• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

מאת אליזבת ספלר

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

מאת אליזבת ספלר

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על שובו של סרן ג'ון אמט
הבאה
רונדו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“מלחמות מטומטמות לא חסר, אבל נדמה שלא הייתה בעת החדשה מלחמה יותר מטומטמת ממלחמת העולם הראשונה. למעלה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

יום אחד בסוף שנת 1920 מקבל לורנס ברטראם, אלמן שחי - אם אפשר לקרוא לזה חיים - ככותב ספר על ארכיטקטורת כנסיות, מכתב מאחותו של חברו ג'ון אמט, בו היא מבקשת ממנו לחקור את התאבדותו של ג'ון. זה יכול היה להיות אחד מהספרים הבריטיים הנינוחים, בהם בלש חובב בודק בנחת תעלומה בה לא צריך להציל אף אחד כי מושא הבדיקה כבר מת...אבל זה ממש לא.

כל המלחמות רעות. אבל הרייטינג של מלחמת העולם השנייה מאפיל על מלחמה נוראה לא פחות שקדמה לה, בה למעשה חצי מכדור הארץ היה במלחמה במשך יותר מ 4 שנים, ותוצאתה כ 20 מליון הרוגים (חילים ואזרחים) ובערך 30 מליון נכים, שלא לדבר על הרס, מליוני עקורים ומרקם חיים שלם שנהרס.

דרך התעלומה נפרשת לפנינו המלחמה כפי שחוו אותה החיילים הבריטים: החל מהאופוריה והרומנטיקה בה התקבלה בתחילה, כשצעירים התנדבו בהמוניהם למלחמה שחשבו שתהיה טיול קצר וחווייתי, רק ללמד את הגרמנים לקח ולחזור הביתה, דרך האימים שחוו כאשר הטיפול בפצועים לא הצליח להדביק את פיתוח כלי הנשק (גם הכימיים!) "המתקדמים", את נושא הפגיעה הנפשית של הלומי הקרב, שלא היה הידע וההבנה לטפל בהם ובסוף המלחמה צצו בתי חולים לפגועי נפש, חלקם נוכלים, לטפל באומללים שמשפחותיהם לא יכלו לטפל בהם. היא מעלה גם את נושא ההוצאות להורג בחזית של חיילים ומעט קצינים, באשמה של "עריקות" או "פחדנות" בעת מלחמה.

הספר כתוב נפלא, הוא מרתק לאורך כל 388 עמודיו, נותן תמונה אמינה של החיים בזמן ואחרי מלחמה כה איומה, ומשלב סיפור מעניין על תעלומה שנפתרת לאט לאט, עם רקע היסטורי אמין ומחכים. אהבתי והתעניינתי ואני חושבת שחובבי היסטוריה, ספרים בריטיים וסופים לא חד משמעיים יאהבו אותו גם הם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של צילה
צילה
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של עומר ציוני
עומר ציוני
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
מ
מוטי
E
E Dagger
תמונה של אפרתי
אפרתי
24קוראים|גיל ממוצע65|63%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,609 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,609
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת804מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה149

דיון על הביקורת

7 תגובות
דן סתיו
דן סתיו•לפני 11 שנים

yaelhar

על פי מה שקראתי על הסופרת, כולל באתר שלה, הספר פורסם ב-2010. הוא הראשון, אם זכרוני אינו מטעני, משלושה ספרים שכתבת. אנסה להשיג את הספר הזה. הוא שנמע מעניין במיוחד. מקווה שאצליח.
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

תודה רבה, דן סתיו!

מלחמה היא מלחמה ואנשים הם אנשים... אין לי ספק שהזוועות הבסיסיות נחוו באופן דומה בצדדים היריבים. נסיתי למצוא את הספר ולא הצלחתי עדיין - יותר מדי ספרים ביותר מדי מקומות (-: אך הוא נכתב עכשיו, לא בזמן עליו הוא מספר, (יצא לאור בעברית ב 2011) ומבוסס על תחקיר היסטורי מרשים מאד.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 11 שנים

yaelhar

ביקורת משובחת ומרגשת מאד לספר מעניין. עכשיו אני מבין את הרלבנטיות שלן הספר לדיון שלנו על "בחזרה" של רמרק. למעשה הוא עוסק באחת מהסוגיות שמעלה רמרק מזוית הראיה הבריטית. זו כנראה לא היהת שונה בהרבה מזו הגרמנית בכל הקשור לזוועות שחוו החיילים והקצינים. לא הצלחתי לברר מתי נכתב ספר זה, מניח שנכתב זמן רב יותר אחרי המלחמה מאשר ספרו של רמרק.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

תודה רבה, רחל!

