אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את הספר הזה . לא הבנתי מה אני קוראת והמשכתי לקרוא פרק-פרק וחצי בתקווה שתהיה איזו תפנית מהפכנית בכתיבה ובעלילה, הסגנון ישתנה ואני אתחיל להנות.
זה לא קרה.
אז עזבתי אותו (מתוודה על הפשע הנורא,אתם מוזמנים לתלות אותי).
בפעם השנייה שקראתי אותו - כבר סיימתי והתרגשתי ושמעתי את דפיקות הלב שלי מואצות - נתקלתי בסימניה מלפני כמה שנים כעבור שתי דקות בערך, חלפתי על פניה ומשם לא עצרתי לרגע.

הסיפור נפתח בתיאור מצמרר של שממת הצפון הקודרת, ארצות הכפור בתקופה הקשה ביותר שלהן: בשיא החורף, כשהרעב בעיצומו.
אלא שאף על פי כן מתקיימים שם חיים - להקת זאבים פראיים, שדופים, פרוותם עטורת שלג, משחרת לטרף.
הם עוקבים באדיקות אחר שני אנשים ולהקת הכלבים שלהם, ומחסלים אותה בערמומיות ובחוכמה, כשהם מקיימים את חוק הבשר המפורט בהמשך, בעמוד שישים:"מטרת החיים היא הבשר. החיים עצמם הם הבשר. החיים חיים על החיים. יש אוכלים ויש נאכלים. החוק הוא: אכול או שיאכלו אותך."
בתום החורף, ואיתו תום עונת הרעב, התפצלה להקת הזאבים. לבסוף נותרה הזאבה-המעורבת-הקטלנית עם שלושת מחזריה, שנלחמו זה בזה עד מוות על מזבח עסקי האהבה. הזאבה הייתה אכזרית וחסרת מעצורים, ושלושתם נשאו על גופם את צלקות שיניה, עד שנותר מהם אחד בלבד, ממנו זכתה בחמישה גורים. אבל רק אחד מהחמישה שרד: פנג הלבן.

אהבתי את הספר מתחילתו ועד סופו. כל מילה. איכות הכתיבה הייתה גבוהה וזורמת, העלילה - מעניינת, מיוחדת, מרתקת, אמינה מאוד. הספר ריגש אותי והפחיד אותי, העניק לי נקודת מבט נוספת על תחומים רבים כל כך, וגם הרבה מחשבות להמשך הדרך.

הרגישות בה הספר כתוב, בה מתוארת צורת המחשבה הזאבית של פנג, הייתה מקסימה כל כך. ג'ק לונדון צייר את הגבול שבין החיה לאדם במכחול קסום ודק, בבהירות, בעדינות, בצורה יפיפייה.

פנג התפתח אך ורק בכיוון הכוח: בעקבות השנאה שרחשו לו בני מינו והאדם, פיתח את אופיו בכיוון אחד בלבד. לא היה מקום לאהבה, לעדינות, לרכות, באופי שלו ובחיים שלו. הוא למד לציית לחזק ממנו ולדכא את החלש ממנו, הוא נעשה בעל סף כאב גבוה,חכם,פראי; קטלני. תנועותיו נעשו מהירות משל כל אחד אחר, הוא נעשה ערמומי מכל אחד אחר, גמיש מכל אחד אחר, רצחני מכל אחד אחר, כחוש ושרירי יותר מכל אחד אחר.
וגם אכזרי מכל אחד אחר.
תחת שלטונו של איש רע במיוחד הפך פנג לשד של ממש; הוא היה כלוא במשך היום, מעונה,אכול שנאה ולא הייתה לו דרך אחרת להוכיח זאת, אלא כאשר הביאו לו כלב זר להלחם בו.

ג'ק חשף את אחד הצדדים האכזריים ביותר בני האדם, בצורה חיה כל כך, כואבת כל כך, אמיתית כל כך.
מעוררת אשמה כל כך.
את האופן בו אנו משפיעים על הסביבה שלנו, לעומק, לפעמים בלי כוונה.
אבל הוא גם הותיר מקום לתקווה - כי בסוף הספר, האהבה הקהתה את הצלקות, ניצחה את האכזריות, את הסבל, וגם את הכאב.

הספר הזה מדהים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום לכולם.

ואווו! ספר מדהים!!!
אם הייתי יכולה לדרג אותו בעשרה כוכבים - הייתי עושה את זה.
רק שתדעו - עד כיתה ג' בערך, סירבתי לקרוא ספרים.
ואז כשדודה שלי קנתה לי את הספר הזה רציתי לקרוא אותו רק בגלל הכריכה (זה היה הספר עם הכריכה של הגור זאבים) XD
וכמובן, אהבתי אותו מאוווד.
קראתי אותו בשקיקה בפעם הראשונה. ואז שוב ושוב ושוב. זה מסוג הספרים שהייתי מביאה לבית הספר כל יום וקוראת בהסעה..
אני לא אספר לכן על מה הוא, בשביל זה יש תקציר, אבל יש דבר אחד שבא לי להגיד לכם:
תקראו את הספר הזה. כי אם לא - לא תוכלו לדעת כמה הפסדתם. מומלץ לכל הגילאים. כן, גם למבוגרים...

דרך אגב - זה ממש מיוחד לראות את העולם שלנו דרך עיניו של זאב.

