ביקורת ספרותית על שובו של סרן ג'ון אמט מאת אליזבת ספלר

---

"הם התקדמו כעת בקצב יפה, וגיצים התעופפו מדי פעם מעבר לחלונות. כשנכנסו למנהרה ארוכה החלה הרכבת להאט צ'רלס הניח את ספרו.
- ספר טוב? שאל לורנס.
- מצוין, גברתת אגתה כריסטי. אתה חושב שאתה יודע מי הרוצח, ואז אתה אומר לא, זה מה שהיא רוצה שתחשוב, ובסוף כמובן הוא יהיה מישהו אחר לגמרי. וזה באמת מישהו אחר, אבל לא מי שחשבת. נפלא. לא קראת את זה?
לורנס הניד בראשו. דומה שחלפו יובלות מאז קרא סתם ספר, וגם כשקרא, היו אלה בעיקר ספרים של הרדלי או טרולופ, כולם סופרים שהיו חביבים על אביו.
- קצת יותר מותח ממותו של ג'ון המסכן שלנו. אסקפיזם טהור. סטריכנין, פאם פאטאל, צוואות אבודות, מוות אכזרי. והכל סובב סביב כימיה. הבן החורג ניצל מחבל התלייה הודות לבלגי פיקח.
- אבל עדיין לא סיימת את הספר, אמר לורנס, איך אתה יודע?
- כבר קראתי את זה פעמיים. בפעם הראשונה היא הצליחה לשכנע אותי שזה חייב להיות הבלגי בכבודו ובעצמו. ויש לי הרבה כבוד לבלגים, אם לא אכפת לך. הוא אדם אמיץ לב במיוחד, המלך שלהם. קשה לדמיין את המלך ג'ורג' שלנו מצווה על הסתערות חזיתית, לא?"

===
יום אחד אני אקרא ספר שבו לא יהיה גיבור שאוהב לקרוא ספרים, אבל היום הוא לא היום הזה. השותפים לדיון הספרותי סביב "הרצח המסתורי בסטאייל" הם צ'רלס ולורנס. השנה היא שנת 1921 וזו בריטניה, ושני החברים שירתו בחזית במלחמת העולם הראשונה. לורנס מוצא את עצמו לגמרי לבד בעולם - הוריו נפטרו מזמן, אחותו הגדולה התחתנה והיא מתגוררת בהודו ושולחת לו ספרים של רודיארד קיפלינג. גם לורנס עצמו התחתן, אבל אשתו, שאותה חיבב במידה מסויימת, נפטרה ממחלה יחד עם הבן המשותף שלהם שאותו לא ראה, בזמן שלורנס עצמו לחם. יש לו ירושה, ואין לו מצב רוח, מצא לורנס את עצמו עונה למכתב ששלחה אליו מרי אמט. אחיה של מרי, ג'ון, מכר של לורנס מבית הספר ומת בשדה הקרב, אבל למרי היו כמה שאלות בנוגע למותו. ללורנס היו כמה שאלות בנוגע למרי, ולכן פנה למשימת חקר המוות של ג'ון. צ'רלס ידידו מצטרף אליו כי זה מעניין כמעט כמו הספר של אגתה כריסטי.

העלילה מסתבכת, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, יותר ויותר אנשים מתים, מגלים שאבותיהם הם לא מי שחשבו שהם. ובאמצע צץ תצלום שמתאר הוצאה להורג של קצין שערק או ניסה לברוח בזמן המלחמה. מלחמת העולם הראשונה גבתה קורבנות רבים, בגוף וברוח, ויצרה צלקות על דור שלם. העובדה שאנחנו כיום לא מרגישים את התוצאות של הצלקות האלה נובעת מכך שלא חלפו הרבה עשורים, ומלחמה גדולה יותר פרצה. אבל "המלחמה העולמית הגדולה" היתה מלחמה עם תופעות קשות מאוד, חלקן נגלות כאן בספר.

זה ספר אנגלי מאוד, מרובד חברתית מאוד, עובד בצורה איטית כמו שראוי לעלילה שנמצאת באנליה לפני יותר ממאה שנה, אף שהוא עצמו נכתב בשנת 2010. זה נעים ונחמד בגבול מסוים, ואז הופך להוות איטי מדי, נמרח מדי, עוד רכבת שנוסעת לעוד פגישה שבה שואלים עוד שלוש שאלות ומקבלים תשובה רק על אחת מהן. אותם אנשים נפגשים שוב ושוב. מאירוע יש רק תצלום אחד, ומתצלום יש רק עותק מודפס אחד, מתאמים פגישות במכתבים, וגם אם נוסעים במכונית ולא ברכבת, ההגעה איטית, ואין תקשורת טלפונית או משהו. בהתאמה הספר מהורהר, איטי וערפילי עם משבי גשם מפעם לפעם. אולי קראתי אותו בעונה לא מתאימה. את הספר לקחתי כמובן מספריית הרחוב, הכריכה הקדמית שלו מהוהה מאוד, ובפנים יש שלושה קיטלוגי ספרייה עירונית שונים, ובסופם איקס גדול שרומז על הוצאה מהספריה והעברה לכל מאן דבעי, מה שגם אני הולכת לעשות עכשיו לאחר שקראתי אותו.
לא רע, אבל אפ מחפשים מתח אולי צריך משהו אחר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שובו של סרן ג'ון אמט