דבר ראשון, ולפני הכל: אני פוקד עליכם להיכנס לסקירה הזו, לקרוא את כל כולה מן ההתחלה ועד הסוף, לכתוב תגובה אוהדת ולסמן לייק.


***

על פניו, הספר נראה כמו עוד הפקה עליזה, שמחה ואופטימית של דיסני: יש בו נסיכות, יש בו נסיכים, יש בו גמדונים, יש בו אלפים, יש בו פיות. יש אווירה של פרחים מלבלבים ופרפרים שעפים בקלילות בין השיחים וציפורים ששרות שירים נעימים. אפילו הענקים והמפלצים לא ממש הורסים את החגיגה המסוכרת. גם הכריכה קצת וורודה בחלקה, ומופיעה על החלק הקידמי שלה דמות שנראית בול כמו נסיכה מדיסני. מה, לא?
אבל שלא תטעו: זהו ספר על נערה שנשללת ממנה הזכות הדמוקרטית מן הבסיסיות ביותר - הזכות לחירות. מכיוון, שהוטלה עליה קללה על ידי פיה שובבה, שבמסגרתה היא מוכרחה לציית לכל פקודה שפוקדים עליה. גם אם היא ממש לא רוצה, ומנסה להתנגד בכוח, ההתנגדות הזו מתישה אותה ובסופו של דבר היא מבצעת את הפקודה.
אז מה היא בוחרת לעשות? כמובן, לבטל את הקללה. לכן היא יוצאת למסע כדי לנסות למצוא דרך לבטל אותה. האם בסופו תצליח לבטל את הקללה? קראו עכשיו ומיד, ובזו הפקודה, ותגלו!

בחלקו הראשון של הספר התלבטתי בין ארבעה לחמישה כוכבים. הוא היה כתוב קליל ונחמד, העלילה הייתה קלילה ונחמדה. הרגשתי שרעיון קללת הציות עולה מעט מן הביצוע עצמו. אבל אז נכנס סיפור אהבה, ולמרות שהוא קצת קיטשי ומתוק כמו באגדות - בשילוב שלו עם אפקט הקללה, ועם הרצון של גיבורת הספר לחיות חיים רגילים של אהבה שבאה מתוך רצון אמיתי וכנה, ובכלל של החופש לעשות מה שהיא רוצה ולא מה שפוקדים עליה לעשות, החלטתי להעניק לו בסופו של דבר חמישה כוכבים. ככה שהחלק בראש שפקד עליי להעניק לו חמישה כוכבים, גבר על החלק בראש שפקד עליי להעניק לו ארבעה. כמו שכתוב באגדות: סוף טוב, הכל טוב.

נ.ב - גם לכם הרגיש שהספר הזה די אקטואלי לתקופה שבה אנחנו נמצאים כעת, הלוא היא תקופת הקורונה?
אשאיר את זה פתוח כאן וללא הסברים. אני פוקד עליכם לנסות למצוא את התשובה!
(טוב, זה גם ספר על פמיניזם וזכויות נשים, בנוסף, כך מסתבר. אבל הי, תמיד נחמד למצוא לו משמעויות חדשות נוספות!)

*** אני מקדיש את הביקורת הזו לסקאוט, שלאחר הסגר הראשון נתנה לי אותו, אך רק עכשיו קראתי אותו. תודה לך!
ולא, היא לא פקדה עליי לקרוא אותו, קראתי אותו מרצוני בלבד (והיא גם לא פקדה עליי להקדיש לה את הביקורת ולכתוב "תודה לך")...

הי תראו זאת אני.
באתי לכתוב ביקורת על ספר ועל הדרך לחרטט על חיי כי עכשיו אחת ולא בא לי לישון.

בכל אופן.
החיים ממש *** לרוב. צריך לקום בבוקר וזה דפוק. צריך לעבוד וזה דפוק כפליים. צריך לעשות דברים לעשות דברים לעשות דברים וזה לא נגמר לא נגמר לא
צריך לאכול צריך להתאפק לא לאכול צריך להתקלח צריך לנקות צריך לדעת צריך לדעת צריך לדעת

יש שלב שבו כל הצריכים האלו חוברים יחד לגל גדול ונורא, מצחין מאדי רעל, וטובעים מתחתיו. מתים. או נכון יותר לומר - אומרים לו מתנו. מייחלים לזה.
מתי, אתם שואלים? טוב ששאלתם. כמובן שאני מדברת על החיים הסטודנטיאלים פה-פם פה-פם.

