ביקורת ספרותית על אני מזמין משטרה מאת ארווין ד' יאלום

---

אתם יודעים - בסופו של דבר – הרי כולם אנשים...

מכירים את אלה שמחכים כבר שנים ליום הזה? בקוצר רוח. לראות את כולם. לראות ולהראות. לענות על הסקרנות ועל הגעגוע.
את אלו שמייד יצטרפו אל היוזמים. אל המארגנים. יחפשו ללא לאות להגיע אל כולם, אל כולן - יחלקו משימות. יחלקו תפקידים.
את אלה שיוזמנו ויבחרו להתעלם בשאט נפש, לא, אל תעלבו, הם לא מעוניינים - אתם בשבילם לא מעניינים.
את אלו שמתלבטים עד לרגע האחרון - לבוא או לא - הם יודעים שכשיראו עד כמה כולם התבגרו, עד כמה כולם השתנו - כזבנג בפנים יפנימו שגם הם... בעצם כמו כולם.
את אלה, הדעתניים, שיראו במפגש שכזה בזבוז של זמן חסר עניין. שיבחרו להמשיך ולהפגש עם החברים ששמרו מאותם הימים. על הדשא בבית, על בירה - לשיחה אישית, איכותית. ותמיד יעדיפו שלא להשתתף בהתקהלויות מרובות משתתפים.

נכון - כזו היא - או ששמחים לקראתה, או שממש לא - "פגישת המחזור" - חצי יובל / יובל - לסיום התיכון / הלימודים בפקולטה. מתכנסים. קצת נרגשים, קצת נבוכים, הפשרת הקרח - ו.."יואו, איך היא נראית, זו היפה של השכבה?" ו"ההוא, הספורטאי, שחזר בתשובה". "הוא כל כך השתנה - מה נהיה מהמצטיין של השכבה?" ו.. "לא תאמינו, זו שוב התגרשה." ו"הנה, הנה, היא האהבה הראשונה." והרופא הכירורג המפורסם (אולי בצד אוכל להגניב איזו שאלה). והפסיכיאטר המוכשר שספריו נקראים ברחבי העולם (להעז להגניב שאלה אליו.. רק שלא יראה אף אחד..).

כן - "פגישת המחזור" - לאחדים מפגש משמח, מרגש, לאחרים מביך, מעיק אולי משעמם..
ובאופן מפתיע - ותרשו לי לנחש, חד פעמי - יש את שני אלה שעבורם פגישת המחזור הייתה הסיבה לפגוש לראשונה את עצמם.

בסופו של דבר - כולם אנשים... - אנושיים, עם קשיים וחולשות...

2010 - "פגישת מחזור" לציון יובל שנים לסיום הלימודים בפקולטה לרפואה מפגישה את הבוגרים. הם כבר לא אנשים צעירים, הקשישים החביבים. בין קהל הבוגרים - שני החברים הקרובים עוד מימי הלימודים, פרופ' א' יאלום - פסיכיאטר ופסיכותרפיסט מהמוכשרים שידע עולם בריאות הנפש וסופר שבכשרון כריזמטי ומכושף הצליח, בחלק מספריו המצויינים ("כשניטשה בכה" - הפופולרי שבהם), לסחוף קהל קוראים רחב, מעבר לאוכלוסיית בריאות הנפש ופרופ' ח' ברגר, כירורג חזה ולב בעל שם מקצועי מרשים.
אווירת המפגש החגיגי על כל משתתפיו לא סחפה את שני החברים הללו. ולהצעתו של ח' ברגר הם עזבו את ההתקהלות ההמונית ופרשו לפגישה שקטה של "אחד על אחד".
איש משני הקשישים המוכשרים והמנוסים הללו לא תיאר לעצמו עד כמה עמוק ורחוק תוביל אותם אותה הפגישה (לומר שתשנה את חייהם - לא תהיה זו קלישאה).
זו התקיימה - אם תרצו בבית קפה שקט על שפת הנהר, כמה כוסות קפה, תאורה שקטה. או בפאב שכונתי, ההוא השקט, בקצה הרחוב הראשי, על בירה וסיגר איכותי. או אולי בביתו של אחד מהם, מוסיקת רקע שקטה, שלא תעיר את האישה, תאורה מעומעמת, ספה רכה שטיח חמים ותה צמחים מהביל - מה שתרצו (הסיפור אינו מביא כלל, לכל אורכו, תיאור תפאורת רקע חיצונית - אפשר לדמיין). הפגישה נמשכה שעות ארוכות. פרופ' ברגר, ביקש מחברו הוותיק והקרוב להקשיב למה שהוא מבקש לחשוף בפניו, אבל יש תנאי, להקשיב כחבר לא כפסיכותרפיסט ולהגיב כחבר ולא כשום דבר אחר. והוא מספר שבתוך תוכו הוא סובל מפיצול מסויים - ביום הוא מתפקד מעולה כרופא-כירורג. כאיש משפחה למופת. כחבר וכאדם. ובלילה - כשהיום כבה ואיתו גם האדרנלין מיום העבודה מתנדף, או אז יוצא מתוכו האיש הסובל והמתייסר: ביעותים, סיוטים איומים - שרודפים אותו - לילה, לילה - כך שנים. יאלום, למרות הבטחתו, הוביל את חברו באגביות ובעדינות אל תוך נבכי נשמתו עד שהגיעו אל מקור הסיוטים ואל ההבנה, שגם בגילו שלו, הגיע הזמן להתעמת עם המפלצת שגרה בתוכו כדי לנסות לשפר את איכות חייו ולהגיע לרוגע שמגיע לו. תוך כדי אותה השיחה, העמיק גם יאלום אל קרביו שלו, והעז, לעיני חברו, להתעמת לראשונה בחייו, עם פוביה שמלווה אותו מאז נעוריו ופוגמת קשות באיכות חייו. פוביה אותה לא העז ולא היה מסוגל לברר גם בינו לבין עצמו, עד אותו הלילה. המגה-פסיכותרפיסט, מסתבר, נקט כל השנים בדרך ההדחקה - הדחיק עמוק וכואב, בדיוק, אבל בדיוק כפי שלא היה ממליץ לאיש ממטופליו.

