בספר מרתק זה תיעד שאנדור מאראי את החיים בהונגריה בין הכיבוש הנאצי (1944) לבין השלמת ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה ב-1948, שאילצה אותו לנטוש את מולדתו ולצאת לגלות בארצות הברית, הארץ בה חי עד יום מותו. מאראי היה אדם אינטליגנטי ומפוכח וניתח במדויק את מגרעותיה של השיטה המרקסיסטית. הוא הבין שהפשיזם והקומוניזם אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע והזהיר ששלטון קומוניסטי יוביל בהכרח למציאות של אלימות, דיכוי וסתימת פיות. הדרך היחידה בה ניתן להיאבק במגמות הללו היא ע"י אימוץ ערכים דמוקרטיים-ליברלים - תוך שימת דגש על חירויות הפרט - ודחיית הקולקטיביזם הקיצוני שעמד בבסיס תפיסת העולם המרקסיסטית/לניניסטית.

מאראי הטיל ספק ביכולתו של העם ההונגרי להתנגד לכיבוש או להבין את משמעותו. שורשי המשבר נטועים, לדעתו, בכישלונם של האליטה האינטלקטואלית ומעמד הביניים לבלום את התפשטות הרעיונות הקיצוניים (מימין ומשמאל) שרווחו בתקופה שלאחר התפרקות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. מבחינתו של האזרח ההונגרי הפשוט, ש"התרגל" לשלטון הדיכוי, לא היה הבדל משמעותי בין דיקטטור אחד למשנהו.

הספר הוא מסמך היסטורי חשוב ומספק תובנות מאירות עיניים לגבי החברה ההונגרית שחלקן עדיין רלוונטיות. כידוע, לקראת תום מלחמת העולם השנייה נרצחו כ-560,000 מיהודי הונגריה במחנות ההשמדה ואלפים רבים נרדפו ונטבחו ע"י פלוגות "צלב החץ" של פרנץ סלשי. האנטישמיות העממית-שורשית שהייתה קיימת אז לא נעלמה כליל וזוקפת את ראשה המכוער בשנים האחרונות על רקע המשבר הכלכלי המתעצם. גם הלאומנות והפשיזם שבו ותפסו מקום מרכזי בדיון הפוליטי והציבורי. "זכרונות מהונגריה" מתאר קריסה תרבותית, חברתית ואידיאולוגית שהובילה לאסון ומזהיר מפני חזרה על השגיאות שאיפשרו את צמיחתם ושגשוגם של כוחות ריאקציונרים ואנטי-דמוקרטיים.

בספר "אישה בברלין" מכונסות רשימותיה של תושבת ברלין בחודשים אפריל-יוני 1945, התקופה בה הושלם כיבוש העיר וחוסלו שרידיו האחרונים של המשטר הנאצי באירופה. בשבועות הללו ניהלה ה"אלמונית" (שהסכימה לפרסם את התיעוד זמן מה לאחר תום המלחמה אך סירבה לחשוף את שמה) יומן בו תיארה בפרוטרוט את פעולות הנקם שבמהלכן נאנסו נשים רבות ע"י חיילים סובייטים ששהו בגרמניה ואת מאבק ההישרדות הפיזי והנפשי שלה ושל מכריה.


היומן שכתבה האלמונית חושף פרק בהיסטוריה שחלק מאיתנו מעדיפים (מסיבות ברורות) להדחיק ולהתעלם ממנו. בשנים האחרונות מתרבים הקולות המדגישים את העוול שנגרם לגרמנים בידי בעלות הברית ומבקשים לגזור גזירה שווה בין סבלו של העם הגרמני לסבל שגרמו הנאצים ליהודים ולעמים אחרים. כמובן שספר כמו "אישה בברלין" עלול לשרת את האג'נדה שלהם.


למרות הרתיעה המובנת, מומלץ לקרוא את הספר, ולו רק כדי להבין את נקודת המבט של האזרח הגרמני ה"ממוצע", זה שלא גויס ל Waffen SS , אך שיתף פעולה - גם אם באופן פסיבי - עם שלטון שהיה אחראי להשמדה שיטתית של מיליוני בני אדם במחנות המוות.




