נורמן רוקוול מוכר לכולנו, רק שאנחנו לא יודעים את זה. אין ספור חיקויים ופארודיות וטרוליה שלמה של העתקות ושינוי המסר בציוריו שמזוהים בעיקר כמתקתקות אמריקאית מושלמת.
ואני לא מאשימה אותו- הוא חי בדיוק בזמן בו נעשתה היסטוריה ובאמצעים שהיו לו הוא חי את האמנות עד תום, וגם את סגנון החיים האמריקאי.
כל הפין-אפס נעשו בהשראתו, כך נראה.
ילדות עם צמות, ילדים עם חיוך רחב ולבן, אמהות תפוחות לחיים עם סינר (או אגרוף) וצופי פוטבול עם פרופיל מושלם ואף סולד...
הספר הנדיר הזה מציג את ההשראה לציוריו, ונראה שהוא התייחס לעבודתו ברצינות רבה מאוד ובמקצועיות.
הרי מצלמה דיגיטלית לא היתה אז, ובכלל- לתפוס תנועה היה קשה מאוד. כל אמן גדול וקטן חייב "להעתיק" ממשהו וכך נפלה בחלקי להביט בהשראה של אחד הקריקטוריסטים הטובים והמוכרים ביותר בארה"ב.
כאן נגלה הכשרון האמיתי של נורמן: היכולת להביט בתמונה ועדיין להפוך אותה למשהו קריקטורי יותר. התנועות חדות וזורמות יותר והתפיסה של בניית הגוף וההבעות מושלמת ומשתנה בהתאם למה שרצה להציג, שהרי לא היתה לו הזדמנות לצלם 15 פריימים בהן ישנן הבעות שונות.
גם המעקב אחרי מצבים מסוימים כדי לצלם אותם מרשימה בהחלט.
להגיע לזירות מסוימות כמו ערב נשף סיום הלימודים או משחק פוטבול של ילדים ולצלם ברגע הנכון- כמה שזה קשה לצלם תנועה עם מצלמה מסורבלת כל כך יעידו הזקנים מאוד שכשחולפת לידם מצלמת וידאו קופאים במקומם ומחייכים כפי שלימדו אותם...
הספר הוא שיעור מצויין לציירים חובבים, למי שרוצה לדעת כיצד ציירו אז ולמי שמתעניין בהיסטוריה אמריקאית ורוצה לדעת כיצד נראו העיתונים של אז, ההדמייות והלבוש והאיכות של הקריקטורה או הפוסטר.
לא מדובר בבחור שעבד במשרד ממוזג עם כל הכלים לפניו, שעליו להגידש איור וחצי לעיתון היומי ו7 לעיתון הסופשבוע כפי שקורה בארץ, אלא בהפקה שלמה.
השנים, הסיפור מאחורי התמונות והציורים וקרדיט לאנשים בתמונות- חלקם גם קרובי משפחה- הכל בספר יחד עם התמונה והאיור המקורי, בצבעוני, באוסף מרשים ונדיר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
