ביקורת ספרותית על אני מזמין משטרה מאת ארווין ד' יאלום

---

מישהו מכם כתב כאן פעם (אינני זוכרת מי - אולי אפרתי או יעל?) שכאשר שם המחבר כתוב באותיות גדולות משם הספר מתעורר החשד שמנסים לשכנע אותנו לקרוא את הספר בזכות הסופר, ואולי אין לפיתוי זה כיסוי. אותי דווקא פיתתה תמונת השער לפתוח את הספר - הנעליים העזובות על גדת הדנובה בבודפשט מהוות מעין אנדרטת זיכרון ליהודים שהושלכו לדנובה אל מותם על ידי אנשי צלב החץ ההונגרים, משתפי הפעולה עם הנאצים.

בספר הקדמה של קרלו שטרנגר, המתאר את ידידותו עם יאלום וראיון שניהל איתו, ובמרכז הספר מתואר מפגש מרגש בין יאלום לידידו מימי בית הספר לרפואה, מקץ חמישים שנים. כפי שיאלום מגדיר זאת, אחד מהם הפך למרפא לבבות (מנתח לב וחזה - פרופ' ברגר) והשני למרפא לבבות שבורים (יאלום). ברגר מספר ליאלום על חוויה מטלטלת שעבר, שעוררה אצלו את סיוטי השואה ומה שעבר עליו בבודפשט כנער המתחזה לנוצרי, ויאלום מתוודה על הקושי שלו להתעמת עם כל מה שקשור לשואה.

מעניין, מעורר מחשבה, אבל לא מספיק לספר שלם.
אולי לא יפה להגיד, אבל זה נראה כמתיחת מותג.

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על אני מזמין משטרה