וואו, איזה ספר מעולה. דוד פוגל מצליח בשפה עברית חד פעמית, לכתוב על נושאים לא שגרתיים כמו מיניות, גילוי עריות, בגידה. לא חושב שקיים ספר בעברית כזה פורץ דרך בשנים שבו הוא נכתב.

ספר מ ר ת ק!!
סיפור על חיי נישואים של גורדוייל, בחור וינאי, יהודי, כנוע ובעל סבלנות יוצאת מן בכלל, עם הברונית תיאה, בחורה מיוחסת במעמדה, מפונקת, נצלנית ואפילו ניתן לתארה כמופקרת.
בעיקר זהו סיפורה של העיר וינה של תחילת המאה העשרים, על רחובותיה, בתי הקפה שבה וחיי היום והלילה של עיר תוססת ויפהפייה.
יש בספר זה מספר אלמנטים מאוד ייחודיים:
ראשית, הספר נכתב בגולה בעברית מהממת ביופייה, ממש כמו שיר ארוך, על ידי הסופר הרוסי/וינאי.
שנית, מצופה מסופר/משורר יהודי שיבליט מאוד את נושא היהדות או אפילו את ההתנגשות התרבותית של בני הזוג בשל הדתות השונות. אך מאומה מזה לא נמצא בספר והעובדה שמדובר בבחור יהודי ובחורה שאינה יהודייה שולי מאוד ואין שום התייחסות לנושא זה.
דוד פוגל מתאר יחסים של זוג נשוי המושתתים על יריבות ועויינות לצד מאזוכיזם ואכזריות. הוא מתאר זאת בצורה כל כך קיצונית ומשכנעת שאי אפשר שלא לנשוך שפתיים ולאגרף כפות ידיים ממש מורט עצבים.
הקצב של הספר מהיר מאוד ודרמאתי וכאילו סופו ידוע מראש.

במהלך הקריאה הזלתי דמעות, הרגשתי כמה וכמה פעמים שבא לי להכניס איזו סטירה הגונה או פשוט לזעזע מישהו על מנת לעורר וגם ראיתי קווים לתחושות והתנהגויות שקיימים אצל זוגות נשואים רבים כמו: שליטה, ניצול, זלזול, כניעה, התרפסות, ויתור, עיוורון למציאות (אהבה עיוורת) וכד'.

זהו ספר כל כך סוחף ומעניין שאני חייבת להמליץ לכל קורא וכן, גם לצעירים שביננו על אף השפה הגבוהה והנהדרת אך הארכאית משהו. ספר נפלא!!

" החדר הלך ונתמלא בוקר מזוכך של אחד ימי האביב הראשונים." כך פותח הסופר דוד פוגל את העמוד הראשון של סיפרו "חיי נישואין" ומכניס אותנו לא רק לחדרו השכור של הגיבור או האנטי גיבור שלו רודולף גורדוויל אלא גם אל נבכי נשמתו. ומאותו חדר נתחיל את מסע הנדודים שלו אל רחובות וינה, ואל בתי הקפה שלה, בתי המרזח ,וננוע איתו ללא תכלית וללא מטרה לאורך 333 עמודים יקרים מפז עד הסוף המר והצפוי כמובן.
"נדודיו של הגיבור הם ספק גירוש ספק בריחה מגורלו" כתב בסוף הספר המבקר גרשון שקד, וכחיזוק לכך יהדהד המשפט שתגיד ערב אחד אילזה רובין לרודולף ש"אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו, ואינם באים מן החוץ". ורודולף מבין את זה אבל לא עולה בידו לשנות את רוע הגזירה.
"חמשת חושים פקוחים במצב ידוע" הוא משכנע את עצמו,"דיים לו לאדם לגמרי וכל העולם כולו שלו הוא" וזה המוטיב המנחה של הספר . חיי נישואין לא היו שם, והעלילה מתחילתה ועד סופה נגועה בכאב, ייסורים ושיכנוע עצמי. יצירת מופת שלא נס ליחה. ואיזו שפה....חגיגה !!

יצירה גאונית.
הספר הזה הדהים אותי.
מצד אחד - השפה שבה הוא כתוב מהממת. העברית לכשעצמה מרתקת. ממש שימוש גאוני בשפה.
מצד שני העלילה - שואבת.
לכאורה יופי, נכון?
אז זהו, שלא.
העלילה - עינוי.
זה לא שהעלילה בנויה רע. זה מה שקורה שם. וזה פשוט.. רע.

באופן דיי מדהים מצאתי את עצמי ממש סובלת מהחוויה ש"העניקה" לי הקריאה, ואף על פי כן הייתי ממוגנטת ולא יכולתי שלא לקרוא.
לא רציתי לסיים אותו ולא רציתי להמשיך לקרוא בו, אבל באמת, פשוט לא יכולתי.

באופן שמאוד לא אופייני לי, מצאתי את עצמי, כמו מאזוכיסטית, (...) ממשיכה ונשאבת אל הקריאה בו, וכל הזמן זה מתפתח והופך יותר ויותר גרוע.. עד הסוף המר..

אז..
אם הוא הצליח "להחזיק" אותי עד הסוף למרות שהכניסה לתוך העלילה עשתה לי רע,
אינני יכולה אלא לומר ש...דוד פוגל היה גאון.