בודאי תתענייני גם בחלק הלא מבוטל של הסיפור המוקדש למשוררים צעירים במלחמה ההיא.
yaelhar
yaelhar•לפני 14 שנים

,תודה רבה, קוראת הכל!

לקח לי זמן עד שהשגתי אותו - משום מה הוא לא הופיע בין המשומשים.אבל כמו שהבנת אני ממליצה.
ר
רחל•לפני 14 שנים

תודה על הביקורת,

הוספתי למבוקשים.
קוראת הכל
קוראת הכל•לפני 14 שנים

יעל, כרגיל - סקירה נפלאה.

עוד ספר שנכנס בזכותך לרשימה שלי...
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 6 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "שובו של סרן ג'ון אמט"

שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

"הם התקדמו כעת בקצב יפה, וגיצים התעופפו מדי פעם מעבר לחלונות. כשנכנסו למנהרה ארוכה החלה הרכבת להאט צ'רלס הניח את ספרו.
- ספר טוב? שאל לורנס.
- מצוין, גברתת אגתה כריסטי. אתה חושב שאתה יודע מי הרוצח, ואז אתה אומר לא, זה מה שהיא רוצה שתחשוב, ובסוף כמובן הוא יהיה מישהו אחר לגמרי. וזה באמת מישהו אחר, אבל לא מי שחשבת. נפלא. לא קראת את זה?
לורנס הניד בראשו. דומה שחלפו יובלות מאז קרא סתם ספר, וגם כשקרא, היו אלה בעיקר ספרים של הרדלי או טרולופ, כולם סופרים שהיו חביבים על אביו.
- קצת יותר מותח ממותו של ג'ון המסכן שלנו. אסקפיזם טהור. סטריכנין, פאם פאטאל, צוואות אבודות, מוות אכזרי. והכל סובב סביב כימיה. הבן החורג ניצל מחבל התלייה הודות לבלגי פיקח.
- אבל עדיין לא סיימת את הספר, אמר לורנס, איך אתה יודע?
- כבר קראתי את זה פעמיים. בפעם הראשונה היא הצליחה לשכנע אותי שזה חייב להיות הבלגי בכבודו ובעצמו. ויש לי הרבה כבוד לבלגים, אם לא אכפת לך. הוא אדם אמיץ לב במיוחד, המלך שלהם. קשה לדמיין את המלך ג'ורג' שלנו מצווה על הסתערות חזיתית, לא?"

===
יום אחד אני אקרא ספר שבו לא יהיה גיבור שאוהב לקרוא ספרים, אבל היום הוא לא היום הזה. השותפים לדיון הספרותי סביב "הרצח המסתורי בסטאייל" הם צ'רלס ולורנס. השנה היא שנת 1921 וזו בריטניה, ושני החברים שירתו בחזית במלחמת העולם הראשונה. לורנס מוצא את עצמו לגמרי לבד בעולם - הוריו נפטרו מזמן, אחותו הגדולה התחתנה והיא מתגוררת בהודו ושולחת לו ספרים של רודיארד קיפלינג. גם לורנס עצמו התחתן, אבל אשתו, שאותה חיבב במידה מסויימת, נפטרה ממחלה יחד עם הבן המשותף שלהם שאותו לא ראה, בזמן שלורנס עצמו לחם. יש לו ירושה, ואין לו מצב רוח, מצא לורנס את עצמו עונה למכתב ששלחה אליו מרי אמט. אחיה של מרי, ג'ון, מכר של לורנס מבית הספר ומת בשדה הקרב, אבל למרי היו כמה שאלות בנוגע למותו. ללורנס היו כמה שאלות בנוגע למרי, ולכן פנה למשימת חקר המוות של ג'ון. צ'רלס ידידו מצטרף אליו כי זה מעניין כמעט כמו הספר של אגתה כריסטי.

העלילה מסתבכת, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, יותר ויותר אנשים מתים, מגלים שאבותיהם הם לא מי שחשבו שהם. ובאמצע צץ תצלום שמתאר הוצאה להורג של קצין שערק או ניסה לברוח בזמן המלחמה. מלחמת העולם הראשונה גבתה קורבנות רבים, בגוף וברוח, ויצרה צלקות על דור שלם. העובדה שאנחנו כיום לא מרגישים את התוצאות של הצלקות האלה נובעת מכך שלא חלפו הרבה עשורים, ומלחמה גדולה יותר פרצה. אבל "המלחמה העולמית הגדולה" היתה מלחמה עם תופעות קשות מאוד, חלקן נגלות כאן בספר.

