השרת של כנסיית סנט מארקס סיים לגרוף שמונה סנטימטרים של שלג מהמדרכה כשהגיע הגבר עם המקל. השמש זרחה במרומי השמיים, אבל רוחות חזקות נשבו. הטמפרטורה נתקעה בנקודת האפס. הגבר לבש רק זוג מכנסי ג'ינס דקים, חולצה קיצית ישנה, נעלי הליכה משומשות ומעיל רוח קל שלא היה לו סיכוי רב כנגד הקור. הוא לא נראה סובל וגם לא נחפז. הוא היה הולך רגל שצלע קצת על רגל שמאל, הצד שנתמך במקל. הוא נגרר לאורך המדרכה קרוב לכנסייה ונעצר ליד דלת צדדית שהמילה "משרד" נכתבה עליה באותיות אדומות כהות. הוא לא הקיש, והדלת לא היתה נעולה. הוא נכנס פנימה בדיוק כשמשב רוח נוסף היכה בגבו.
זה היה חדר המתנה בעל מראה מגובב, כצפוי בכנסייה ישנה. במרכז ניצב שולחן ועליו לוחית שֵם שהודיעה על נוכחותה של שרלוט יונגר, שישבה לא רחוק מאחורי לוחית שמה. היא אמרה בחיוך, "בוקר טוב."
"בוקר טוב," אמר הגבר והשתתק. "קר מאוד שם בחוץ."
"כן, קר," היא אמרה ועיניה מיהרו לסרוק אותו. הבעיה הניכרת לעין היתה שלא היה לו מעיל, ודבר לא כיסה את כפות ידיו ואת ראשו.
"אני מניח שאת גברת יונגר," הוא אמר והסתכל על שמה.
"לא, גברת יונגר איננה היום. יש לה שפעת. אני דנה שרֶדֶר, אשת הכומר. אני ממלאת את מקומה. במה אפשר לעזור לך?"
היה שם כיסא פנוי אחד שהגבר הסתכל עליו בתקווה. "אפשר?"
"כמובן," היא אמרה. הוא התיישב בזהירות, כאילו כל תנועה שלו נזקקה למחשבה מקדימה.
"הכומר ישנו?" הוא שאל כשהסתכל על דלת גדולה וסגורה מצד שמאל.
"כן, אבל הוא בפגישה. במה אפשר לעזור לך?" היא היתה קטנה, בעלת חזה נאה ועליו סוודר צמוד. הוא לא ראה דבר מתחת למותניים, מתחת לשולחן. הוא תמיד העדיף את הקטנות. פנים חמודות, עיניים גדולות כחולות, עצמות לחיים גבוהות, בחורה נאה באופן כללי, אשת כומר קטנה ומושלמת.
זמן כה רב עבר מאז נגע באישה.
"אני צריך לדבר עם הכומר שרדר," הוא אמר ושילב את ידיו כמו בתפילה. "הייתי אתמול בכנסייה, הקשבתי לדרשה שלו, ואני, איך אומרים, זקוק להדרכה."
"הוא עסוק מאוד היום," היא אמרה בחיוך. שיניים ממש יפות.
"אני צריך אותו די דחוף," הוא אמר.
דנה היתה נשואה לקית שרדר די זמן, וידעה שאיש לא נשלח מעל פניו ריקם, בין שנקבעה לו פגישה ובין שלא. מלבד זאת, זה היה יום שני קר במיוחד, וקית לא באמת היה כל כך עסוק. כמה טלפונים, פגישת ייעוץ אחת שערך באותה שעה עם זוג צעיר שעמד לבטל את נישואיו, ואחר כך הביקורים הרגילים בבתי־החולים. היא הזיזה כמה ניירות על השולחן, מצאה את השאלון הפשוט שחיפשה ואמרה, "טוב, אני אבקש ממך קצת מידע בסיסי, ונראה מה אפשר לעשות." העט בידה היה מוכן.
"תודה," הוא אמר וקד קלות.
"מה שמך?"
