יום אחד בסוף שנת 1920 מקבל לורנס ברטראם, אלמן שחי - אם אפשר לקרוא לזה חיים - ככותב ספר על ארכיטקטורת כנסיות, מכתב מאחותו של חברו ג'ון אמט, בו היא מבקשת ממנו לחקור את התאבדותו של ג'ון. זה יכול היה להיות אחד מהספרים הבריטיים הנינוחים, בהם בלש חובב בודק בנחת תעלומה בה לא צריך להציל אף אחד כי מושא הבדיקה כבר מת...אבל זה ממש לא.
כל המלחמות רעות. אבל הרייטינג של מלחמת העולם השנייה מאפיל על מלחמה נוראה לא פחות שקדמה לה, בה למעשה חצי מכדור הארץ היה במלחמה במשך יותר מ 4 שנים, ותוצאתה כ 20 מליון הרוגים (חילים ואזרחים) ובערך 30 מליון נכים, שלא לדבר על הרס, מליוני עקורים ומרקם חיים שלם שנהרס.
דרך התעלומה נפרשת לפנינו המלחמה כפי שחוו אותה החיילים הבריטים: החל מהאופוריה והרומנטיקה בה התקבלה בתחילה, כשצעירים התנדבו בהמוניהם למלחמה שחשבו שתהיה טיול קצר וחווייתי, רק ללמד את הגרמנים לקח ולחזור הביתה, דרך האימים שחוו כאשר הטיפול בפצועים לא הצליח להדביק את פיתוח כלי הנשק (גם הכימיים!) "המתקדמים", את נושא הפגיעה הנפשית של הלומי הקרב, שלא היה הידע וההבנה לטפל בהם ובסוף המלחמה צצו בתי חולים לפגועי נפש, חלקם נוכלים, לטפל באומללים שמשפחותיהם לא יכלו לטפל בהם. היא מעלה גם את נושא ההוצאות להורג בחזית של חיילים ומעט קצינים, באשמה של "עריקות" או "פחדנות" בעת מלחמה.
הספר כתוב נפלא, הוא מרתק לאורך כל 388 עמודיו, נותן תמונה אמינה של החיים בזמן ואחרי מלחמה כה איומה, ומשלב סיפור מעניין על תעלומה שנפתרת לאט לאט, עם רקע היסטורי אמין ומחכים. אהבתי והתעניינתי ואני חושבת שחובבי היסטוריה, ספרים בריטיים וסופים לא חד משמעיים יאהבו אותו גם הם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