ציון לשבח לטלי קונס שתירגמה מגרמנית ולאילנה המרמן שהוסיפה אחרית דבר מחכימה ומאלפת.

יצירה מעניינת ומעוררת מחשבה. כמה הרהורים שעלו בי בעת קריאת הספר:

אחד המאפיינים המרתקים בדמותו של מרסו, הוא יכולתו לחוות ולנתח את המציאות באופן קר, שכלתני וצלול, במנותק מהכללים שהוכתבו ע"י החברה. מעשים הנחשבים בעיני הרוב בלתי מוסריים נתפסים בעיניו כפעולות הגיוניות לחלוטין. הוא מגלה אדישות כמעט מוחלטת לאירועים המתרחשים סביבו. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתגובה למות אמו. אירוע זה אינו טורד את מנוחתו ולמחרת ההלוויה הוא יוצא לשחות בים, פוגש אישה ומזמין אותה לבילוי.

הפרשה בעקבותיה עומד מרסו לדין משונה עוד יותר. הוא מואשם בכך שירה באדם למוות, וכאשר מתבקש להסביר מה היו המניעים לפעולותיו, טוען שעשה זאת "בגלל השמש". ניסיונות החוקרים להבין את הסיבות שהובילו לרצח ולגרום למרסו להביע חרטה, עולים בתוהו. מנקודת מבטו, המעשה היה טבעי, בלתי נמנע ואין טעם להצטער עליו. הקונפליקט בין מרסו, המסרב להכיר בכך שביצע פשע וחותר תחת הקודים החברתיים המקובלים, ובין מערכת הצדק שמטרתה לאכוף את החוקים והכללים הללו, הוא, בעיניי, החלק המעניין ביותר בספר. גם הויכוח החריף שמתנהל עם הכומר, נציג הממסד הדתי, המבקש לגאול את נשמתו של ה"חוטא" ולהשיבו לחיק הכנסייה, תורם רבות להבנת דמותו ומניעיו של מרסו. בעיניו, החיים הם אוסף של אירועים מקריים וחסרי משמעות. הניסיונות הפשטניים של בני האדם להשליט סדר בכאוס בדרכים שונות (חוקים, ממשלות, דת וכו') והחלוקה הדיכוטומית לטוב ורע אינם יותר מאשר צביעות והעמדת פנים שיש לחשוף ולהוקיע.

"הזר" מציג בפנינו את הבעיה במלוא חריפותה אך אינו מספק לה פתרון חד משמעי. הסופר מצביע על הצורך לצעוד בנתיב שונה, מודע ומפוכח יותר ולנטוש את השיטות הישנות שאינן מציעות פתרונות של ממש למצוקותיו של האדם. מומלץ לקרוא את המסה "המיתוס של סיזיפוס" שחיבר קאמי, העוסקת בנושאים דומים ומבהירה את מושג ה"אבסורד" בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

קובץ זה מציג לקורא מבחר מסיפוריו המוקדמים של ריימונד קארבר בתרגומו (המעולה, כרגיל) של משה רון. העובדה שרוברט אלטמן השתמש בחמישה מהסיפורים כבסיס לסרטו "תמונות קצרות" אינה מפתיעה כלל. קארבר כותב בשפה "קולנועית" רזה ותמציתית, ממעט בתיאורי סביבה ונוף (פרט למקרים בודדים) ואינו מרבה לעסוק בניתוח פסיכולוגי מדוקדק של הדמויות ובניסיון להבין את מניעיהן הנסתרים. העלילה נפרשת בפני הקורא באמצעות שורה של דיאלוגים המנוסחים בלשון יומיומית, לעתים בוטה, דרכם אנו מתוודעים לנפשות הפועלות ונחשפים לדילמות המעסיקות אותן.

