כשקראתי את הספר תהיתי לעצמי מה הייתה עושה יאנסון לחורף הישראלי, כיצד הייתה מספרת אותו, משחקת בו, ואילו משמעויות הייתה מוצאת בו. חורף שקרן יש לנו, מתחזה ושרלטן. סוודר הוא אף פעם לא הימור בטוח, מטריות לרוב אינן נחוצות וכשהן כן נחוצות הרוחות חזקות מדי והן מובסות במהרה, נכנעות אחרי דקות אחדות. לו היה עלינו ליפול אל תדרמה כל פעם שהטמפרטורות יורדות לא הייתה זו שינה נוחה במיוחד שכן מדי יום או יומיים שוב הייתה מכה בנו שמש ומעירה אותנו, קוראת לנו לצאת אל הים. ובכל זאת ברור לי שיאנסון הייתה מצליחה למצוא לנו פרשנות בתוהו המטארולוגי הזה, למצוא איזה הסבר, איזו חוקיות. יאנסון היא הקוראת בעונות, הקוראת בטבע, הניגשת אל העולם הסובב אותנו לא כתפאורה אלא כדמות נוספת בסיפור, שוות ערך לגיבורים עצמם. הראיה הזו, ההרמונית, המטיבה, יש בה קסם והקורא בספריה של יאנסון - הקורא באמת - סופו ליפול אל הקסם. די מהר קצב ליבו יסתנכרן עם קצב המילים. הדם יזרום נעים יותר. אחר-כך: הוא יבין דברים.
מהשורות למעלה אולי קשה להבין שמדובר בספר ילדים, אך זהו המצב. מומין מתעורר פתאום, בתחילת החורף, מתרדמת החורף שלו בזמן שכל משפחתו עדיין ישנה ותישן עד בוא האביב. עוד לא היה מומין לפניו שהתעורר מתרדמה. הבית שקט, אפלולי, וזר. העולם כולו זר למומין שמעולם לא ראה את העמק מכוסה בשלג ואת הנהר קפוא. יצורים חדשים, יצורי חורף, פוקדים את העמק, בבקתת החורף גרה אחת בשם טו-טיקי, וסנופקין ישוב גם הוא רק באביב. הספר הזה, המלנכולי בתחילתו, מדבר בעיקר על בדידות, על המטמורפוזות של האדם ושל הטבע. על שינויים, על יופיו של השקט. מעט מאוד מכל זה נאמר באמת, הרוב מסופר רק למי שמוכן להאזין או, לחילופין, התעורר אי פעם מתרדמת החורף שלו לראשונה בחייו ולא ידע כיצד ממשיכים - ומאז עצביו עדיין חשופים.
מומלץ.