זה ספר אנגלי מאוד, מרובד חברתית מאוד, עובד בצורה איטית כמו שראוי לעלילה שנמצאת באנליה לפני יותר ממאה שנה, אף שהוא עצמו נכתב בשנת 2010. זה נעים ונחמד בגבול מסוים, ואז הופך להוות איטי מדי, נמרח מדי, עוד רכבת שנוסעת לעוד פגישה שבה שואלים עוד שלוש שאלות ומקבלים תשובה רק על אחת מהן. אותם אנשים נפגשים שוב ושוב. מאירוע יש רק תצלום אחד, ומתצלום יש רק עותק מודפס אחד, מתאמים פגישות במכתבים, וגם אם נוסעים במכונית ולא ברכבת, ההגעה איטית, ואין תקשורת טלפונית או משהו. בהתאמה הספר מהורהר, איטי וערפילי עם משבי גשם מפעם לפעם. אולי קראתי אותו בעונה לא מתאימה. את הספר לקחתי כמובן מספריית הרחוב, הכריכה הקדמית שלו מהוהה מאוד, ובפנים יש שלושה קיטלוגי ספרייה עירונית שונים, ובסופם איקס גדול שרומז על הוצאה מהספריה והעברה לכל מאן דבעי, מה שגם אני הולכת לעשות עכשיו לאחר שקראתי אותו.
לא רע, אבל אפ מחפשים מתח אולי צריך משהו אחר.

לפני שנה•נצחיה
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

מלחמות מטומטמות לא חסר, אבל נדמה שלא הייתה בעת החדשה מלחמה יותר מטומטמת ממלחמת העולם הראשונה. למעלה מ-16 מליון הרוגים מהם כ-10 מליון חיילים וכן למעלה מ-20 מליון חיילים פצועים ו/או הלומי קרב. ספרה של אליזבת' ספלר עוסק באלו שאמנם חזרו מהמלחמה, אבל לא חזרו ממנה שלמים. זהו ספר מתח אבל הוא עוסק בנושא הרבה יותר רחב.

ג'ון אמט, סרן בריטי, חזר משדה הקרב כשהוא הלום קרב ואכול חרטה על הדברים שאותם ראה ובהם היה מעורב. משפחתו מאשפזת אותו במוסד שערורייתי ממנו הוא בורח ונמצא מת בירייה. אחותו פונה לחברו מימי הפנימייה, האדם היחידי שחזר מהמלחמה והכיר את אחיה, במטרה לברר איך ומדוע האח מת. גם החבר לא הכי בריא, נפשית וגופנית, וגם איבד את משפחתו אבל הוא נרתם לעזרתה ובעזרת חבר נוסף הם עולים לאט-לאט על מקרים שקרו בחזית בצרפת: הוצאה להורג שגויה במשפט צבאי, מעשה אונס ורצח ותוצאותיהם המרות. תוך כדי החקירה מתגלות רציחות נוספות (אין כאן ספוילרים, הדברים כתובים על הכריכה האחורית).

עלילת הספר מאפשרת לסופרת לדון בנושאים חשובים יותר:
* הטמטום והאגו הנפוח של הגנרלים והקולונלים שתוצאותיו היו מאות-אלפי אבדות מיותרות (58 אלף חיילים בריטים נהרגו כתוצאה מהעיקשות של דאגלס הייג ביום הראשון של המתקפה על הסום, מערכה שגבתה את חייהם של 750 אלף חיילים משני הצדדים וכ-1.7 מליון פצועים).
* מבנה הצבא הבריטי שבו בוגרי קולג'ים הפכו אוטומטית לקצינים למרות שלא התאימו לתפקיד והמיטו אסונות על עצמם ועל פקודיהם, לעומת אחרים שהתאימו יותר אבל היו בני מעמד הפועלים.
* קרוב ל-400 חיילים בריטים הוצאו להורג אחרי משפטים צבאים, רבים מהם ילדים בני 15-17 שזייפו את גילם וברגע האמת פחדו. חלק גדול מההוצאות להורג נעשו בניגוד לפקודות ע"י קצינים אטומים כדי "להרתיע". רק 3 קצינים הוצאו להורג, כל השאר היו חיילים פשוטים. חלק מהמוצאים להורג היו בעצם הלומי קרב שנבצר מהם לתפקד.

