“****


אני מת לנסוע שוב לנפאל. הייתי שם לפני חמש עשרה שנה, וששת השבועות האלה נכנסו לי עמוק מתחת לעור והם פועמים בי לחזור, לשבת בבית הקפה "פומפרניקל" בקטמנדו או בפוקרה על שפת האגם, להזמין "בלאק טי" ועוגת קינמון ולהביט על התאואים, על הילדים היחפים המשחקים כדורגל ולנשום, עמוק.
אחר כך הייתי מתכנן באיטיות את הטרק שלי לשרשרת הרי האנאפורנה, דרך כפרים מבודדים חסרי חשמל, פורטרים קלי רגליים ופונדקים שמגישים דל-באט ריחני, מרק שום להקלת מחלות הגבהים, ולקינוח - בלינצ'ס אפוי בתנור ובתוכו חטיף מרס מותך.

אבל אני לא נוסע. אני לא רואה את זה קורה, לא בשנים הקרובות בכל אופן. זה קורה בחיים המקבילים שלי, שבהם לא עשיתי את כל מה שעשיתי כאן. אולי רק חלק. וזה לא שרע לי כאן, בהחלט לא, אבל החיים הם לא רק שאיפות אנוכיות וילדותיות לעשות מה שבא לי אלא גם, ואולי בעיקר, סדרה של פשרות של הרצוי עם המצוי, של כסף, מקצוע ועבודה אל מול משפחה וילדים, מערכת זוגית ומשפחתית אל מול האגו הבועט.

והאמת היא שכל זה כמעט ואינו קשור בכלל לספר של יעל משאלי. מצד שני, אני לא יכול שלא לחשוב על הדברים האלה בהקשר אליי, ופעמים רבות שאני מרגיש חנוק בחיים-הבאמת-לא רעים-אבל-אלה-היחידים-שיש-לי, אני בורח למחשבות על נפאל ומה הייתי עושה אילו.

ל"בניין שלם" יש שתי משמעויות עיקריות. האחת, המילולית יותר, מתייחסת לעיסוקו של הספר בחיי מספר משפחות המתגוררות בבניין דירות אחד במרכז הארץ. המשמעות השנייה מתארת את המשפחה, את הבית היהודי, כבניין שלם, חזק, יציב, לא ניתן לפירוק - אבל בעצם כשאנחנו אכן נכנסים לחייהן של המשפחות המתוארות בספר, אנחנו מגלים כמה שביר, פריק ורעוע יכול להיות בית, גם כשאין טרגדיות, גם כשהכול טוב, כשיש הרבה ילדים, כשבריאים.

אני מגיע מבית דתי מסורתי. כיפה סרוגה, יעני. אני מנהל בית חילוני אמנם, אבל הורי מסורתיים, ואחי ואחיותיי נמצאים כולם על המנעד שבין דתיים לחרדים. לכן אני מכיר יותר, אולי, את המציאות המתוארת בספר, זו שניבטה אלינו מהסדרה "סרוגים", של אנשים שהפרדיגמה העוטפת אותם עשוייה גם מהחיים החילוניים שרובנו חיים אותם, וגם ממגבלות הלכתיות, מסורתיות ואחרות. האנשים האלה נראים כמונו, אבל יש להם למעשה גם סוג של תת-תרבות (יש שיאמרו דווקא על-תרבות) שבאה לידי ביטוי בכל אחד מתחומי החיים, ואחד מסימניה הוא הקושי הרב יותר, באופן יחסי, לפרק את המשפחה.

ובכל זאת, מדובר באנשים כמונו, שקרובים שבעתיים להוויית חיינו ולדילמות שאנחנו, כישראלים חילוניים, עוברים בחיינו, מאשר, נאמר, משפחות הודיות או סיניות, קנדיות או צרפתיות. יכולתי למצוא את עצמי בסיפור מערכת היחסים המורכבת שבין אישה לחמותה, או בתיאור של חיי זוג שבוחר לפרק את החבילה אחרי עשרים שנות נישואין וחמישה ילדים, או בסיפור של בגידה של אחד מבני הזוג, ואפילו בתיאור חיי הרווק בן הארבעים שלא מוצא את האחת ולא יודע אם הוא באמת בנוי לזה, פשוט בגלל שבאחד היקומים המקבילים, גם אני הייתי רווק כזה. או בוגד כזה. או נבגד כזה.

או אולי, באחד היקומים המקבילים האלה, הייתי מצליח להתגבר על כל המחסומים האידיוטיים של החיים שלי, לוקח את הילדים במנשאי גב וטס לקטמנדו.


