאנו, "הרגילים" לכאורה משליכים על בעלי החיים את הפסיכולוגיה שלנו, גם גרנדין לא חפה מזה ויתכן שגם היא מייחסת להם תכונות לא להם משום שהן קיימות אצלה. בכל אופן, יש בספר חומר למאות שנים של מחקרים (שאני מקווה שלא יערכו...) והוא מאד מעורר למחשבה.
הספר מאופיין בשילוב מדהים, שאולי אופייני לאספרגר, של איכפתיות ואמפטיה אדירה לבעלי חיים מחד, עם תיאורים אכזריים בבעלי חיים מאידך. גרנדין עצמה ידועה בכך (ואף מתפארת בכך בספר) שחוללה מהפך בתעשיית הבשר בארה"ב כמתכננת של "משחטות הומניות" שממזערות, כביכול, את סבלן של החיות המובלות לטבח. גם בכך יש פרדוכס מסוים, אבל אולי באמת היא תרמה הרבה לרווחת בעלי החיים האומללים האלה ומוטב שכך. בכל אופן התרשמתי עמוקות מאהבתה החזקה לבעלי החיים ומיכולתה לחוש אמפטיה כלפיהם, וזה בהחלט מעורר מחשבות גם לגבי אוטיזם.

בהתחלה חשבתי לתת לספר רק שלש כוכבים, אבל רק עם גמר הקריאה חשתי שהוא נגע בי במקום עמוק יותר. אולי כדתל"שית (לפני יובלות) מתוך המקום שגדלתי בו ועזבתי אותו- החברה של הדתיים הלאומיים (מפד"ל דאז), מצאתי שהספר נוגע באופן עמוק ואמין בנקודות כואבות שמתייחסות לקיום בחברה הדתית. כמו הדרישה להתבטלות של הפרט מפני הקהילה. כמו ההתייחסות המעמדית, הגזענית למעשה, שטבועה כל כך עמוק בתפיסה ובהלכות החיים החרדיים ושבאה לידי ביטוי בהתייחסות למיהו זיווג טוב בעולם השידוכים, או ביחס לחילוניים ול"גויים". ההתנשאות. והדיכוי. והסירוס הרגשי ממש (שבא לביטוי בעיקר בדמותו של בנימין). ואיך בחורה מלאת חיים וחלומות עם נטיה אמנותית מנסה לשרוד מבחינה רגשית ורוחנית בתוך כל זה עד שזה מחלחל גם לתוכה. ובתוך כל זה שזור סיפור טרגי (שלא אפרט כדי לא לקלקל למי שקורא) ששוב מאיר את הקונפליקט בין אנושיות חמה וחיה לנוקשות קרה ומתנשאת ומצמיתה. דמותה של גיתה מגלמת את האלטרנטיבה ל"חניוקיות" - האפשרות להיות דתי וגם חי ואוהב ואנושי ולא מתנשא, אך היא נדחיית ומבודדת על ידי ה"טובים יותר". כמה אני שמחה שאני לא שם. היה משהו בספר שהזכיר לי את סדרת הטלויזיה "מרחק נגיעה" (מומלצת).