בנוסף לדיון החשוב והמעניין בנושאים הכבדים מדובר בספר מתח טוב בסגנון אגאתה כריסטי, שהיא עצמה והרקול פוארו (הדמות שיצרה) מוזכרים לא-אחת בספר [אבל למרות שבמועד העלילה, בשנים 1920-21, רק הספר הראשון עם פוארו פורסם יש לא מעט איזכורים לעלילות של פוארו שפורסמו שנים אח"כ].

אני אהבתי את הספר.
תודה מיוחדת ליעל yaelharשהמליצה לי על הספר בתגובתה לביקורת שפרסמתי (לספר "מייזי דובס – חוף מבטחים" שגם עלילתו עוסקת בנפגעי מלחה"ע הראשונה).

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רונדו
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

אחרי שיעל כתבה את הביקורת שלה הלכתי לחפש את הספר. מצאתי ולא התאכזבתי.
הספר כתוב בסגנון אנגלי עד שכמעט יכולתי לשמוע את הקוקנית המדוברת בין גיבוריו, המקפידים להתייחס למוצאו הוולשי או הסקוטי של איש הממלכה המאוחדת. התקופה - אחרי מלחמת העולם הראשונה - הייתה עדיין תמימה ואיטית למרות ששלוות האנגלים החלה להיסדק אחרי "המלחמה העממית" הראשונה.
אז יש לנו כאן הכל - את אורח החיים הבריטי על היבטיו החיוביים והשליליים, אדונים ופועלים ומשרתים, אחוות של בוגרי אוניברסיטאות, סיפורי אהבה בסגנון אנגלי מאופק ובעיקר נוכחות כבדה מאד של מלחמת העולם הראשונה.
המלחמה שבה, כפי שמעיד אחד הגיבורים, נלחמו כולם - גם הנגן של התזמורת וגם הטבח, נלחמו כולם - בני כל המעמדות למרות שרק לבני המעמד העליון היה מותר להיות קצינים. ובעיקר - מתו כולם בחפירות ובקרב השקוע בבוץ האינסופי של תעלות קשר ארוכות.
הסופרת הטיבה לתאר את תיאורי הקרב ואת תחושות החיילים, כך שהספר בהחלט יכול לדבר גם אל הלוחמים שבינינו. ובדרך אגב יש כאן גם סיפור "כמו בלשי" עם סוף מפתיע אבל מאד בריטי.
אז הספר בהחלט מומלץ ובחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

רומן? ספר בילוש? גם וגם.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעוד (סרן) לורנס שוב מוצץ גבעול תחת גשר מט לנפול, כשמעליו העגלות בתנועה מתמדת (או בקיצור שרוי בדיכאון עקב ארועי המלחמה ובהם מות אשתו ובנו) יוצא לורנס למסע בילוש, בניסיון לחקור את נסיבות מותו של (סרן) ג'ון אמט – חברו ללימודים, בעקבות בקשת אחותו – מרי.
אין הוא בלש מהולל כלל וכלל, ועל כן הוא נעזר בחברו בעל הקשרים צ'רלס, ותוך כדי כך מתחממים היחסים בינו לבין מרי.

העלילה די מעניינת – בעיקר הנופך ההיסטוריה שבה. לא ספר בילוש במובן של הברקות וגאוניות, אלא יותר גילויים ומעקב אחרי ראיות וסימנים.

מילה לגנאי – ה "סוף דבר" הוא ממש זלזול באינטליגנציית הקוראים. זה די ברור מה קרה שם, בלי שידחפו לנו את המידע עם כפית לגרון. גם אם הסופרת חששה שלא כולם יבינו – אפשר לעשות את זה בדרכים יותר אלגנטיות – כמו העלאת תהייה בשיחה בין לורנס לצ'רלס.

ואם תהיתם למה שמו של אמט מנוקד בכותר – הרי זה כיוון שהסופרת היא ספלר.

סה"כ שלושה וחצי כוכבים – לו רק היו חצאי כוכבים. אולי בשנה בחדשה. (hint hint)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•maor
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

ספר טוב, דרך הסיפור לומדים על הבדלי המעמדות שהיו נהוגים ועל אורח החיים באותה תקופה ואת ההלם הנוראה שעליו סובב הסיפור.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ybmr
שובו של סרן ג'ון אמט

שובו של סרן ג'ון אמט

אליזבת ספלר

ספר טוב על תוצאות מלחמה

לפני 12 שנים•של