להיות סטודנט זה ***.
כי זה מקיף אותך מכל עבר, כי החובה לעשות מוטלת עליך. אבל מה, היא לא מוטלת עליך לשעות מוקצבות; הו לא. אי אפשר לבוא להיות סטודנט משמונה עד ארבע או תשע עד חמש ואז לומר ביי ביי.
זה כל הזמן. כל כל כל הזמן. כל כל כל כל כל כל כל כל כל הזמן.

קמים בבוקר, יודעים שאין שום דבר טוב היום. שהיום צריך להגיש שלושה תרגילים ולשבת על פרויקט ולעבור על הרצאות (חה).
הולכים ללימודים, בא מרצה, אומר אתם דפוקים מקום הלימודים דפוק חי חי רק אני מגניב כל הבאסה.
יוצאים להפסקה, קונים אוכל, בוהים בו ואומרים שאמורים לאכול משהו נורמלי ולא אייס מקופיקס. (אבות התזונה)
חוזרים לעוד שלוש שעות ואז עוד שלוש שעות ואז יושבים ובוהים במסך ואומרים אני מסוגלת, אני יכולה; אעשה את זה מחר.

תקופת מבחנים? אה כן, זו שבה רוצים להתאבד בכל שעה נתונה ביום? חפיף. זה רק חודש בכל סמסטר. את מסוגלת, יקירתי.

ומה קורה לנו בכל הבליל הזה? חור שחור גדול נפער בבטן. מקיאים וירטואלית, מקיאים מהותית. מקיאים את הנשמה היתרה ונושמים חזרה את אדי הרעל וחוזר חלילה.


תשמעו, אני לא באה לומר שעבודה עדיפה, פשוט כי לא בדקתי. אני כן באה לומר שלהיות סטודנט זה *** ולא תקין בכלל.

מעבר חד: אלה המכושפת! אלה סוגשל נמצאת במצב סטודנטיאלי טיפוסי. למה? כי היא חייבת. היא חייבת כל הזמן לעשות דברים שהיא לא רוצה, להישמר מדברים. לדבר ככה, להסתיר אחרת. אלה חייבת לציית.
(גם הסטודנט חייב לציית. פרדוקס "אתה בחרת" אידיוטי)

אלה נמצאת במלכוד נורא ומתסכל. (גם סטודנט שעושה מבחן נמצא במלכוד נורא ומתסכל.)

החיים של אלה גם ***.

ותכלס, אלה גם היא לא מצליחה לצאת מזה. היא בורחת, היא מנסה. היא חיה את חייה ומעמידה פנים שהכל יעבור לבד. (טיפ לסטודנטים: אל.)
היא מתחברת עם אנשים ומגלה שחברות עלולה להיגמר בבכי. (בטח אם יושבים בהרצאה ומשחקים במחשב עם חברה ואז צוחקים וכולם מסתכלים ומביך - אה, לא, לא אני, רק סיפרו לי שמישהו עשה את זה. פעם. בעיר רחוקה במוסד שבחיים לא ביקרתי בו)
היא מקללת את החיים שלה כי הם מעפנים.
אבל היא גם אמיצה וגיבורה. ואחרי הבכי היא קמה ואומרת: יודעים מה? היה דפוק ויהיה דפוק, בואו נקלקל עוד קצת בדרך. יהיה אקשן.
אז היא קמה ועושה את זה. וזה אחד הדברים שיפים כל כך לגבי אלה; שהיא עושה. היא זזה. יש לה מרץ. למרות שהיא יכלה להיות סחבה שזזה בכח הציות, היא זזה בכח הציות ומוצאת את עצמה בתוך זה. מתעקשת לומר שהיא מריונטה, אבל אחת שתעשה גיהינום למפעיל.


ולפעמים קורים ניסים. אני קצת מרמה, האמת - לאלה לא קרה נס אלא היא היתה חזקה מספיק. אבל ניתן לומר שעצם הכח להיות חזקה מספיק הוא קצת נס, כי החיים *** ולמי יש כח.

