ספר עשיר וססגוני בתיאוריו שנכתב ביד אמן בעל נפש בשלה, רבת ניסיון חיים ועמוקה. זה ממש מורגש!!
על הכריכה, בחוץ, כתוב על הספר "יצירת מופת". ובכן, לאחר הקריאה אני יכולה להעיד: לטעמי הוא לא פחות מיצירת מופת!
הספר לא עושה הנחות לאף אחד ולא דופק חשבון לפוליטיקלי קורקט. הוא לא "מנומס" כי "נימוס לפעמים רק מגדיל את הפצע".
הגיבורים שלו עמוקים ורב ממדיים, לפעמים הולכים עם הזרם ולפעמים נגדו...
המון ביקורת על התנהגויות מתחסדות וצדקניות.
המון ביקורת על קולות הקיצוניים.
המוטו הוא אנושיות.
אנושיות במיטבה.

סמי מיכאל במלא תפארתו.

התלבטתי בין ספר טוב לספר לא רע.

אתחיל בווידוי אישי:
בשנה הראשונה לאחר מותו של אחי חוויתי כל לילה חלום דיי מציאותי, על איזושהי סכנת חיים אחרת שאורבת לאחי, וכל פעם בוואריאציה אחרת, אני מנסה להציל אותו. כל פעם, ברגע שהתחלתי לחלום שאולי אני לא מצליחה להציל אותו, הייתי מתעוררת בדפיקות לב, שמחה להתעורר ולגלות שסכנת החיים שבה הוא היה נתון היתה רק חלום, ושבריר שניה אחר כך, מבועתת לגלות שהמציאות גרועה יותר, כי הוא כן מת.

אבל כל זה היה לפני שנים רבות.
אחי כבר איננו יותר מ-30 שנה.

אבל התופעה הזאת - של חלומות צלולים כאלו, תמיד סיקרנה אותי.
רק מה, בסיפור הזה, הגם שהוא כתוב יפה והעלילה מתפתחת מתוק,
הייתי צריכה להיאזר בסבלנות כדי להתגבר על הקטע שהיה לי קשה לבלוע - החלומות כמציאות אלטרנטיבית.

איכות החלומות בסיפור הזה הייתה מטרידה. כי גם לאדם כמוני, שזוכר חלומות היטב.. יש גבול.

הסופרת תיארה מציאות אלטרנטיבית שמתרחשת בחלומות, באופן בדיוני משהו,
עם עובדות מהמציאות האמיתית, כאלו שהחולמת לא ידעה עליהן/ לא הייתה אמורה לדעת עליהן, בתואנה שזה חלום;
עם זכרונות מהמציאות העכשיוית לתוך החלומות של המציאות האלטרנטיבית.

התיאור התאים יותר אולי לחזיונות סכיזופרניות משהו, לא לחלומות, בעוד הגיבורה היא נורמאלית.

האופן שבו זה הוגש מאוד הפריע לי.

זה לא שרומנים בדיוניים מפריעים לי, קראתי לא מעט כאלו,
אלא ש..
בספר של מדע בדיוני - כמו למשל אישתו של הנוסע בזמן, יש חוקיות בדיונית והיא המציאות של הספר;
בספר של מציאות פסיכיאטרית בעייתית יש גם הגיון פנימי. אבל פה..
זה לא היה לא זה ולא זה.

פה נעשה מעבר בין מציאות רגילה למציאות בדיונית, כאילו שהסופרת לא ממש החליטה אם היא רוצה לכתוב ספר בדיוני או רומן מציאותי.

המסגרת של הסיפור התייחסה לחלומות כאלו חלומות, החלומות תוארו כמציאות אלטרנטיבית, שבהם החולמת הייתה מודעת לזה שזה חלום,
תוך כדי כך שהיא זכרה בחלום את המציאות, עם קשר אמיץ לדברים שקרו באמת, כאילו שהיה פה "תיקשור" או משהו כזה.

היו רגעים שממש עיצבנו אותי: תחליטי! את כותבת סיפור של "מדע בדיוני" או רומן מהחיים כאילו??