"יער אשוחים קודר השתפל משני עבריו של הנחל הקפוא. רוח שנשבה זה לא כבר הסירה מן העצים את מעטה הכפור הלבן ונדמה כאילו הם נוטים זה אל זה באור בין ערביים, שחורים ומבשרי-רע. דממה לאין-קץ שררה מסביב. הארץ היתה שוממת, חסרת חיים, חסרת תנועה, כה בודדת וקרה, עד כי אפילו עצבות לא היתה בה. היה בה שמץ של צחוק, אך צחוק נורא מכל עצבות - צחוק עגום כחיוכו של הספינקס, צחוק קר ככפור, כזעפו הקודר של הרואה-כל ויודע-כל. זו היתה השממה הפראית, קפואת הלב, שממת הצפון." (עמוד 9)

כך נפתח ספר הרפתקאות מאת ג'ק לונדון, "פנג הלבן", המספר על קורותיו של פנג הלבן, כלב־זאב מיוקון שבאלסקה. הספר, ראה אור ב-1906, הוא ספרו המפורסם ביותר של ג'ק לונדון. הספר נפתח בלהקת זאבים המונהגת על ידי זאבה בת כלאיים, שתוקפת שני עוברי אורח. הדבר מתרחש בארצות הקור, בתקופת החורף - כשהרעב בעיצומו. הזאבים הרעבים טורפים את ביל ואת כלביהם של השניים, אך הנרי ניצל. הלהקה, שטרפה נלקח ממנה, מצליחה לבסוף להרוג אייל ולשרוד את הרעב. כאשר מגיע האביב ואיתו גם עונת הייחום, ממליטה הזאבה חמישה גורים. רק אחד מהם, גור אפור, מצליח לשרוד את החורף הקשה. אותו גור מגיע במקרה למחנה האינדיאנים, שאמו ברחה ממנו שנתיים קודם לכן, ומתרגל לחייו החדשים עם אדונו, האינדיאני "בונה אפור", כזאב מבוית למחצה בשם "פנג הלבן" ("ניב לבן" בפי האינדיאנים). שאר כלבי המחנה מתייחסים אל פנג, הזאב, כאל זר, ותוקפים אותו. פנג גדל כזאב בודד, פראי וקטלני. "והיו רגעים של שלווה וגמול. בטן מלאה. נמנום עצל לאור השמש - אלה פיצו אותו על הלהט ועל העמל המפרך. אלה היו ביטויים של החיים, והחיים תמיד מלאי אושר כאשר הם באים לידי ביטוי. לכן לא הסתכסך הגור עם הסביבה העוינת שלו. הוא חי, היה מאושר וגא מאוד בעצמו." (עמוד 61) פנג לומד להיות שקט וזריז, וכך הופך ללוחם הטוב ביותר בלהקה. בהמשך נכונות לפנג עלילות והרפתקאות רבות עד אשר ימצא לו אדון אשר ידאג לו וגלה כלפיו חום ואהבה, אשר תמורתם ימיר פנג את חירותו הטבעית.

ישנה חיות בתיאוריו של לונדון והקורא נשאב למרחבים הפראיים של אלסקה. חווית הקריאה בספר כילד זכורה לי היטב. תרגומה של כרמית גיא הוא הטוב שבמהדורות שיצאו לספר בעברית, והוא מומלץ בחום. חובה לקרוא.

הרבה ספרים נכתבו על כלבים, הן מנקודת מבטם, והן בגוף שלישי, אבל אין עוד ספרים שהשכילו כל-כך לתאר את חייהם, סבלותיהם, ונבכי נפשם של הכלבים כמו שעשה זאת ג'ק לונדון.והוא עשה זאת בצורה אותנטית ביותר ואפילו אכזרית עד כאב. הוא לא רחם על אף בעל חיים, ובטח שלא על קוראיו. צריך להצטייד בתעצומות נפש( ואפילו בטישו), כשקוראים את פנג הלבן. שורה תחתונה: עוד ספר בלתי נשכח!

כמה יפה הוא הטבע,וכמה אכזריים הם בני-האדם!,כמה אנוש ראית האדם את הדברים שהם הרבה מעבר לראיתו הצרה,כמה הגיוני הוא הטבע,מה שלא מסתדר אם חוסר ההגיון של האדם!

קניתי את הספר בהוצאה אחרת מאויירת ועם הערות בקשר לתקופה שבא הספר קרא , איכותי מאוד.ספר מעולה D: אחד הטובים שקראתי (:ללא ספק החזיר אותי לתקופת מחפשי הזהב.
וגם נתן בספר נגיעות של חיי הזאבים ומנהגי הזאבים ועל עולם הפרא.ללא ספק ג'ק לונדון עשה ספר מרתק ביותר!
מומלץ בחום! אחד הספרים שאני לא אשכח.דרך הספר אפשר לדעת איך בני האדם באמת נראים.

איזה תענוג צרוף
הספר מצליח לסחוף אותך ולהכניס אותך לעולם דמיוני של הכלב. בשפה קולחת ויפה, בפשטות המחשבה לתוך עולם קפוא ומרתק

אהבתי את הספר מאוד ,יש לי אותו בשתי שפות שונות ושתי התרגומים טובים

ספר ממש טוב גם בזכות העובדה שרואים את הכול דרך עיניו של פנג הלבן