הדמויות המאכלסות את סיפוריו של קארבר מנהלות אורח חיים שגרתי למדי. נישואין, שניים-שלושה ילדים, עבודה, בית בפרברים. אך מתחת לחזות השלווה אורבים עצב עמוק, חרדה קיומית ותחושת ריקנות. כאשר מתרחש אירוע יוצא דופן (פיטורים ממקום העבודה, ריב קשה עם בן הזוג, בגידה וכו'), הרגשות, התסכולים והכעסים המודחקים צפים לפתע על פני השטח ומאיימים למוטט את היציבות השברירית.

קארבר מקפיד שלא לקחת על עצמו את תפקיד המחנך/מטיף. הוא אינו מנסה לקדם סדר יום פוליטי, חברתי או אחר. סיפוריו הקצרים הם בבחינת "מעט המחזיק את המרובה". הכתיבה חפה ממניירות ונטולת התחכמויות מיותרות ודווקא בשל כך מצליחה לגעת ולרגש. מומלץ בחום.

לפני קריאת הספר ראוי להקדיש כמה מילים למחברו. וארלאם שאלאמוב, יליד 1907, נעצר ע"י המשטרה החשאית הרוסית, הואשם בפעילות אופוזיציונית חתרנית נגד משטר סטאלין ונשלח למחנות כפייה בצפון ברית המועצות, בהם ישב 17 שנים. חוויותיו, המתועדות באמצעות שלל הדמויות המאכלסות את "סיפורי קולימה", משקפות את המציאות האכזרית וחסרת הרחמים ששררה במתקני הכליאה הסובייטים בשנות ה-30 וה-40.

אך "סיפורי קולימה" אינו תיאור עובדתי יבש או מסמך היסטורי-פוליטי גרידא. בשפה ריאליסטית ישירה, בוטה ותמציתית, משרטט המחבר את מצוקתם הפיזית של האסירים וההתנוונות המוסרית ההדרגתית שבאה בעקבותיה. הקודים ההתנהגותיים והחברתיים אשר הגדירו את עולמם בעבר אינם תקפים עוד. החיים מחוץ למחנה הם בגדר זיכרון רחוק ומעומעם. "לעתים קרובות מדי נראה לו העולם ההוא שמעבר להרים, מעבר לנהרות וימים, כמין חלום, פרי הדמיון. ממשי היה רק הרגע, השעה, היום למן ההשכמה ועד צפירת הסיום - מעבר לזה לא הפליג בהרהוריו, וגם לא היה לו כוח להפליג. כמוהו ככולם. הוא לא ידע כלום על עברם של האנשים שהקיפו אותו, וזה גם לא עניין אותו". (מתוך "בלילה").

הצרכים הפיזיים הבסיסיים שולטים ומכתיבים את דרכי הפעולה. אין פנאי להרהורים פילוסופיים כשהרעב משתק, הגוף דואב, הקור חודר לעצמות והאקדח מכוון לרקה. האינסטיקט האנושי להמשיך לחיות, לשרוד בכל דרך אפשרית, מוביל למעשים שבמציאות ה"אחרת", זו שמחוץ למחנה, היו נחשבים לאלימים, לא חוקיים ובלתי מוסריים בעליל. הקורבן מאמץ לעצמו את שיטותיו של התליין. הגבולות ביניהם הולכים ומיטשטשים בעולם שכולו רוע צרוף וברוטלי.

בתום הקריאה נותרה בי תחושת מועקה כבדה. התקשיתי למצוא בספר תקווה או נחמה. אך גם בתהום הפעורה, בחשכה האינסופית הזו ישנם רגעים (מעטים) בהם הערפל מתפזר וקרן אור חודרת מבעד לאפלה. מחווה אנושית פשוטה, טעמו של מאכל מוכר, יופיו הצנוע של הטבע - כל אלה מזכירים לקורא שקיים סיכוי, קלוש ככל שיהיה, לעתיד טוב יותר - גם בעולם שהושחת עד לבלי הכר ואיבד לחלוטין את המצפן המוסרי שלו.