אז לאלה קרה נס, ולפעמים גם לסטודנט קורה נס. (לפעמים הוא מסיים תואר אומייגד מה לעזאזל)

ספר הוא כמו מסע.
יש את המסעות הקשים, שמשאירים אותנו קצרי נשימה ומותשים. יש את אלה המשמימים שיותירו אותנו פעורי פה מהסיבות הלא טובות. יש גם כאלה- ישמרנו האל! שנפסיק באמצע.
ויש את המסעות המושלמים. מתחילים מהעמוד הראשון, וכשמתקדמים בקריאה נחשפים אל נופים חדשים, לומדים להכיר את הדמויות ולחוות איתן את חוויותיהן. מהלכים בשביל המפותל שמתווה את העלילה בעליותיה ובירידותיה, וכל חלק קטן בשביל הוא כל כך מדהים ביופיו, עד שכשבסוף מגיעים לעמוד האחרון נאנחים קצת בעצב, כי יודעים שהמסע הזה לעולם לא יחזור עוד.
אז מניחים את הספר בצד וחיים כמה שבועות או חודשים בלי לחשוב עליו, ופתאום ביום אקראי כלשהו מבחינים בו עומד על המדף. נזכרים במסע שעברנו ובכל הדברים הנפלאים שראינו בספר, ומתעורר חשק עצום לקרוא אותו שוב. והמסע השני שונה מהראשון, אבל גם הוא נפלא ומגלה לנו חידושים שלא שמנו לב אליהם מקודם. עוברים שוב את המסע הנהדר הזה, מסיימים את הספר עם חיוך וממשיכים בחיינו.
בשלב מסוים נחזור אליו שוב, והקריאה השלישית תהיה נפלאה לא פחות מהשנייה. גם הרביעית. והחמישית. והשישית והשביעית עד השלב שכבר לא נדע לומר כמה פעמים כבר קראנו אותו. וכשנגיד "קראתי אותו אלף פעם!" נתהה האם זאת באמת הגזמה, וכמה היא פרועה.

לספרים כאלה אני קוראת ספר לחיים, כי הם יישארו איתי לכל החיים. "אלה המכושפת" הוא ספר כזה בשבילי. וכשאני פותחת את העמוד הראשון וקוראת את המשפט הפותח שאני כבר יודעת בעל פה ("הפיה המטומטמת הזאת, לוסינדה, לא התכוונה להטיל עלי קללה"), אני חושבת על המסע שאני עומדת להיכנס אליו- לא רק מטאפורית, כי ספציפית העלילה הזאת באמת בנויה כמסע. מסע שאני יכולה לספר בסדר כרונולוגי הפוך גם אם תעירו אותי באמצע הלילה. מסע שמזמן הפסקתי לספור כמה פעמים עברתי. מסע שאני כבר לא זוכרת מה הייתה ההרגשה לעבור אותו בפעם הראשונה.
ואני נהנית מכל רגע.

איזה ספר מושלם!
****
כשאחותי התקשרה אלי לפני כמה שנים, לא ממש שמתי לב למה שהיא אמרה, הייתי שקועה עמוק בספר, אני לא זוכרת איזה, היא הצליחה לתפוס את תשומת הלב שלי בארבע מילים: ״יש לי ספר בשבילך״, אלה, נראה לי, המילים היחידות שיכולות להוציא אותי מספר.
אחותי מבוגרת ממני ב14 שנים, ועל פי מה שהיא אומרת, כמעט גידלה אותי בשלוש שנים הראשונות של חיי, מיותר לציין שהיא יודעת את הטעם המדויק שלי בספרים.

אז.... מספיק לדבר עלי, בואו נעבור לדבר על הספר.
קראתי את הספר בערך בין 7 בערב ל12 בלילה, ונהנתי מכל רגע.
הדמות של אלה מדהימה! היא מרדנית, נועזת, מצחיקה, חכמה, וכל זה למרות ה״מתנה״ שנתנו לה - הצייתנות.
הספר כתוב בצורה מעניינת, עוצרת נשימה, וגם ברגעים שלא קורה הרבה, כיף לקרוא אותו.

אבל יש בעיה גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעיה שעצבנה אותי לאורך כל הספר:
השם של הנסיך! מקסים? באמת? ובתור שם חיבה מקסי? מה, הוא כלבלב???? אוף!

בקיצור, ספר מדהים, ממליצה לכם לדמיין שלנסיך קוראים אדמונד או משהו בסגנון, משהו יותר הולם ממקסים! איכס!!!