"טרוויס בּואייט." הוא איית את שם משפחתו למענה באופן אינסטינקטיבי. "תאריך הלידה 10 באוקטובר 1963. מקום הלידה ג'ופלין, מיזורי. הגיל ארבעים וארבע. פנוי, גרוש, בלי ילדים. בלי כתובת. בלי מקום עבודה. בלי סיכוי למצוא עבודה."
דנה ספגה את המידע הזה כשהעט בידה מיהר לחפש את המשבצות הנכונות שיש למלא. תגובותיו יצרו שאלות רבות הרבה יותר משנועד הטופס הקטן שלה לספק. "טוב, בקשר לכתובת," היא אמרה והמשיכה לכתוב. "איפה אתה נמצא בימים אלה?"
"בימים אלה אני רכושו של שירות בתי־הסוהר של קנזס. אני אמור לעבור למרכז שיקום ברחוב 17, לא רחוק מפה. אני בתהליך שחרור, או 'חזרה לחברה' כמו שהם אוהבים לקרוא לזה. אני אמור להישאר כמה חודשים במרכז השיקום הזה כאן בטופּיקה, ואחר כך אני אדם חופשי שאין לו למה לחכות עד סוף ימיו, חוץ מאשר לשחרור."
העט הפסיק לנוע, אבל דנה המשיכה להסתכל עליו. עניינה בנשאל אבד פתאום. היא היססה אם לשאול אותו עוד משהו. עם זאת, מכיוון שכבר החלה בחקירה, היא חשה צורך להמשיך. מה עוד הם אמורים לעשות בשעה שהם מחכים לכומר?
"אתה רוצה לשתות קפה?" היא שאלה, בטוחה שהשאלה תמימה לחלוטין.
הוא שתק במשך זמן ארוך מדי, כאילו התקשה להחליט. "כן, תודה. שחור עם קצת סוכר."
דנה מיהרה לצאת מהחדר והלכה למצוא קפה. הוא עקב אחריה במבטו, בחן כל דבר הקשור אליה, שם לב לאחוריים העגולים היפים מתחת למכנסיים השגרתיים, לרגליים החטובות, לכתפיים האתלטיות, ואפילו לשיער האסוף בזנב סוס. מטר שישים, אולי קצת יותר, חמישים קילו מקסימום.
היא השתהתה זמן־מה, וכשחזרה היה טרוויס בואייט בדיוק במקום שהשאירה אותו, עדיין יושב כמו נזיר, אצבעות יד ימינו מתופפות בעדינות על אצבעות שמאלו, מקל העץ השחור שלו מונח על ירכיו, ועיניו מסתכלות על הקיר הרחוק במבט אבוד. ראשו היה מגולח לגמרי, קטן, עגול ונוצץ, וכשהיא הגישה לו את הספל חלפה בראשה השאלה אם התקרח בגיל צעיר או סתם העדיף את המראה החשוף. קעקוע מאיים טיפס על הצד השמאלי של צווארו.
הוא לקח את הקפה והודה לה עליו. היא חזרה לשבת במקומה כשהשולחן מפריד ביניהם.
"אתה לותרני?" היא שאלה ושוב החזיקה את עטה בידה.
"אני לא חושב. בעצם אני לא שייך לשום כנסייה. אף פעם לא היה לי צורך."
"אבל היית כאן אתמול. למה?"
בואייט החזיק את הספל בשתי ידיו סמוך לסנטרו, כמו עכבר המכרסם משהו. אם שאלה פשוטה על כוס קפה דרשה עשר שניות תמימות, הרי ששאלה על השתייכות לכנסייה יכולה לדרוש שעה. הוא לגם, ליקק את שפתיו ולבסוף שאל, "כמה זמן ייקח, לדעתך, עד שאוכל לפגוש את הכומר?"
יותר מדי, חשבה דנה, והשתוקקה כבר להעביר את האיש הזה לטיפולו של בעלה. היא הסתכלה בשעון שעל הקיר ואמרה, "זה יכול להיות ממש עכשיו או עוד מעט."
"זה בסדר שנשב כאן בשקט כשאנחנו מחכים?" הוא שאל בנימוס. דנה ספגה את הקשיחות והחליטה במהרה ששקט הוא לא רעיון רע. אחר כך חזרה אליה סקרנותה. "בטח, רק עוד שאלה אחת." היא הסתכלה על השאלון, כאילו הוא דרש שאלה נוספת. "כמה זמן היית בכלא?" היא שאלה.