ברגע שהחלטתי להניח לייתכנות של הסיפור וקיבלתי אותו כמות שהוא, בלי להתעצבן, התחלתי להינות גם מהתוכן המתוק.
הקטעים שבהם תואר תהליך התירפיה במוזיקה היו יפים ונעשו בעדינות ובטוב טעם.
הקטעים שבהם תוארו האלנמנטים שהגיבורה מתחילה לעשות מה שנכון לה לעשות ולא מה שמצופה ממנה, אף הם נכתבו כמי שמבין את נפש האדם.
לכן בכל זאת הצלחתי להינות מהספר.


אז כן, הספר יפה, אבל לא, לא יכולתי לתת לו 4 כוכבים.

בתוך שבוע אחד קראתי שני ספרים של הסופרת הזאת. שילפי סומאיה גוודה.
שניהם אודות ילדים: הראשון שקראתי "הבן המושלם" היה ספר יפה. פשוט יפה.
אז קראתי גם את השני. במיידי. שלא להתנתק מהאווירה.

ואז השתנו רגשותיי. "הבת הסודית" (שהיה דווקא הספר הראשון שהיא כתבה) הוא הטוב מבין השניים.
זה לא שלא נהניתי מ"הבן המושלם", אבל..
היה בו משהו "לא שלם". לא תפור טוב עד הסוף. קצת מאכזב בסוף.


הבת הסודית הוא ספר שכתוב עמוק, אותנטי, אינטנסיבי - ועדיין, מצליח לטוות סיפור בעדינות רבה,
ולבנות גיבורים בשר ודם. אמיתיים. רב גוניים. עמוקים. שמצליח לזקק את מה שבאמת חשוב בחיים.

התרשמתי עמוקות מהחדירה המעודנת לעומק הנפשות הפועלות עם השתלשלות העלילה.

לעיתים הייתי צריכה מנוחה מהאינטנסיביות, למרות שהיו שם אלמנטים של מתח.
בסופו של דבר סיימתי את הספר כשפניי שטופות דמעות.

אני, ממרום גילי, אחרי אינספור התנסויות שחיספסו את התגובות שלי,
זלגתי בתום הספר!

זהו סיפור מיוחד, מהסוג שמאפשר פריקה של רגשות כמוסים.
אני מניחה שהספר נוגע בעיקר לאנשים שחוו הורות ואו טעמו כבר סבל בחייהם.

את הפנייה הבאה אני מייחדת בעיקר לאנשים בגילי... - אל תחמיצו! :)

וואו.. !

את הספר הזה נטלתי עמי לטיסה.

לצדי, במטוס, ישב ילד כבן 8. הוא "העסיק" אותי רבות. נסע ללא הוריו ולא הפסיק להתעניין בכל דבר מסביב.
באיזשהו שלב הניח לי ואני (סופסוף) נטלתי לידיי את הספר ושקעתי בו.
-מה את קוראת?, שאל. ספר.. עניתי. ואיזה מן סיפור זה, על מה מסופר בו?
- לך תסביר לילד שהסיפור על זונה.. אז אמרתי לו שזה סיפור מאוד עצוב והפסקתי לקרוא.
כשהגעתי ליעד (נסיעת עבודה שבה אני בדרך כלל לבד במלון וקוראת בערבים)
ויתרתי על המשך הקריאה. לא התחשק לי להתעצב אל ליבי.. העדפתי לשוטט באינטרנט ולא להתקרב לדבר העצוב הזה.
בטיסה חזרה, חשבתי לעצמי. ואכן.. זאת עשיתי.
מרגע שמצאתי את מקומי, דרך ההמראה ועד שסיימתי את הספר, לא הנחתי אותו מידי.
היה.. ססגוני מאוד, עשיר מאוד, ו..עצוב . מאוד. אבל גם אופטימי.
המון מחשבות מתעוררות לנוכח הסיטואציות המתותארות בסיפור הזה.
אבל המסר המשמעותי ביותר לטעמי הוא ש.. החיים.. חזקים מהכל.
הסיפור כתוב לעילא ולעילא כמו המוניטין של בשביס זינגר. מבטא אנושיות באופן הכי אותנטי שאפשר.
התירגום מופלא. לאוהבי הז'אנר - לא להחמיץ.

