יותר מכל, זהו ספר אמריקני. זו לא תמיד מחמאה, אבל הפעם זו אבחנה, הספר המייצג בעיקר את ה"שכונה" הצפון מזרחית של ארה"ב, ואם נצמצם אז נתמקד במיוחד בניו-יורק. הזמן הוא מיד לאחר הבחירות של 2004, קרי נגד בוש. ההימור הוא על קרי הדמוקרטי והמציאות היא של בוש הבן. 2004 זה רק שלוש שנים לאחר אסון מגדלי התאומים והזיכרון של התאומים נוטה ללוחמנות ולא לליברליזם.
הספר הזה סוגר את שרשרת ספרי נייתן צוקרמן, הסופר הדמיוני שבנה רות', יהודי כמובן. הוא כבר בן 71 ושב מן הגלות בה בחר לחיות, כמאה מייל צפונית לניו-יורק, אי-שם במסצ'וסטס, לבד בבית ליד הביצות, אבל עם נוף מרהיב ושקט מבורך. שכניו דואגים לכל מחסורו, לניקיון ולתחזוקה המתבקשת.
צוקרמן נוסע לניו-יורק להמשך טיפול רפואי. לאחר כריתת בלוטת הערמונית המתבקשת בגילו, דליפת השתן לא מפסיקה והוא מתבקש לשוב ולקבל טיפול בקולגן. הוא נרשם בהילטון, שם עינו במודעות בניו-יורק טיימס וחייו שוב אינם חיים, לפחות לא כאלה שהוא תכנן, כשהפעם אלוהים אפילו לא צוחק. אחת המודעות מציעה החלפת מגורים. צוקרמן מתלהב, נפגש עם הזוג הצעיר יחסית, יחסית אליו, שניהם כבני 30 ומתברר שהם מכירים אותו ג'יימי ובילי, לא שהוא כזה אלמוני, ממש לא. הוא יחזור לניו-יורק לשנה והם יעברו למסצ'וסטס.
גם קלימן הסטודנט הצעיר רודף אחריו ומבקש את צדו של צוקרמן בסיפור של הסופר האלמוני ע"א לונוף, במחיצתו שהה צוקרמן 24 שעות אי-שם בעבר. את אהובתו של לונוף פוגש צוקרמן במסעדה במקרה וגם אחריה רודף קלימן כדי לשמוע את צדה בסיפור לונוף כמכרה שלו בעבר. קלימן הרי בסה"כ רוצה לכתוב את הביוגרפיה של לונוף ולהשיבו אל חיק הזיכרון האמריקני.
עזבו כרגע את לונוף ואהובתו, את קלימן המנסה לבנות כנראה את הדוקטורט שלו על סופר שכוח אל. צוקרמן לא רק שהתברך בשלפוחית לא אטומה, אלא גם בזיכרון דולף, המשכיח ממנו שיחות שערך אך יום קודם לכן, ארוחות שקבע והבטחות שהבטיח.
בניו-יורק מתברר שכולם דרכו על בהונות רגליהם של כולם, האליטה איכשהו ראתה את חדרי הרווארד מבפנים, אלה ואלה שיחקו יחד טניס, הצעירים היו בקורסים של המבוגרים ונבנים על היכרותם עם המבוגרים כדי לעשות מזה קריירה. לא שאני רואה דבר דומה הצומח מחדר גילמן בבניין מדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, אנחנו הרי עוד לא שם.
קשה להגדיר את הספר כספר אווירה בלבד, הוא כזה, אבל יותר בעניין סגירות מעגלים. מעניין לקרוא על המתרחש בשכונה, יותר צ'כונה משכונה. מעניין לקרוא כיצד רות' נכנס לעורו של סופר דמיוני, בונה היכרויות דמיוניות חדשות, בונה עולם הנטוע בעולם האמיתי, בבעיות האמתיות של סופר שזכרונו וגופו בוגדים בו, אבל הוא עדיין תאב חיים, בעיקר מעגלי החיים שרק מקום תוסס כמו הצפון-מזרח של ארה"ב יכול להיות.
התרגום ללא רבב של אמיר... צוקרמן (לפעמים המציאות עולה...).