"חצי חיים," אמר בואייט ללא היסוס, כאילו ענה על שאלה זו חמש פעמים ביום.
דנה רשמה משהו, ואחר כך משכה מקלדת המחשב את תשומת ליבה. היא הסבה פנים במהירות, כאילו נזכרה במשהו דחוף שעליה לעשות. באי־מייל שכתבה לקית נאמר: "יש כאן פושע שיצא מהכלא. הוא אומר שהוא חייב לראות אותך. לא מוכן ללכת בלי. נראה די נחמד. שותה קפה. בוא נגמור עם זה מהר."
כעבור חמש דקות נפתחה דלתו של הכומר, ואישה צעירה נמלטה דרכה. היא ניגבה את עיניה. בעקבותיה יצא ארוסה לשעבר, שהצליח גם להקדיר פנים וגם לחייך בו בזמן. איש מהם לא דיבר עם דנה. איש מהם לא שם לב לטרוויס בואייט. שניהם נעלמו.
כשהדלת נטרקה אמרה דנה לבואייט, "רק רגע." היא מיהרה להיכנס למשרדו של בעלה לתדרוך קצר.
***
הכומר קית שרדר היה בן שלושים וחמש, נשוי באושר לדנה כבר עשר שנים, ואביהם של שלושה בנים שנולדו בהפרשים של עשרים חודשים זה מזה. הוא היה הכומר הבכיר בכנסיית סנט מארקס כבר שנתיים. לפני כן כיהן בקנזס סיטי. אביו היה כומר לותרני בגמלאות, וקית מעולם לא חלם להיות משהו אחר. הוא גדל בעיירה קטנה ליד סנט לואיס, למד בבתי־ספר לא רחוקים משם, ומלבד טיול שנתי לניו־יורק וירח דבש בפלורידה, מעולם לא עזב את המערב התיכון. בני קהילתו העריצו אותו בדרך כלל, אם כי היו כמה בעיות. המריבה הגדולה ביותר התרחשה כשהוא פתח את מרתף הכנסייה כדי לשכן בו כמה הומלסים במהלך סופת שלגים בחורף הקודם. אחרי שנמס השלג סירבו כמה מההומלסים להסתלק. העיר שלחה הזמנה לדיון בגין שימוש במרתף ללא אישור, ובעיתון התפרסם סיפור מביך במקצת.
נושא דרשתו ביום הקודם היה הסליחה - יכולתו האינסופית המדהימה של האל לסלוח לנו על חטאינו, בלי קשר לחומרתם. חטאיו של טרוויס בואייט היו מפלצתיים, נוראיים, בלתי ניתנים להבנה. פשעיו נגד האנושות ללא ספק ידונו אותו לסבל נצחי ולמוות. בשלב זה בחייו האומללים היה טרוויס משוכנע שלעולם לא יזכה למחילה. אבל הוא היה סקרן.
"היו לנו כאן כמה אנשים ממרכז השיקום," אמר קית. "גם ערכנו שם תפילות." הם ישבו באחת מפינות משרדו, הרחק משולחן הכתיבה, שני חברים חדשים המנהלים שיחה בכיסאות בד בלויים. לא הרחק משם בערו עצים מזויפים באח מלאכותית.
"זה מקום לא רע," אמר בואייט. "בטח יותר טוב מהכלא." הוא היה גבר שברירי, בעל עור חיוור של מי שחי במקומות לא מוארים. ברכיו הגרומות נגעו זו בזו, והמקל השחור נח ביניהן.
"באיזה כלא ישבת?" שאל קית והחזיק בידיו ספל תה מהביל.
"היו כמה. בשש השנים האחרונות הייתי בלנסינג."
"ובמה הורשעת?" הוא שאל, סקרן לשמוע על הפשעים כדי לדעת יותר על האיש. אלימות? סמים? כנראה. מצד שני, ייתכן שטרוויס היה מועל או עבריין מס. הוא בוודאי לא נראה כמו טיפוס שפוגע באחרים.