אז השבת הייתה אחד המקרים בהם הייתי זקוקה לקיטש הכי קיטשי שיש, וזה היה הספר שענה בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים האלה (מבין הספרים בבית שלי).
יש לי יחסי אהבה- שנאה עם הספר הזה.
מצד אחד הוא מציג גרסה הרבה יותר סימפטית מבחינתי מהגרסה המקורית של סינדרלה, אבל מצד שני...
"נוסף על כך, משמשת הקללה כמטאפורה על מעמדה של הבת - והאישה - כמעט בכל העולם עד היום, בעצם. בסופו של הסיפור רומזת הסופרת לדעתה על דרכי השחרור של האישה משעבודה".
עם זה בדיוק יש לי בעייה.

--- זהירות ספויילרים ---

אז הפתרון לכל בעיותיי הוא להתאהב ולהתחתן?! סליחה?!
לא לא ולא.
אני בהחלט מאמינה במוסד הנישואים אבל אני חושבת שאישה, כאדם, לא בגלל שהיא אישה, צריכה למצוא את הפתרון לבעיות שלה בלי קשר לזוגיות שיש לה או אין לה.
בסיפור, החיים של אלה עצמה לא מספיקים כדי לשבור את הקללה, רק החיים של אהוב ליבה וגורל מולדתה מספיקים. אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה. אם את לא תדאגי לעצמך, לא יהיה מי שידאג לך ואת גם לא תוכלי לדאוג לאחרים.
אני זוכרת איך בתור ילדה ממש קטנה, כשלא רציתי לבוא לאכול כי הייתי באמצע טיפול בבובות שלי, אמא שלי הייתה אומרת לי שכדי להיות אמא לבובות שלי אני צריכה כוח, אני צריכה לאכול.
גם מודל היופי המוצג בספר מציק לי, מודל של נערה דקיקה וקטנה בעלת רגליים זעירות.
מתי נשתחרר כבר מהדבר הזה?
יש כל מיני סוגים של יופי, ובעיקר, זה תלוי בעיני המתבונן, למה לא יתכן שגיבורה של ספר תהיה יפה ושמנמנה?

כשהייתי ילדה לא אהבתי את סיפורי האחים גרים. תמיד היה משהו שהטריד אותי באגדות הללו, וכך גדלו גם ילדיי על סיפורים אחרים. את פערי ההשכלה השלימו גננות או על ידי קריאה בעצמם בגיל מבוגר יותר.

הגרעין של הספר הזה הוא אגדת סינדרלה/לכלוכית, אבל איזה הבדל... מסיפור אגדה טיפוסי (אחרי הרבה צרות הגיבורה היפה והטובה תשבה את לבו של הנסיך המקסים) הופכת אותו קרסון לספר חתרני בעליל. כאשר הפיה לוסינדה מעניקה לתינוקת אלה את מתנת הצייתנות היא בטוחה שגמלה אתה ועם סביבתה חסד גדול, אך המתנה הזו מתגלה כקללה. ילדה צייתנית חייבת לעשות מה שפוקדים עליה, אין לה אפשרות לסרב. אנשים המגלים את נקודת התורפה הזו יכולים לנצל אותה לטובתם, להשפיל אותה או לגרום לה לפגוע באחרים.
זו הסיבה שאלה מוכרחה לאתר את הפיה לוסינדה ולשכנע אותה להסיר את הקללה. אלה יוצאת למסע בניסיון לאתר את הפיה, נתקלת בקשיים ובסכנות ומצליחה להתמודד עם הכול באומץ ובתושייה (וגם בעזרת נסיך מפעם לפעם, אבל אל דאגה היא גם מצילה אותו כשצריך). בסופו של דבר מסתבר שגם פיות אינן יכולות לעזור תמיד, והשינוי האמיתי יכול לחול רק אם אלה תצליח לעשות זאת בעצמה.

מתנת הפיה גורמת לאלה לאבד את אחד הדברים החשובים ביותר לאדם - יכולת הבחירה. נשים חיו במשך עידן ועידנים חיים נטולי (או דלי) בחירה, נתונות בסד החברה בה חיו.
מהספר לומדים שאפשר למצוא חן בעיני נסיך אמיתי לא רק בגינוני נימוס מזויפים או ביופי חיצוני יוצא דופן. גם נסיכים (לפחות החכמים שבהם) אוהבים תושייה וחוש הומור.

האחריות על הבחירה והמודעות לה היא מתנה שניסיתי להקנות לילדיי (גם לבנים וגם לבנות) מגיל צעיר. תנו לילדיכם לקרוא את הספר הזה - הוא מהנה וקולח, אגדה ישנה בלבוש חדש מכמה וכמה בחינות, ומוסר השכל שתוכלו לחיות איתו בשלום.