"הרוח יוצא" (EXIT GHOST) הוא הספר האחרון בסדרת הספרים שבמרכזם נייתן צוקרמן, שיש הרואים בו אלטר-אגו של פיליפ רות עצמו. הספר הראשון בסדרה, שנכתב ב-1979, נקרא "סופר צללים" (GHOST WRITER). שם הספר "הרוח היוצא", כך נטען בביקורת ספרים מלומדת בגרדיאן, נלקח, לא פחות ולא יותר, מרוחו של האב המת ב"המלט" של שייקספיר, רוח היוצא את הזירה ומסרב לדבר עם הסובבים אותו. בספרו של רות רוח זה מגולם בסופר שכמעט נשכח לחלוטין, לונוף (אפשר שמדובר בברנרד מלמוד) שרק איימי, אשת חיקו בארבע השנים האחרונות לחייו, טוענת כי היא מתקשרת איתו.

הגיבור, נייתן צוקרמן, הוא סופר מזדקן בן 71 המתמודד עם בעיות בריאות לא פשוטות. הוא נזכר שרוח הרפאים בספרו של אליוט "רוח הרפאים של גידינג" אומר: "תן לי לגלות את המתנות השמורות לזקנה". ומהן אותן "מתנות" שהסופר קיבל? אין-אונות מחסלת את קיומו כגבר מתפקד; בריחת שתן כתוצאה מכריתת הערמונית פוגעת בכבודו כאדם ונטיה גוברת לדימנציה מאיימת לכלות את קיומו כסופר. אבל כפי שהעיר מבקר מבריק בניו-יורקר, בניגוד לג'ונתן סוויפט שאמר לפני מותו כי ימות כמו עץ, הצמרת תגווע ראשונה אצל רות (סליחה צוקרמן) המוות מתחיל באיזור החלציים.

צוקרמן מגיע לניו-יורק כדי לטפל בבעיה של בריחת שתן לאחר שגלה ממנה מרצון בעקבות איומים על חייו. בגחמה של רגע הוא מחליט להעתר להצעה להחליף דירות עם זוג סופרים צעיר – הם יגורו בבית בו התבודד מהעולם והוא יחזור לעיר התוססת. הסיפור מתרחש במהלך מספר ימים סוערים בנובמבר 2004 לאחר שהמועמד הדמוקרטי ג'ון קרי (כן, כן, מזכיר המדינה המושמץ של היום) מפסיד במירוץ לנשיאות לג'ורג' בוש הבן והיאוש העמוק האוחז בשמאל האמריקני לאחר שבוש הבן זוכה שוב בבחירות. וכך אומרת ג'יימי נציגת השמאל הנאור: "הארץ הזאת היא גן עדן של בורות. אני יודעת אני באה מהמקור. בוש מדבר ישר אל הגרעין הבור. זו ארץ נחשלת מאד, ואפשר לעבוד על אנשים בעיניים כל כך בקלות, והוא בדיוק כמו איש מכירות שמוכר שיקוי פלאים...". מי שירצה יוכל מן הסתם לעשות הקבלה לקולות הנהי מצידו של מחנה פוליטי מסוים החוזרים ונשנים עם הוודע תוצאות מערכות הבחירות האחרונות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון....

בעיני הסיפור הזה מעניין משתי סיבות עיקריות: האחת, הוא מציג תובנות מרתקות לגבי הלכי רוח ומעמדיות בדמוקרטיה הגדולה בתבל ובהקשר הרלוונטי לנו גילוי אנטישמיות לא כל-כך חבויה בידידתה הגדולה של ישראל. אביה של ג'יימי המשתייך לאליטה הטקסנית הרפובליקאית – הלה רואה בנישואי בתו ליהודי אסון ואנשי הימין המאיימים על חיי הסופר הליברלי בגלל מוצאו היהודי. מנגד אבחנות מרתקות לגבי האליטה של החוף המזרחי המגולמת בדמותו של ג'ורג' פלימפטון (1927-2003), סופר, עיתונאי וספורטאי. בתווך אותם מליוני אמריקנים לא כל כך משכילים "שהחליטו לתת לבוש הזדמנות שניה".

