ביקורת ספרותית על ההודאה מאת ג'ון גרישם
ספר טוב

---

אני אוהבת את גרישם. גם כי הוא יודע לכתוב, לספר סיפור, ולטוות עלילה מרתקת ואמינה ולכתוב באופן מותח גם בספרים שאינם ספרי מתח (למשל "בית צבוע"). וגם כי הוא מצליח לאפיין את החברה האמריקאית – לא זו היפה והייצוגית, לא זו שרוצה להראות נאורה ולהתאים למה שהצהירה "...שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר..." אלא זו שמאמינה שאולי בני אדם נבראו שווים, אבל יש שווים יותר.

קשיש בן 27 יושב 9 שנים בתא הנידונים למוות בטכסס, על פשע נתעב שלא הוא ביצע. זמן הערעורים והדחיות תם, הוא יוצא להורג בעוד ימים ספורים. הוא עבר הרבה משלבי הגהינום, איבד תקווה, שפיותו מתנדנדת, ועדיין הוא זועק שהוא חף מפשע. רק בני משפחתו ועורך דינו - "פה גדול" לוחמני שמטרתו בחיים לעזור לחסרי המזל, מאמינים בחפותו. מספר ימים לפני ביצוע גזר הדין מופיע הרוצח האמיתי ומתוודה על הרצח. האם זה מספיק? האם גזר הדין ייעצר?

אחד הדברים המזעזעים ביותר בעיני הוא "עונש מוות". לא רק כי אפשר לטעות ולהרוג את האדם הלא נכון. גם כי הרוצח הוא פושע, שעל החברה לעצור, להעניש, לפעמים לשקם. אם החברה הופכת לרוצח עם אמצעים (כסא חשמלי, זריקת רעל, גז) עם סדינים ורופאים שיאשרו, עם "ארוחה אחרונה", משפחה שנפרדת וצופים בתהליך – מה עליונותה על הרוצח?

הספר מרתק לכל אורכו, מתאר ארועים, החלטות, מניעים ואת שיטת הצדק האמריקאית. אני לא משלה את עצמי: שופטים – גם אצלינו - הם בני אדם ויש בהם טובים ורעים. משטרה – גם אצלינו – משתמשת לעתים לרעה בכוח שניתן לה. עיתונאים – גם אצלינו – רודפים אחרי הסיפור ולעתים גם קצת יוצרים אותו. אבל אצלינו אין עונש מוות. וזה מאפשר לי לזקוף את ראשי בגאווה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ההודאה