"הרבה דברים רעים עשיתי, כומר. אני לא זוכר את כולם." הוא העדיף לא ליצור קשר עין. השטיח תחתיהם משך את תשומת ליבו. קית לגם מהתה שלו, עקב בקפידה אחרי האיש, ואחר כך שם לב לטיק. אחת לכמה שניות נטה כל גופו לצד שמאל. זה היה הנהון מהיר, מלווה בתנועה קיצונית מתקנת שהחזירה אותו למקום.
אחרי שישבו זמן־מה בשקט מוחלט, אמר קית, "על מה אתה רוצה לדבר, טרוויס?"
"יש לי גידול במוח, אדוני הכומר. גידול ממאיר, קטלני, שבעצם אי אפשר לטפל בו. אם היה לי כסף הייתי יכול להיאבק בו - הקרנות, כימו, הדברים הרגילים שהיו נותנים לי עשרה חודשים, אולי שנה. אבל זה גידול מסוג גְליובְּלַסטומה, שלב רביעי, וזה אומר שאני גוסס. חצי שנה, שנה, זה ממש לא משנה. בתוך כמה חודשים אני לא אהיה פה." כמו על פי סימן, הגידול הודיע על נוכחותו. בואייט חייך, הרכין את ראשו קדימה והחל לעסות את רקותיו. נשימתו נהייתה כבדה ומאומצת, וכל גופו כנראה כאב.
"אני מצטער מאוד," אמר קית שהבין היטב את קוצר ידו.
"כאבי ראש ארורים," אמר בואייט, ועיניו נשארו עצומות. הוא נאבק בכאב במשך כמה דקות שבהן לא נאמר דבר. קית צפה בו בחוסר אונים ונשך את לשונו כדי לא לומר דבר טיפשי כמו: להביא לך כדור נגד כאב ראש? אחר כך הגיעה ההקלה, ובואייט נרגע. "סליחה," הוא אמר.
"מתי איבחנו את זה?" שאל קית.
"אני לא יודע. לפני חודש. הכאבים התחילו בלנסינג, עוד בקיץ. אתה יכול לתאר לעצמך את איכות הטיפול הרפואי שם, לכן לא קיבלתי שום עזרה. ברגע ששוחררתי ונשלחתי הנה, לקחו אותי לבית־החולים סנט פרנסיס, עשו לי בדיקות, סריקות, מצאו ביצה קטנה באמצע הראש שלי, בדיוק בין האוזניים, עמוק מדי בשביל ניתוח." הוא נשם נשימה עמוקה, נשף והצליח להעלות את חיוכו הראשון. חסרה לו שן קדמית עליונה בצד שמאל, והיעדרה היה בולט. קית הסיק מזה שהטיפול הדנטלי בכלא גם הוא רחוק מלהיות משביע רצון.
"אני מתאר לעצמי שראית אנשים כמוני כבר קודם," אמר בואייט. "אנשים שהולכים למות."
"מפעם לפעם. זה חלק מהתפקיד."
"ואני מניח שהאנשים האלה מתחילים להתייחס ברצינות לאלוהים, גן עדן, גיהינום וכל העסק הזה."
"נכון. זה הטבע האנושי. כשאנחנו מתמודדים עם המוות שלנו, אנחנו חושבים על מה שקורה אחריו. מה איתך, טרוויס? אתה מאמין באלוהים?"
"לפעמים כן ולפעמים לא. אבל גם כשאני מאמין בו, אני עדיין ספקן מאוד. לך קל להאמין באלוהים, כי היו לך חיים קלים. הסיפור שלי שונה."
"אתה רוצה לספר לי את הסיפור שלך?"
"לא ממש."
"אז למה אתה פה, טרוויס?"
הטיק חזר. כשראשו שוב נרגע, סרקו עיניו את החדר, ואחר כך ננעצו בעיניו של הכומר. הם הביטו זה בזה זמן רב, בלי למצמץ. לבסוף אמר בואייט, "עשיתי כמה דברים רעים, כומר. פגעתי באנשים חפים מפשע. אני לא בטוח שאני רוצה לקחת את כל זה איתי לקבר."