צובט את הלב, נוגע, מלמד, מרתק וגם ארוך מדי ודוחה במקומות מסויימים. התחלתי לקרוא כי נושא האספרגר וחוויות החריגות עניינו אותי (במקצועי אני עוסקת בחינוך מיוחד והכרתי אנשים עם אספרגר). עם התקדמות הקריאה הופתעתי לגלות (פיספסתי את הכריכה האחורית) שאני בעצם קוראת גם ספר מתח בלשי על פרשיית רצח, ז'אנר שבדר"כ לא מושך אותי, ושהספר גדוש בתיאורים זוועתיים של מקרי רצח. ממש לא ספל התה שלי, כמאמר הפתגם האנגלי. אך היה מאוחר מדי - נסחפתי בעלילה המותחת ושקעתי בקריאה מהנה ומרתקת של 600 עמודים. אני חייבת לציין שבשלב די מוקדם היה לי די ברור מה הולך לקרות בסוף, ולדעתי ניתן היה לקצר וזה רק היה משביח את הספר. כוחו של הספר, לדעתי, מלבד היותו מותח ומרתק, הוא בכך שהוא מצליח לתאר בצורה מעמיקה ומדויקת את חווית האספרגר ולהיכנס לראשו וליבו של בחור עם אספרגר, ככל שאדם "בעל מבנה נוירולוגי טיפוסי" (זה התואר המדעי לנו, הלא אספרגריים לכאורה) יכול בכלל לתאר חוויה זו. זה יומרני כמו לתאר את העולם מנקודת מבט של חתול, או ילד, או זקן...או כל דבר שהוא לא אנחנו - וזו בעצם מהות הספרות. לעולם לא נדע כמה התיאור אמין ואפשרי (וככלות הכל מדובר בדמות בדיונית) אך נדמה לי שפיקו עשתה עבודה מצוינת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת חקר יסודית ביותר (בכל הרמות - גם בהיבט של האספרגר וגם בהיבט המשפטי). פיקו בחרה סיטואציה קיצונית שמדגישה את הקצרים (ההדדיים) בתקשורת בין האספרגרי לנורמטיבי ואת התיסכול והטרגיות שנילווים לחוסר ההבנה הזו. כמו בקטע שבו אימו מבקרת אותו בתא המעצר והם מנסים לחבק זה את זו כשמפריד ביניהם קיר זכוכית עבה שגם חוסם צלילים. אולי זה בעצם המצב הקבוע של ג'ייקוב, מהרהרת אימו. פיקו גם מיטיבה לתאר את הקושי העצום וההתמסרות האינסופית של להיות אמא לילד כזה. העלילה מתוארת מכמה זוויות ראיה - של ג'ייקוב הפרוטגוניסט האספרגרי, של אימו, אחיו, עורך דינו והחוקר המשטרתי. הדמויות תלת מימדיות ברובן, ומורכבות. בעיקר ריגשו אותי הקטעים המתוארים מנקודת מבטו של ג'ייקוב. הסופרת הצליחה לבנות דמות מופלאה ולתפוס את המהות המורכבת של התופעה מעבר להגדרות ולסטריאוטיפים - את המוגבלות הרגשית עם התמימות והשילוב הבלתי אפשרי והפרדוכסלי בין חוסר יכולת להיות אמפטי לסוג של אהבה ואיכפתיות כנים אך כה חמקמקים. ניתוק ורצון להסתגר בצד נואשות וכמיהה לקשר, חוסר רגישות מצמרר לעיתים בצד אובר רגישות מכאיבה, ומאחורי חזות של מה שנראה מנוכר ומנותק ולפעמים אלים - משהו כה טהור. אחת המבקרות כאן כתבה שהתיאורים של ג'ייקוב לא אמינים כי הוא דומה מדי לנער רגיל ומורכב מדי. בעיני, דווקא זה כוחו של הספר ופיקו עשתה צדק עם האספרגרים, ואני אומרת זאת גם מתוך היכרות עם אספרגרים. גם לאנשים עם אוטיזם יש רגשות ורצון לקשר ולשייכות ורגשות מורכבים, והם כמהים לכך שנבין את שפתם. ויש גם מקרים גבוליים רבים ורגשות אמביוולנטיים. אני חושבת שהתיאור של ג'ייקוב מרתק ואמין מאד. פיקו חוקרת וחושפת את הנושא על כל ההיבטים שלו, כולל התחבטויות פילוסופיות בשאלות הזהות של אספרגר (האם עדין אהיה אותו אדם בלי "ההפרעה"? האם זה חלק ממני או כולי? האם אני רוצה לוותר על זה?). לעתים נראה שפיתולי העלילה משרתים צורך דידקטי שלה כדי ללבן עוד צד והיבט. סגנונית, הסיטואציות קיצוניות והעלילה צבועה בצבעים עזים. אישית הייתי מעדיפה יותר מינוריות וניואנסים, אך זה ענין של טעם. בסה"כ ספר מצוין.