הסיבה השניה היא ניתוח הריבוד של עולם הספרות בין אלה שלדברי צוקרמן הם "כבר לא" חלק ממנו כמו צוקרמן עצמו לבין אלה כמו הצעיר ריצ'רד קלימן שהוא "עדיין לא" סופר. ובתווך הסופר הנערץ לונוף שהוא כמו ספריו השתכחו כמעט לחלוטין. העימות בין השניים, בין קלימן השאפתן הרוצה לחשוף את "סודו הגדול" של לונוף (גילוי עריות לכאורה), לעסוק בסופר עצמו ועל הדרך לבנות את עצמו כאיש ספרות מוכר לבין צוקרמן החושב שהיצירה היא העיקר ולא הסופר וחייו הפרטיים ולכן מעוניין להניא את הסופר הצעיר מעיסוק בנושא. הדיון הזה ריתק אותי. היבט נוסף בחייו של צוקרמן הוא הנשים שלא היו בחייו אבל אכלסו את הפנטזיות שלו בהפרש של 48 שנים: איימי, הסטודנטית המושכת שהפכה למאהבת של לונוף, אותה הוא פוגש שוב כאשר היא כבר שבר כלי וג'יימי בת ה-30, הצעירה הסקסית שמטריפה את חושיו ומוכיחה שוב שקיומה של אנרגיה מינית במישור הדמיוני אינה תלויה בקיומו של כח גברא או בהעדרו. היא גם זו המניעה את הדחף היצירתי האחרון של צוקרמן: כתיבת רשימות של של שיחות דמיוניות בינו לבין ג'יימי המגלות את המשיכה הארוטית העזה לאישה הצעירה. השיחות הללו שזורות לאורך חיי היומיום של הסופר ומשתלבות היטב בסוף המבריק, לטעמי, של הספר.

לסיכום, הספר מעניין ויש בו אף חלקים מרתקים, אך לעניות דעתי הוא לא מצליח להתחבר לכדי יצירה מלוכדת כמו ספריו המצויינים "זעם" ו"כלאדם". עם זאת, גדולתו בעיני היא היכולת של הסופר לטפל בחומרי הגלם של הגיל השלישי במיומנות רבה ולגרום לקורא לחשוב....

לא אגזים אם אומר שהספר הזה מיועד דבר ראשון לקהל קוראים שהם סופרים בעצמם, אתם אולי מעקמים קצת את הפנים בחוסר הסכמה אבל העובדה הכי טובה לכך היא שלמעשה הרבה קלטו את העניין שהספר הוא חלק משרשרת ספרים של נתן צוקרמן, אותה דמות שפיליפ רות חזר אליו במספר ספרים שכתב אבל לא ממש הצליחו לרדת לעומקו של עניין שהוא ניסה להעביר.

הספר הזה לא היה מבין ספריו הראשונים של פיליפ רות שקראתי, אני דווקא התחלתי עם "כלאדם" הקודר ואהבתי את הקדרות שלו אבל עוד רגע לא סיימתי, עם היד על הלב גם אני לא הסכמתי פעם שיש משהו כזה כמו "ספרות למושכים בעט", אני מוכרח להתוודות ולומר לכם שאני זוכר את הפעם הראשונה שהצגתי בפני חברה לעט את ספר השירים הראשון שלי, שיצא לאור רבות בזכותה (מבלי שהיא בעצם תכיר כלכך את השירים שלי) והיא אמרה לי בביקור בביתה שהיא לא יודעת איך יצא לי ספר כלכך מוצלח (לא מבחינה מסחרית כי אם בתוכנו) בלי שודאי קראתי את הספרים הבאים, ובעודה אומרת לי את זה הוציאה מאחד ממדפי הספריה הפרטית שלה מספר ספרים, ביניהם את "ייסורי ורתר הצעיר".

נכון שחשבתם שספר של פיליפ רות אבל בכנות זה יכול היה להיות באמת באותה מידה ספר כזה או אחר שהוא כתב ואולי היה אבל אני ממש לא זוכר את המבחר. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך אני ביני לבין עצמי גיחכתי, זה לא שאני חלילה מרבה לגחך על אמירות של אחרים אבל הסיטואציה שנמצאנו בה איכשהו הצליחה להצחיק אותי, ולא גיחכתי על היומרה שלה כמו על זה שלדעתי לכל אחד יכול להיות אוסף כזה של ספרים, אפילו כאן בין חברי "סימניה". תקנו אותי אם אני טועה אבל זה לא שאם מישהו יאמר לנו שהוא קרא ספר מסויים וראה בזכותו את האור שכולנו ננהור אחר עותק אחד שלו, נראה לי שהכי הרבה ניקח את זה רק לתשומת לבנו.