עכשיו אנחנו מתחילים להתקדם, חשב קית. נֵטל החטא שלא התוודו עליו. הבושה עקב האשמה הנסתרת. "זה יעזור לך אם תספר לי על הדברים הרעים האלה. וידוי זה המקום הכי טוב להתחיל בו."
"וזה נשאר חסוי?"
"ברוב המקרים כן, אבל יש יוצאים מן הכלל."
"איזה יוצאים מן הכלל?"
"אם אתה מתוודה לפני, ואני חושב שאתה מהווה סכנה לעצמך או למישהו אחר, אז החשאיות מתבטלת. אני יכול לנקוט צעדים סבירים כדי להגן עליך או על אדם אחר. במילים אחרות, אני יכול להשיג עזרה."
"נשמע מסובך."
"לא בהכרח."
"תשמע, כומר, עשיתי כמה דברים נוראים, אבל הדבר הזה מציק לי כבר הרבה שנים. אני חייב לדבר עם מישהו ואין לי מקום אחר ללכת אליו. אם אספר לך על פשע נורא שביצעתי לפני שנים, תוכל לא לספר עליו לאף אחד, נכון?"
***
דנה חיפשה מייד את האתר של שירות בתי־הסוהר של קנזס, ובתוך שניות צללה לתוך חייו הקשים של טרוויס דייל בואייט. הוא נידון בשנת 2000 לעשר שנים על ניסיון תקיפה מינית. המצב העכשווי: כלוא.
"המצב העכשווי הוא שהוא נמצא במשרד של בעלי," היא מילמלה והמשיכה להקיש על המקשים.
נשפט ב-1991 לשתים־עשרה שנים על תקיפה מינית חמורה באוקלהומה. שוחרר ב-1998.
נשפט ב-1987 לשמונה שנים על ניסיון תקיפה מינית במיזורי. שוחרר ב-1990.
נשפט ב-1979 לעשרים שנה על תקיפה מינית חמורה בארקנסו. שוחרר ב-1985.
בואייט היה עבריין מין רשום בקנזס, מיזורי, ארקנסו ואוקלהומה.
"מפלצת," היא אמרה לעצמה. התצלום בתיקו היה של גבר הרבה יותר גדול וצעיר, בעל שיער כהה מידלדל. היא סיכמה את הממצאים במהירות ושלחה אי–מייל למחשב של קית. היא לא חששה לביטחונו של בעלה, אבל רצתה שהסוטה הזה כבר יהיה מחוץ לבניין.
***
אחרי חצי שעה של שיחה לחוצה ומעט התקדמות החל קית להתעייף מהפגישה. בואייט לא הראה שום עניין באלוהים, ומכיוון שאלוהים היה תחום ההתמחות של קית, נראה שכמעט לא נשאר לו מה לעשות. הוא לא היה מנתח מוח; לא היו לו מקומות עבודה להציע לו.
הודעה הגיעה למחשב שלו, והגעתה באה לידיעתו בעזרת צליל רחוק של פעמון ישן. שני צלצולים פירושם היה שההודעה יכלה להגיע מכל מקום ואדם, אבל שלושה צלצולים הורו על הודעה המגיעה מהחדר הסמוך. הוא העמיד פנים שלא שמע אותם.
"למה אתה משתמש במקל?" הוא שאל בחביבות.
"הכלא הוא מקום קשה," אמר בואייט. "הייתי מעורב ביותר מדי תגרות. פציעה בראש. זה כנראה מה שעורר את הגידול." הוא חשב שזה מצחיק וצחק מהבדיחה של עצמו.
קית אילץ את עצמו להשמיע צחקוק משלו, ואחר כך קם, ניגש לשולחנו ואמר, "טוב, תרשה לי לתת לך כרטיס שלי. תרגיש חופשי לצלצל בכל שעה. תמיד תתקבל בברכה כאן, טרוויס." הוא לקח כרטיס והציץ בצג המחשב שלו. ארבע, הוא מנה, ארבע הרשעות, כולן קשורות לתקיפה מינית. הוא חזר לכיסא, נתן לטרוויס כרטיס והתיישב.