ספר פנטסטי. ממש. מלאכת מחשבת.
עלילה נפתלת שאינה מפסיקה להפתיע.
צבעוני. קולח. עונג קריאה צרוף.

מזמן מזמן לא נהניתי ככה מן הקריאה.
ממש תענוג. זה סוג של קריאת-הנאה כמו לראות סרט טוב וסוחף.
לא תמיד העלילה הלכה לאן שחשבתי שהיתה צריכה ללכת,
והקטע האחרון של הסיפור "אחרי האחרי" היה אפילו מממ קצת מיותר
(לא הוסיף ולא גרע)
אבל הסיפור היה כל כך פנטסטי (בהחלט גם מלשון פנטזיה)
שזה בהחלט נסלח.

איילת גונדר-גושן נתנה
(לי לפחות)
ספרות כמו שספרות צריכה להיות. מענגת.
במלא מובן המילה.

התלבטתי בין בזבוז זמן לספר לא משהו. אפשר לקרוא.
- האם לשייך אותו לז'אנר הרומן הרומנטי הזבל? - לא, הוא ברמה יותר גבוהה מזה.
- האם לשייך אותו לספרות הטובה? - לא כי יחסית לספרות טובה הוא תת רמה.

יופי של חומר שעשוי רע.
התפרים בין ההתרחשויות "גסים". עלילה מופרכת ויחד עם זאת צפויה.
התחיל חביב, לקחתי לטיסה.. אורלי קראוס ויינר טובה לטיסות..
אבל כשהיא התבטאה "לשקם את הריסות חיי" באופן בומבסטי שכזה..
עזבתי אותו וממש לא בא לי להמשיך.
בסוף, בטיסה חזור, כשלא הצלחתי להירדם, קראתי וסיימתי.
שיהיה.
ככל שהספר מתקדם הסאגה הופכת יותר ויותר טרחנית ובמקרים רבים גם מיותרת.
היו קטעים שלמים שריפרפתי ודילגתי.
העלילה מסתובבת סביב מה שבאמת קורה לגיבורה, בלי באמת לגעת בה.
היא מדלגת על הנקודות שעלולות להיכנס לעומק,
היא מכבירה בפרטי פרטים במקומות שלא ממש מתבקשים.
צר לי, אורלי קראוס ויינר. הפעם זה לא זה. אפילו לא כספר טיסה.

- "איפה הספר שאמרת לי שאני צריכה לקרוא", שאלתי את אחותי.
- "לא זוכרת אבל קודם כל - קחי את זה" - אמרה ונתנה לי את "מלכת היופי של ירושלים".
"את צריכה לקרוא את זה".

לקחתי ולא ידעתי למה אני נכנסת. (וואוו חיה, כמה צדקת!)
זהו ספר בלתי אפשרי עד כדי חונק. אבל גם אי אפשר להניח אותו מהיד.
מהרגע הראשון. הוא תופס אותך בגרון ולא מרפה. אין הנחות. (כמו אורגזמה אינסופית...)

למעט פרטים זניחים שטיפה הטרידו אותי - למשל - שהתחיל כסיפור מנקודת המבט של הבת והמשיך הלאה למחוזות אחרים..
ופתאום בלי שהרגשתי היה ברור שזה כבר לא מנקודת המבט שלה עד שבאיזשהו שלב כבר לא ברור לי מי מספר ואיך הוא יודע הכל...

אז.. למעט הפרטים השוליים הללו, הספר עוצמתי במידה בלתי רגילה.
כשהנחתי אותו מהיד.. (לפני 10 דקות..) פניי היו שטופים דמעות ונפלט לי מעין וואוווו.... ואט אט חזרה לי הנשימה.

ולכן.. מן הסתם, עוד אשוב ואכתוב עליו.
עכשיו תנו לנשום...........