לא משנה כמה ספרים אקרא בחיי, ואם אזכור בכלל משהו מהם, אלה המכושפת ימשיך לככב ברשימת הכוכבים שלי לנצח.
הספר הכי נוגע, הכי קסם, והכי כיף שיש.
כזה שלא משנה אם את יודעת את הסוף, את תהני לפתוח אותו שוב ושוב ושוב.
אלה המכושפת פיתח לי את הדמיון ואת האהבה לקריאה- ואני מוקירה לו תודה עד לרמה שרכשתי את המקור באנגלית מאמזון וקראתי אותו גם בגירסה הזאת.

הספר לא עזב אותי במשך שבועות, ועדיין ממלא את הראש שלי בשאלות של מה יקרה בהמשך.
זהו סיפור סינדרלה בגרסה חדשה מקורית ומעניינת, שמסביר כמה דברים מעבר למה שקרה לסינדרלה ולמה, אלא גם מסביר על ארץ אגדות מלאה ביצורים קסומים וביכולות המוזרות שלהן.
המפלצים יודעים הכל על העבר שלך אם הם רק מסתכלים עליך...
הגמדים הם מתרחבים ככל שהם גדלים...
וגם אומר שהפיות לא תמיד טובות וחכמות..
למרות שכולם מכירים את הסיפור של סינדרלה, לא יכולתי להפסיק לקרוא את זה עד שגמרתי, מפני שהוסיפו עוד כל כך הרבה פרטים, מעבר לאחיות החורגות ולנסיך ולפיה הסנדקית...
ובמשך הספר, כשגיליתי שעל אלה יש קללה שהיא חייבת לעשות כל מה שאומרים לה לעשות, כל הזמן שאלתי את עצמי אם האחיות החורגות שלה יאסרו עליה להתחתן עם הנסיך שהיא תפגוש...
והסוף הצפוי של סינדרלה שונה לסוף מפתיע שהוא בעצם אותו סוף עם עוד פרטים, ועוד אנשים, במקום ובסביבה אחרת, שהנסיך מצליח לזהות את אלה(סינדרלה) למרות שהיא מלוכלכת ולבושה בסמרטוטים, ובכך שאלה מצליחה להסיר מעליה את הקללה, ולהפסיק להיות משרתת של אחיותיה החורגות ואימא שלהן, ולהפסיק לציית להן...
מאוד מאוד מאוד מומלץ!!

אלה המכושפת זה ספר שמספרת על אלה (מן הסתם), שכשנולדה הוטלה עליה קללה/כישוף של צייתנות, כך שכל פעם שמישהו אומר לה פקודה, היא מצייתת לה, ואם תנסה להתנגד, תרגיש רע בריאותית.
במהלך הספר היא מכירה את מקסים, או מקסי (למה מקסי? השם מקסים קיים בכללי, למה לא מקס פשוט?), נסיך הממלכה, שהיא מתחילה להתחבב עליו והוא עליה והוא מופיע פה ושם, והיא יוצאת למסע שבו היא מנסה למצוא דרך להפטר מהכישוף שלה, יחד עם מיש-מש של אגדות אקראיות.

הגעתי לספר הזה בגלל הסרט, ששניהם פשוט שמיים וארץ, הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם זה שקראו לה אלה והיא הייתה מכושפת, ועוד כמה דמויות אחרות.
אבל אני כן חיבבתי את הסרט, אבל הספר טוב יותר, ומכמה סיבות:
בסרט אלה הייתה שפוטה באופן קיצוני לכישוף שלה, וגם לא חלקו את המחשבות שלה, וזה נגמר בזה שהיא הייתה דמות קצת חסרת אישיות רוב הזמן כי כל מה שהיא עשתה, היא עשתה בגלל פקודות שניתנו לה.
לעומת זאת בספר היא יכלה לנסות להתנגד לקללה, גם אם זה עשה לה רע, והיא גם תמיד ניסתה למצוא דרכים לעקוף את הקללה כדרך מרידה במי שפקד עליה מעשים, ויכולנו באמת להכיר אותה ואת הייחודיות שלה.

בנוסף אני לא אוהבת סרטים או סדרות, אני מאבדת ריכוז במהירות ופשוט צופה בלי להבין דבר, לעומת זאת הספר היה כתוב בכתיבה ממש נחמדה וקלאסית, וגם קלילה במובו מסויים, כך שהקריאה עצמה הייתה נחמדה.

לסיכום, מאוד אהבתי את הספר, והייתי ממליצה לאחרים.