"הכלא קשה במיוחד לאנסים, לא, טרוויס?" שאל קית.
אתה עובר לעיר אחרת. אתה אמור להירשם בתחנת המשטרה או בבית־המשפט כעבריין מין. אחרי עשרים שנה כאלה, אתה פשוט מניח שכולם יודעים. כולם עוקבים. בואייט לא נראה מופתע. "קשה מאוד," הוא הסכים. "אני כבר לא זוכר כמה פעמים הותקפתי."
"שמע, טרוויס, אני לא אוהב לדון בנושא הזה; יש לי כמה פגישות. אם תרצה לבוא עוד פעם, זה בסדר, רק תצלצל קודם. ואני מזמין אותך לבוא שוב לתפילה שלנו ביום ראשון." קית לא היה בטוח שהוא מתכוון לכך, אבל הוא נשמע אמין.
בואייט הוציא גיליון נייר מקופל מכיס מעיל הרוח שלו. "שמעת פעם על המקרה של דונְטֶה דְראם?" הוא שאל כשהושיט את הדף לקית.
"לא."
"ילד שחור מעיירה קטנה במזרח טקסס שהורשע ברצח ב-1999. טענו שהוא הרג מעודדת מבית־הספר התיכון, ילדה לבנה שגופתה לא נמצאה עד היום."
קית פרש את הנייר. זה היה עותק של כתבה קצרה בעיתון של טופּיקה מיום ראשון, היום הקודם. קית קרא אותה במהירות והסתכל על תצלומו של דונטה דראם. לא היה שום דבר יוצא דופן בסיפור. עוד גזר דין מוות בטקסס של עוד עבריין הטוען שהוא חף מפשע. "ההוצאה להורג נקבעה ליום חמישי," אמר קית ונשא את עיניו.
"אני אומר לך משהו, אדוני הכומר. הם תפסו את האיש הלא־נכון. לילד הזה אין שום קשר לרצח שלה."
"איך אתה יודע את זה?"
"אין שום ראיה. אפילו לא קצה של ראיה. השוטרים החליטו שהוא עשה את זה, הוציאו ממנו הודאה, ועכשיו הם עומדים להרוג אותו. זה לא בסדר, כומר. ממש לא בסדר."
"מנין אתה יודע כל כך הרבה?"
בואייט רכן קרוב אליו, כאילו רצה ללחוש משהו שמעולם לא אמר. קצב פעימות ליבו של קית גבר מדי רגע, אבל אף מילה לא נשמעה. עוד שתיקה ארוכה השתררה כששני הגברים הביטו זה על זה.
"כתוב כאן שהגופה לא נמצאה," אמר קית בניסיון לדרבן אותו לדבר.
"נכון. הם המציאו את הסיפור הזה על הילד שתפס את הבחורה, אנס אותה, חנק אותה, ואחר כך השליך את הגופה מגשר לתוך הרֶד ריבֶר. פברוק מוחלט."
"ואתה יודע איפה נמצאת הגופה?"
בואייט ישב זקוף ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא החל להנהן, ושוב חזר הטיק. ואחריו עוד אחד. הם התרחשו ביתר תכיפות כשהוא נלחץ.
"אתה הרגת אותה, טרוויס?" שאל קית, המום מהשאלה שלו. עד לפני חמש דקות הוא ערך בראשו רשימה של כל חברי הכנסייה שעליו לבקר בבתי־החולים. הוא חשב על דרכים להוציא את טרוויס מהבניין. עכשיו הם דיברו על מקרה של רצח וגופה נסתרת.
"אני לא יודע מה לעשות," אמר בואייט כשגל חדש של כאב הציף אותו. הוא התכופף כאילו רצה להקיא, ואחר כך הידק את כפות ידיו אל ראשו. "אני גוסס, נכון? בתוך כמה חודשים אני אמות. למה גם הילד הזה צריך למות? הוא לא עשה שום דבר." עיניו היו לחות ופניו מעוותות.
קית ראה אותו רועד. הוא הושיט לו ממחטת נייר וחיכה עד שטרוויס ניגב את פניו. "הגידול מתפתח," הוא אמר. "כל יום הוא מפעיל עוד לחץ על הגולגולת."