*

יממה עברה. אני עדיין חושבת על הספר.
נדמה לי שספר טוב נבחן ביכולת שלו לגרום לך לחשוב עליו אחר כך. כמה שיותר - כך הספר טוב יותר.
הספר הזה ראוי לקריאה שנייה.
נדיר לקרוא ספר שבו הדמויות עשויות כל כך טוב, כל כך אנושי.
נדיר שאתה מזדהה עם כל כך הרבה גיבורים בסיפור ולומד לפתח סלחנות למגרעות שלהם.
אם תרצו, לסיפור כזה יש אפקט מבגר. אתה לומד להמעיט בשיפוטיות.
.. המשך יבוא.

*

המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי
אכן בלתי סביר, אבל כתוב לעילא ולעילא! ספרות מופתית.

את הספר הזה הייתי מחמיצה אלמלא בני (19!),
שסיפר לי שנטל אותו לידיו לילה לפני הגיוס - כדי שיוכל להירדם -
ופתאום השעון המעורר צלצל שצריך לקום והוא נבהל שכבר בוקר.
הוא לקח אותו לטירונות וסיים אותו במהלכה! (מדהים!)

מה סחף כל כך את בני?!

התחלתי לקרוא ודשדשתי. הספר פשוט.. שיעמם אותי.

לקח לי משהו כמו 100 עמודים להתחיל לרצות לקרוא בו מטעם עצמי
ולא רק מתוך המוטיבציה להתחקות אחרי מה שריתק את בני...

*

ובכן, האיש חוצה בהליכה את כל אנגליה.. אבל זה לא העיקר. זאת רק התפאורה.

מה שעובר עליו תוך כדי, זה העיקר.
ואין ספק שזהו תהליך איטי, כמו הליכה, כמו בחיים.
צעד אחר צעד אנחנו מתוודעים לחייו ולתהליכי הנפש שהגיבור עובר.
לאט, ממש כמו בחיים.
ממש כמו שקורה לאדם שמבשיל, לאדם שמתבגר – תרתי משמע.
ולמרות שה"עלילה" מועברת דרך קטעי זיכרונות המשולבים באירועים ה"סתמיים" כביכול,
אפשר להעריך מאוד את התהליך, רק אם הקורא כבר עבר תהליכים כאלו ואחרים בעצמו.
בהחלט סוג של הבשלה.
הספר כתוב באופן שממש מכניס את הקורא למוד האיטי הזה.
(לכן זה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין מה קורה פה ולכן אני גם מבינה את אלו שהשתעממו ממנו.)

מבחינה ספרותית - הסיפור המתחולל בו איטי,
מובנה היטב (למרות שעל פניו זה נראה כמו שברי זיכרונות כאוטיים), מכיל "הפתעות", ומסתיים "שלם".
וה"אפטרטייסט"?? - מופלא!

זהו אינו ספר לחובבי אקשן או עלילות קצביות.
בקריאה רדודה משעמם;
בקריאה עמוקה ולמי ש"נופל האסימון" – ספר שווה ונפלא.
ממש הצטערתי שנגמר.

אני אוהבת את יוכי ברנדייס ואת הז'אנר. אוהבת מאוד! אבל פה.. פה, לטעמי, היא קצת הגזימה.
אין לי בעיה עם היסטוריה כבסיס. הרומן שהיא חיברה על סמך הבסיס הזה בנוי כסיפור אנושי עוצמתי, נוגע, סוחף, מטלטל.
כל החומרים שמהם בנוי סיפור טוב. אבל (ויש אבל), בספר הזה יש קצת יותר מידיי היסטוריה.
כאילו שהיא לא יכלה להתאפק מהלראות לנו את כל הידע שלה.. :)
לטעמי, היות וחלקים נרחבים הם פרי הדמיון, ההתעכבות על "ואלו תולדות" פגמה בספר, כי באותם שלבים הספר כאילו עבר ל"מוד" אחר.
הקצב והסגנון השתנו והסיפור כאילו עבר להיות סיפור מז'אנר אחר.
ובכן, הסיפור האנושי שנרקם בספר (גם אם אין לו קשר למה שהתחולל באמת) היה מספיק טוב!
לא היה צריך "לעבות" אותו עם הסקירה ההיסטורית. לולא התוספת הסקירתית הזו אפשר היה להכתיר את הספר הזה בכותרת פרוזה מופתית.