יש ספרים שקוראים ושוכחים ויש ספרים שנחרטים בלב לתמיד. חיי נישואים הוא מהסוג האחרון, אולי דווקא בגלל שהוא כל כך אכזרי ומפלח את הלב. היה לי קשה לקרוא על ההתעללות שעבר הגיבור וגם כעסתי שלא התקומם מולה אבל מצד שני לא יכולתי להניח אותו מהיד. לסיכום - לא לבעלי לב חלש, אבל כתוב יפהפה ובלתי נשכח!

ספר לא מהעולם הזה, כבר לא כותבים ספרים כאלו היום.
פוגל הוא אמן מילים, שוזר אותם בעלילה הגרוטסקית כפנינים על מחרוזת. התירגום והעריכה של מנחם פרי בכלל מעניקים לספר רעננות ומגשרים על פער השנים. ספר שהוא יצירת מופת תופס את הלב והנשמה ועושה מהם סלט. אך ראו הוזהרתם לא לקואים מתחילים או משתעממים מהר, ספר שמתניע לאט, אך לאחר מכן נוסק לחלל. ממולץ !

ציפיתי קצת ליותר. כנראה שאם היה כתוב באותה עברית גבוהה אך מעט יותר בת ימינו, היה מהנה יותר. מצד שני, יש בקריאה עניין בלשני: הספר עשיר מאד בהבעה, וזאת בתקופה בה העברית המודרנית היתה עדיין בתהליך עיצובה המואץ. לכן במקרים רבים המציא דוד פוגל מלים וביטויים כדי לעקוף את המחסור בשפה בת זמנו. אספקט נוסף הוא ההשפעה החזקה שלא ניתן להתעלם ממנה של "החטא ועונשו" על הסופר, הסיפור וסגנונו. לסיכום, לטעמי, ספר בסדר. אה, וכמעט ששכחתי: אם לא מאוחר מדי, אל תקראו את הכתוב על הכריכה האחורית של הספר: זהו ספוילר קלאסי. נסיון זול של ההוצאה לפתות קוראים אל ספר שהניחו מראש שעלול לא למשוך ריבוי קוראים (בשל העובדה שהוא נכתב בשנות העשרים של המאה העשרים ובשל השפה שלו). לי זה קילקל.

ספר לא קל, שתחילתו איטית ומייגעת וסופו מותח ומפתיע. גיבור הספר, גורדוייל, מוצא עצמו במערכת יחסים מוזרה ומעוותת עם תיאה, שרודה בו, בוגדת בו ומלגלגת עליו מאחורי גבו. אותו גורדוייל, כאילו אין לו כל השפעה על חייו. הוא נגרר אחרי תיאה בעיניים סומות, ולרגע לא עוצר ושואל את עצמו מדוע הוא עושה זאת ואם אפשר אחרת. גם הרמזים והתחינות של חבריו, ומטלת הטיפול בתינוק, הנופלת על גורדוייל לבדו, אינם מניאים אותו מחדלונו ואינם מעירים אותו מאשלייתו. גורדוייל מכחיש את המציאות, אף שזו מובילה אותו להרס עצמי.

הספר דן במניפולציות של האדם על תפישת המציאות שלו. האמת מנסה להבליח בחלומות הביעותים של גורדוייל, אך הוא כופה עליה תירוצים ובונה סביבה תלים של הגיון. היא שבה ועולה כאשר גורדוייל ער, אך אז משתלט עליו מצב תודעתי שבין הזיה למציאות, והוא חי במקביל את האמת ואת הסיפור הדמיוני שהוא בונה בכדי לא להתמודד עם האמת.

קשה להזדהות עם דמות שחיה בהכחשה כה קיצונית, מה גם שהיא משתרכת מבית קפה לבית קפה, מחבר לחבר ומרחוב למשנהו, ללא תכלית וללא מסגרת שתשים סדר בחייו. העורך, מנחם פרי, תיאר יפה את ההקבלה בין השיטוט של גורדוייל ברחובות וינה לבין המונולוג הפנימי בו הוא שבוי, הוא זרם התודעה.

הספר נכתב בשנת 1928 ומופיעות בו מילים שאינן עוד בשימוש, כמו: ארכובה, רסטורן וסוכך (מטריה). אלה מכבידים על הקריאה, במיוחד עד אמצעיתו של הספר, המתאר את שיטוטיו של גורדוייל והגררותו הפסיבית ממקום למקום. ההנאה מהספר היא הנאה אינטלקטואלית, שבאה לאחר מחשבה נוספת וחשיפת רבדים שלא נגלים מיידית לקורא. אתגר הקריאה והתועלת הלא מיידית של הספר הם תשובה הולמת לחווית ה"אינסטנט" של התרבות העכשוית.

לא צלחתי את הספר, למרות שמדובר ביצירה טובה -לפי מה ששמעתי עליו - הרבה ביקורות טובות.
אבל - גם זה קורה, לפעמים אין כימיה, אין קליק, למרות שהשם והעטיפה קונים אתכם (בדרך כלל אתם קונים אותם !) וגם בכריכה מאחורה - נשמע לי הסיפור מעניין...
אבל... עד שקורים שם דברים, הרגשתי מאוד משועממת. האנטי-גיבור - גורדוייל, מכיר אישה, כנראה מפוקפקת, מתחתן איתה תוך שבועיים, וזו ממררת לו את החיים... נשמעת עלילה מעניינת וסוחפת, אבל אותי היא סחפה הישר אל מערבולות פיהוקים, ודמעות של שיעמום. אז ניסיתי, לא הלך. פוגל , ניפרד כידידים ? :-)