"אתה מקבל תרופות?"
"קצת. הן לא עוזרות. אני צריך ללכת."
"אני לא חושב שסיימנו."
"סיימנו."
"איפה הגופה, טרוויס?"
"אתה לא רוצה לדעת."
"דווקא כן. אולי אני אצליח למנוע את ההוצאה להורג."
בואייט צחק. "ברצינות? בטקסס יש לזה ממש סיכוי גדול." הוא קם לאט וטפח במקלו על השטיח. "תודה, כומר."
קית לא קם. במקום זה הוא עקב בעיניו אחרי בואייט שגרר את רגליו במהירות אל מחוץ למשרדו.
דנה הסתכלה על הדלת וסירבה לחייך. היא הצליחה לומר "שלום" חלש אחרי שהוא אמר "תודה". אחר כך הוא יצא וחזר לרחוב בלי מעיל ובלי כפפות, ואותה זה ממש לא עניין.
בעלה לא זז. הוא המשיך לשבת המום בכיסאו, בהה בקיר והחזיק עותק של הכתבה בעיתון. "אתה בסדר?" היא שאלה. קית נתן לה את הכתבה והיא קראה אותה.
"אני לא מבינה את הקשר," היא אמרה כשסיימה.
"טרוויס בואייט יודע איפה נמצאת הגופה. הוא יודע כי הוא הרג את הבחורה."
"הוא הודה שהוא הרג אותה?"
"כמעט. הוא אומר שיש לו במוח גידול שאי אפשר לנתח, והוא עומד למות בתוך כמה חודשים. הוא אומר שדונטה דראם לא קשור בכלל לרצח. הוא רמז באופן ברור שהוא יודע איפה נמצאת הגופה."
דנה התיישבה על הספה ושקעה בין הכרים. "ואתה מאמין לו?"
"הוא פושע מועד, דנה, נוכל. הוא מעדיף לשקר ולא לומר את האמת. אי אפשר להאמין למילה שהוא אומר."
"אתה מאמין לו?"
"אני חושב שכן."
"איך אתה מסוגל להאמין לו? למה?"
"הוא סובל, דנה. ולא רק מהגידול. הוא יודע משהו בקשר לרצח ולגופה. הוא יודע הרבה, והוא ממש מוטרד מכך שעומדים להוציא להורג אדם חף מפשע."
קית, שחלק גדול מזמנו האזין לבעיות הזולת, עזר וייעץ לאנשים שסמכו עליו, היה בעל כושר הבחנה. הוא טעה רק לעיתים רחוקות. דנה מיהרה הרבה יותר ממנו להתרשם, למתוח ביקורת ולשפוט לא נכון. "אז מה אתה חושב?" היא שאלה.
"בואי נחכה שעה ולא נעשה שום דבר חוץ מבדיקה. בואי נאמת כמה דברים: האם הוא באמת משוחרר? אם כן, מיהו קצין המבחן שלו? האם הוא באמת טופל בסנט פרנסיס? האם יש לו באמת גידול במוח? אם כן, האם הוא קטלני?"
"לא נצליח לקבל את המידע הרפואי בלי הסכמתו."
"נכון, אבל בואי נבדוק כמה נצליח לאמת. צלצלי לדוקטור הֶרצליך - הוא היה אתמול בכנסייה?"
"כן."
"זה מה שחשבתי. נסי להוציא ממנו מידע. הוא בטח עושה ביקורים הבוקר בסנט פרנסיס. צלצלי למשטרה ונסי לברר מה שתצליחי."
"ומה אתה תעשה בשעה שאני אדבר בטלפון עם כל העולם?"
"אני אחפש באינטרנט, אנסה לברר מה אפשר למצוא על הרצח, על המשפט, על הנאשם, על כל מה שקרה שם."
שניהם נראו נחפזים עכשיו. דנה אמרה, "ואם הכול נכון, קית? אם נשתכנע שהסוטה הזה אומר את האמת?"
"אז נצטרך לעשות משהו."
"כמו מה?"
"אין לי שום מושג."