****”

“הבניין הוא מעין מיקרו-קוסמוס ישראלי עירוני. חמש כניסות, ארבע קומות. שוכרים ובעלי דירות. נשואים, פרודים, רווקים. חתך גילאים שונים. כמעט כולם דתיים, אדוקים יותר או פחות. נעם ואהרון שעברו מן ההר- זוג פרוד עם ילדים הגרים בדירות שונות באותו בניין. זוג מבוגר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון לפני זמן רב. שירה ועמיחי, שהוריו גרים באותו בניין. שמוליק, סרבן נישואין בן ארבעים. בעלי משפחות צעירים.
הפתיחה נראית טוב. הבלוג הקבוע 'אין יור פייס' של שלומית מתייחס למבוכה של הדוסים (במקור) כשמכונית מוצתת. שרק לא יאשימו אותם כמו ברצח רבין. איזה נאחס.
ההצתה הזו היא באמת חתיכת בלגן רציני. כשמכונית עולה באש ליד כניסה לבניין בשעת בוקר מוקדמת זה לא משהו שעוברים עליו לסדר היום.
מי הצית ומדוע? זה יתברר.
ההמשך מקרטע.
כתוב בפרקים קצרים המתמקדים לסירוגין בדמויות העיקריות ובסוגיות המעסיקות אותם.
מטבע הדברים יש לדיירים זכרונות ומטענים לטוב ולרע מעברם. אכזבות בצד שמחות, ציפיות שלא התגשמו. בסופו של דבר, כולם בני אדם. חלק הצליחו יותר בחייהם. איש צבא לשעבר, דוקטורנטית ועוד מקצועות ועבודות בעבר והווה.
הבעייה היא שאין ממש עלילה. ענייני דיומא של לבוש וקיפול כביסה, הדייט שהצליח או לא, מערכות יחסים מוצלחות יותר ופחות, האם ללכת לקואוצ'ר. הכל סביב אותם אנשים בתקופה של שנה. מדלג בין שירה ועמיחי, אלי וחנה הלוקה בבריאותה, נעמי ועמוס, שמוליק, טלי, אורי ורעות. לעתים עמודים שלמים ללא תוכן ממשי, על גבול השעמום. השיחות – רוב הספר אינו כולל דיאלוגים- סתמיות למדי.
הכתיבה לא מצליחה להתרומם ולרתק. משהו בה בנאלי, חוזר על עצמו. האמא המעצבנת והורים-ילדים בכלל, חמות וכלתה. הבלוג שכותבת שלומית פה ושם סביר למדי כולל 'ממי לברוח כמו מאש אם את רוצה זוגיות' אבל נבלע בסך הכל.
חסר לי התבלין שהופך ספר לכזה שכיף לקרוא.
בקיצור, לא חייבים.”

“העניין בספר הזה, לדעתי, הוא בכך שהסופרת לקחה זוגות (או אנשים שכמהים לזוגיות) בשלבים ובגילאים שונים והראתה כיצד כל זוג מתמודד אחרת עם דברים, כיצד העבר משפיע גם על העתיד, כיצד התקשורת או החוסר בה משמעותיות מאד ביחסים. בניין אחד והרבה דמויות שאפשר לנסות להבין, להתחבר או אולי אפילו לקחת לתשומת לבנו מה אנחנו לא רוצים להיות. אני חושבת שהיום אני קוראת את הספר מהזווית שאני נמצאת בה כעת, ובעוד כמה שנים אני אקרא ואתחבר לדמויות שאולי אהיה קרובה אליהן יותר מאשר עכשיו. כן יש כאב לקרוא על הצורה שבה לעיתים יש כרסום ביחסים שעשויים להתפרק או להתפוצץ יום אחד אבל אני מניחה שאם הכל היה מושלם, לא היה עניין לכתוב את הספר הזה... אני לקחתי מהספר את העניין שתקשורת היא כל כך מהותית, וכל כך חשוב לעצור מדי פעם ולחשוב גם על האני ולא רק על האנחנו כדי לא למצוא את עצמנו יום אחד לא מסתדרים עם עצמנו או עם האנשים החשובים לנו.
ואגב, הנקודה הזו מאד התחברה לי לספר "ותכתבו: אהובתנו" של אמונה אלון, ולזוגיות של דורי ומיכל הרטוב שפתאום משתנה באמצע החיים.
כנראה שעל מנת ליצור את הבניין השלם צריך לעבוד על היסודות ועל הבסיס, שחלק גדול מאד ממנו הוא להיות כנים הן עם עצמנו והן עם הזוגיות והמשפחתיות שאנחנו בונים במהלך חיינו. הספר עצמו גרם לי לעצבות על כך שלא כל דבר מסתדר או הסתדר, אבל כפי שאחת מן הדמויות בספר, שלומית, כתבה: "אנחנו עובדים על זה".”

“הספר מספר על מערכות יחסים: מערכות יחסים שבירות: בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין אישה לחמותה, בין אנשים לאנשים, ובין אנשים לאלוהים.
כנראה, שבצורה מטאפורית הזוג (נעם ואהרון) שירדו מההר, ירדו אל המציאות הכואבת של אנשים שלמרות שיש להם הכל עדיין לא טוב להם.
לכל הבניין הזה ודייריו יש משהו: משפחה, ילדים, חברים, לימודים, אבל, הכמיהה למשהו אחר, בלתי מושג, מערערת את חייהם והופכת אותם לחיים לא טובים, לא מאושרים, ואומללים.
קראתי את הספר וכאבתי את כאבם של כל הדמויות, וראיתי את עצמי קצת בכל אחת מהן.

הלכתי לישון עם מחשבה ש"אדם צריך להיות שמח בחלקו".”