בסופו של דבר - כולם אנשים... - אנושיים, עם קשיים וחולשות...

[הערה (המשועממים מוזמנים לדלג לפסקה הבאה) - לפי הבנתי, אחת הסיבות לתוצאות המפתיעות באיכותן של אותה הפגישה היא הימצאותם של שני נתונים שמגבירים את הסיכוי להצלחה בכל טיפול, מעבר לכל נתוני הבסיס ההכרחיים, הלא הם כימיה זורמת ונכונה בין המטפל למטופל וההיפך ומכאן גם האפשרות להעמיק עד לקצה.]

ב"אני מזמין משטרה", ביחד עם פרופ' ק' שטרנגר (שותף בכתיבת הספר) מצאתי את א' יאלום, אבי שיטת הטיפול האקזיסטנציליסטי - השיטה המתייחסת אל ארבעת הנקודות הקיומיות המרכזיות אודות משמעות החיים: החל מהספקות והקשיים ועד החרדות והביעותים השכיחים - איתן על פי השיטה מתמודד כל אדם] "מתפשט" בעצמו בפני קוראיו (אחרי שהביא בספריו סיפורי טיפול ומטופלים, וגם תמונות מהחיים "על הספה") - ומתעמת בדיוק באותן הנקודות, עם תוך תוכו.

ספר קטן (120 עמ') מחולק לשלושה:
"פתח דבר" - בו היכרות עם פרופ' יאלום ופרופ' ברגר.
"אני מזמין משטרה" - סיפור הבסיס.
"ריאיון" - ק' שטרנגר וא' יאלום בריאיון הדדי.

אנ מצאתי בו עניין, חושבת שהוא טוב, למרות שאינו כתוב כדרכו של יאלום באופן כריזמטי וסוחף. מניחה שמעטים יבחרו לקרוא אותו וימצאו בו עניין. אז הנה, קיבלתם כאן, את סיפור הפגישה ותוצאותיה הלא-יאומנו. בלי ירידה לפרטים - לטובת אלו שכן יקראו.

התצלום שעל הכריכה: אתר ההנצחה המדהים: אנדרטת "הנעליים על הדנובה", שהוקמה בשנת 2005 - תשס"ה, על גדות נהר הדנובה בבודפשט בירת הונגריה. האנדרטה מנציחה את מאות היהודים שנרצחו בידי גדודי צלב החץ ההונגרים, לאחר שנורו והושלכו למי הנהר בשנים 1944 - 1945. והבחירה הזו מדהימה בעיניי.

(תודה לאב"פ על ההערה לעניין אנדרטת הנעליים שעל הכריכה).

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על אני מזמין משטרה