ביקורת ספרותית על בניין שלם - כניסות א-ה מאת יעל משאלי
ספר בסדר

---

****


אני מת לנסוע שוב לנפאל. הייתי שם לפני חמש עשרה שנה, וששת השבועות האלה נכנסו לי עמוק מתחת לעור והם פועמים בי לחזור, לשבת בבית הקפה "פומפרניקל" בקטמנדו או בפוקרה על שפת האגם, להזמין "בלאק טי" ועוגת קינמון ולהביט על התאואים, על הילדים היחפים המשחקים כדורגל ולנשום, עמוק.
אחר כך הייתי מתכנן באיטיות את הטרק שלי לשרשרת הרי האנאפורנה, דרך כפרים מבודדים חסרי חשמל, פורטרים קלי רגליים ופונדקים שמגישים דל-באט ריחני, מרק שום להקלת מחלות הגבהים, ולקינוח - בלינצ'ס אפוי בתנור ובתוכו חטיף מרס מותך.

אבל אני לא נוסע. אני לא רואה את זה קורה, לא בשנים הקרובות בכל אופן. זה קורה בחיים המקבילים שלי, שבהם לא עשיתי את כל מה שעשיתי כאן. אולי רק חלק. וזה לא שרע לי כאן, בהחלט לא, אבל החיים הם לא רק שאיפות אנוכיות וילדותיות לעשות מה שבא לי אלא גם, ואולי בעיקר, סדרה של פשרות של הרצוי עם המצוי, של כסף, מקצוע ועבודה אל מול משפחה וילדים, מערכת זוגית ומשפחתית אל מול האגו הבועט.

והאמת היא שכל זה כמעט ואינו קשור בכלל לספר של יעל משאלי. מצד שני, אני לא יכול שלא לחשוב על הדברים האלה בהקשר אליי, ופעמים רבות שאני מרגיש חנוק בחיים-הבאמת-לא רעים-אבל-אלה-היחידים-שיש-לי, אני בורח למחשבות על נפאל ומה הייתי עושה אילו.

ל"בניין שלם" יש שתי משמעויות עיקריות. האחת, המילולית יותר, מתייחסת לעיסוקו של הספר בחיי מספר משפחות המתגוררות בבניין דירות אחד במרכז הארץ. המשמעות השנייה מתארת את המשפחה, את הבית היהודי, כבניין שלם, חזק, יציב, לא ניתן לפירוק - אבל בעצם כשאנחנו אכן נכנסים לחייהן של המשפחות המתוארות בספר, אנחנו מגלים כמה שביר, פריק ורעוע יכול להיות בית, גם כשאין טרגדיות, גם כשהכול טוב, כשיש הרבה ילדים, כשבריאים.

אני מגיע מבית דתי מסורתי. כיפה סרוגה, יעני. אני מנהל בית חילוני אמנם, אבל הורי מסורתיים, ואחי ואחיותיי נמצאים כולם על המנעד שבין דתיים לחרדים. לכן אני מכיר יותר, אולי, את המציאות המתוארת בספר, זו שניבטה אלינו מהסדרה "סרוגים", של אנשים שהפרדיגמה העוטפת אותם עשוייה גם מהחיים החילוניים שרובנו חיים אותם, וגם ממגבלות הלכתיות, מסורתיות ואחרות. האנשים האלה נראים כמונו, אבל יש להם למעשה גם סוג של תת-תרבות (יש שיאמרו דווקא על-תרבות) שבאה לידי ביטוי בכל אחד מתחומי החיים, ואחד מסימניה הוא הקושי הרב יותר, באופן יחסי, לפרק את המשפחה.

ובכל זאת, מדובר באנשים כמונו, שקרובים שבעתיים להוויית חיינו ולדילמות שאנחנו, כישראלים חילוניים, עוברים בחיינו, מאשר, נאמר, משפחות הודיות או סיניות, קנדיות או צרפתיות. יכולתי למצוא את עצמי בסיפור מערכת היחסים המורכבת שבין אישה לחמותה, או בתיאור של חיי זוג שבוחר לפרק את החבילה אחרי עשרים שנות נישואין וחמישה ילדים, או בסיפור של בגידה של אחד מבני הזוג, ואפילו בתיאור חיי הרווק בן הארבעים שלא מוצא את האחת ולא יודע אם הוא באמת בנוי לזה, פשוט בגלל שבאחד היקומים המקבילים, גם אני הייתי רווק כזה. או בוגד כזה. או נבגד כזה.

או אולי, באחד היקומים המקבילים האלה, הייתי מצליח להתגבר על כל המחסומים האידיוטיים של החיים שלי, לוקח את הילדים במנשאי גב וטס לקטמנדו.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בניין שלם - כניסות א-ה