מכאן אני חוזר לספר של פיליפ רות. אני מביט על עטיפת הספר כמו על שלט שכתוב עליו המילה "יציאה" באנגלית ואומר "צא דיבוק צא", כשהשטן רחמנא ליצלן הוא לא פחות ולא יותר מאשר דמותו של סופר שהלך לעולמו. זה ישמע לכם אולי מוזר אבל אני חוויתי את זה בעצמי בתקופה אחת בחיי אבל אני לא רוצה שתקחו אותי כדוגמא, אני יודע על אחרים שחוו חוויה דומה עם יוצרים אחרים. בין אם אתם מכירים את זה או לא, רק שתדעו בגיל מסויים זה או שאתה מצליח לכתוב משהו בהשפעה או שאתה יוצא מדעתך ולא עלינו שם קץ לחייך. זה קורה כשיובש הכתיבה מייבש לך את המוח או להיפך. זה נשמע לכם אולי מצחיק אבל אני רציני.

אני באופן אישי בניגוד לכמה שאוהבים לקרוא את חוות הדעת שלי על ספרים (ואני מודה להם מקרב לב על כך) לא גיליתי כישרון כתיבה גדול אבל מצאתי דרך לצאת בנס מהמצב הזה. זה לא שאני מצטנע אבל האמת בגלל שזה כנראה קשור לנכות שלי, קשה לי למשוך חוטי מחשבה ארוכים. נולדתי עם חבל הטבור מסביב לצוואר (אגב, בספר השירים הראשון שלי אני מציג את העניין הזה בצורה סוריאליסטית) וכתוצאה מכך נגרמה לי פגיעה מוחית. אז את המחשבות שלי אני מתעל יותר בכיוון של למצוא סופרים שהצליחו להעביר בספרים שלהם רעיונות דומים, לדוגמא בספר כמו זה. תקחו, תקראו את הספר הזה ואולי תשתעממו ממנו אבל תדעו לכם שדווקא אחד כמוני אסיר תודה על כך שהוא נכתב.

נזכרתי בספר הזה בעקבות ביקורת שנכתבה פה באתר לפני כמה ימים על ספר של רומן גארי, שהעלתה אי אילו חששות (באופן משעשע, יש לומר), ביחס לאימפוטנציה. בעקבותיה חיפשתי את הספר הזה באתר ומצאתי שלא נכתב עליו הרבה.

אז עכשיו, אחרי שסיימתי להתנצל, לענייננו.

אתחיל במובן מאליו. הוא כתוב היטב, מעניין לכל אורכו ומי שקרא מספריו של פיליפ רות מוצא עצמו בסביבה מאד מוכרת. יחד עם זאת, אני חושבת שגם מי שלא קרא ספרים קודמים שלו עשוי להינות.

הוא מספר את סיפורו של סופר מזדקן, ששב מעשר שנות התבודדות באיזור כפרי ונטול ריגושים, שם בעיקר כתב וקרא ספרים, היישר לניו יורק, לצורך אופרציה כירורגית, עקב חוסר יכולת לשלוט בדרכי השתן. המפגש המחודש עם החיים מהם נפרד עשר שנים קודם לכן, כשעדיין שלט ביכולות הפיזיות והמנטליות שלו, במצבו הנוכחי, אימפוטנט, משתמש בחיתולים וסובל מאבדן זיכרון, הוא נושא הספר.

באמצעות העמדתו של הגיבור לנוכח אישה צעירה, כזו שהוא חושק בה, ביוגרף צעיר, בן דמותו שלו בצעירותו, ואישה זקנה וחולה, מישהי שחשק בה כשהיה צעיר (איימי בלט המלבבת אף בזקנתה), הוא מאפשר בחינה מחדש של מה שיש בזה, בחיים, בחשקים, בתקוות וברצונות, מתוך נקודת המבט של מי שכבר היה שם ולכאורה יודע מה חשוב ומה פחות חשוב.

נקודת המבט ישירה מאד, צינית ומפוכחת. העניין הוא רק שבעיני לפחות, הכל לעוס מידי. הוא לא רק מגיש לך את המנה. הוא גם לועס ואפילו בולע אותה בשבילך.

ועדיין זה ספר שנהניתי לקרוא.

מאוד אהבחי. גם הקשר בין הספרות הבקורת והביוגרפיה של הסופר. ואני מתבגרת עם רוט כך שבגידת הגוף ופרימת הזכרון קרובים לליבי.

לא משהו. ננתש