סבי הלך לעולמו ביום בו ציינתי את יום הולדתי התשיעי. אף פעם לא אשכח את המבט בעיני אבי כשקיבל את הבשורה המרה. מעולם לא הרשה לעצמו להזיל דמעה בנוכחותי, אך פניו חמורי הסבר הסגירו את רגשותיו ונטעו בי תחושת צער והזדהות עמוקה עם כאבו.

את סבא לא הכרתי היטב. הזיכרונות המועטים ממפגשיי עימו מקוטעים ומטושטשים. הוא היה אדם שמיעט בדיבור, מרוחק ומסוגר. מעולם לא חשתי שהפגין חיבה יתרה כלפיי. לרוב העדיף להשתמש בשפת היידיש. העברית לא היתה שגורה בפיו עד יומו האחרון.

לארץ ישראל הגיע בשלהי שנות השלושים לחייו. בני משפחתו נספו בשואה והוא היחיד ששרד את התופת. לאחר שהיה קצרה במחנה פליטים בקפריסין הפליג, יחד עם ניצולים נוספים, לעיר יפו, בה פגש את סבתי ונשאה לאישה. השניים התגוררו בדירת שיכון צנועה בעיר וחיו יחד כארבעים שנים.

לאחרונה, במהלך שיחה עם אבא, נודע לי על חיבתו הרבה של סבי המנוח לספרות היידישאית בכלל ולכתבי שלום רבינוביץ' (שלום עליכם) בפרט. אודה שלא טרחתי לעיין בספריו עד כה. ייתכן שתדמית ה"יהודי הגלותי" הרתיעה אותי, ואולי פשוט לא האמנתי שאוכל להזדהות עם עולם כה זר ושונה משלי. כאשר קראתי את "עירם של האנשים הקטנים" כל חששותיי נתבדו. גיליתי אוצר ספרותי של ממש. שלום עליכם היטיב לתאר בהומור, רגישות ואנושיות אין קץ את שלל הדמויות הססגוניות והצבעוניות שאיכלסו את העיירה היהודית בסוף המאה ה-19.

כמובן שלמחבר ול"אנשים הקטנים" עליהם כתב, לא היתה אפשרות לדעת על הפורענות המתרגשת ובאה עליהם ועל עמם. מי יכול היה לדמיין שבתוך עשרות שנים רוב הקהילות (והעיירות) היהודיות באירופה תושמדנה בידי הנאצים ועוזריהם? בעיניי, הספר הזה איננו רק יצירת אמנות מופלאה, אלא גם, ואולי בעיקר, קינה על עולם שהיה ואיננו עוד.

קראתי את "ארמון הקרח" בפעם הראשונה כשהייתי בן 12 לערך. היצירה הותירה עלי רושם עז וליוותה את מחשבותיי במשך חודשים ארוכים. הזמן שחלף לא הקהה במאום את עוצמתו של הספר היפה והפיוטי הזה. אני עדיין מעלעל בו מפעם לפעם ומתענג על הכתיבה הרגישה ודקת האבחנה של טאריי וסוס ועל תיאור נופי סקנדינביה רבי ההוד. העלילה מתמקדת בידידות המיוחדת בין סיס ואון, נערות צעירות המתגוררות בעיירה צפון אירופית מרוחקת. בין השתיים נרקם קשר אמיץ, מעין שותפות גורל, ברית כמעט מיסטית שאין להתירה. כאשר מתרחש אירוע המערער ברית זו, נאלצת אחת הנערות להתמודד עם טלטלה רגשית שלא חוותה מעודה ועוברת תהליך התבגרות כואב ומייסר המשנה את עולמה ומעצב את אישיותה. המחבר מתייחס לאיתני הטבע ככוחות המרכזיים המניעים את עולמנו. ביכולתם להשפיע על התנהגותם ומעשיהם של כל היצורים החיים. גם בני האדם אינם יוצאי דופן מבחינה זו, ומעשיהם מושפעים ובמקרים מסוימים אף מוכתבים על ידי חוקי הטבע.