טירונות שנות ה-50: מדינת ישראל עדיין בחיתוליה, מדינת ישראל מתחילה בחלוקה לשבטים על בסיס עדתי, מדינה חרדתית שעדיין סוחבת את זכרון השואה ואת מלחמת השחרור. התפאורה המושלמת לסיפור כל-ישראלי שמשלב בין האישי ללאומי. מתחיל לקרוא את הספר ונתקל בתמונות מוכרות - משמעת, חשש, נשק, חברויות שנוצרות מכורח הנסיבות. כל זה בשנים היפות ביותר שאדם אמור לחוות (או כמו שרפי פרסקי שר ״ואז לקחו לך את השנים הכי יפות והנה אתה בן עשרים ואחד״).

טירונות שנת 2005: מחנה זיקים, בלי חברים כי נתקעתי הג׳ובניק היחיד, קסאמים מתחילים ליפול על מחנה, קוראים לנו להשתטח על הקרקע עם ידיים על הפנים, מלא אנשים בחרדות ושמועות שנפל קסאם במחלקה ליד, אתה סה״כ בן 18 שכמה חודשים לפני עבר טקס סיום תיכון.

יהושע קנז הצליח לזקק בספר עב כרס את כל חוויות הטירונות הישראלית בצורה משכנעת, בעיקר את הפן החברתי שבה. על זה הוסיף את ישראל ההיא - הקיבוצים, המעברות, בן גוריון, מפא״י והפדאיון. הדמויות מרגישות אותנטיות באופן מחריד, החל מהמזרחי שלא מוצא את עצמו בעדה שנולד בה, דרך הקיבוצניק שמרגיש מושפל שלא התקבל לצנחנים, דתל״ש לא מאמין שעדיין מתקשה ביום כיפור כי אולי הוא טועה ועוד ועוד בספר רחב יריעה ומופלא.
במהלך הקריאה הסופר הצליח לגרום לי לחוות מחדש לא רק את האירועים אלא גם את המחשבות הפרטיות ביותר שחוויתי במהלך הטירונות, כאילו הסופר הצליח לחדור למחשבות הכלליות של אנשים הנמצאים בסיטואציה הזו.

"אולי כך נגמרת זהות ומתחילה זהות אחרת, נבנית פרט לפרט, סיפור אחר סיפור, כמו נפילה במורד תלול מסלע אל סלע, זכרון חדש, רצון חדש, חלום חדש."

השנים הם אמצע שנות החמישים, ישראל עדיין מלקקת פצעי מלחמות, שעדיין לא הגלידו. כיתת טירונים בגיוס שלא הולך להיות קרבי, נערים מבתים שונים רובם עולים חדשים ממזרח וממערב כולל ניצול שואה אחד שנחבא אל כליו ומחברותיו מתקבצת בצריף בבה"ד 4 בצריפין, ובלי כל פוליטיקלי קורקט היא נתונה לשרירות ליבם של המ"כים שהכוח ניתן בידיהם.

הטירונים הנ"ל לומדים להכיר אחד את השני, אך לעולם נשארים עם הפער בין העולים החדשים והצברים שהם בני המקום ויודעים את העברית כהלכה, הנה הבסיס לתחושת הקיפוח מאז ועד היום.

אלא שקנז המצויין בכתיבתו הנהדרת מחדד את התמונה על כמה מהחיילים שניים מהם צברים ואנו נוכחים לדעת שגם להם יש את הבעיות שלהם בבית. למשל הקיבוצניק שבתקופה שבה כל הנוער הקיבוצי הלך לסיירות וצנחנים, הוא בגלל בעיות שלו מוצא עצמו בכיתת הג'ובניקים הזאת ומתבייש לצאת הביתה.

בקיצור איך אומר שם חייל מבוגר יותר שנודע לו שנולד לו בן "יש לי בן סברה....הוא לא ידע שום שפה מחוץ לארץ, רק עברית...לילד שלי אני לא יקרא לופו, שמופו, ברקו שמרקו, אני יתן לו שם של סברה" הגאוה של העולה החדש במקרה הזה נראה שמרומניה על בנו שנולד צבר.

היום אולי הנכד שלו גר בברלין.....

זו אינה יצירה ספרותית בלבד-זו תמונת מצב צבא ההגנה לישראל היה תמיד פרה קדושה שאין לגעת בה.
ב"התגנבות יחידים" קנז מתאר את אלה שהצבא ראה בהם "בררה". לבה"ד 4 הלכו לא הטייסים ולא הצנחנים ואפילו לא לוחמי גולני.
היה לי הכבוד המפופק להיות שם בשנות ה-60 הרבה לא השתנה זו היתה חוויה מגעילה כמעט בכל מובן.
קנז מתאר זאת וכדרכו מנפץ מיתוס. כשנכתבו הדברים היה בכך מידה מסויימת של חידוש. אולי היה דרוש גם אומץ לנפץ ..
בה"ד 4, או מושב זקנים של אלגרה בדרך אל החתולים. חושפים את הדברים כפי שהם.
גם ס. יזהר בספריו ימי צקלג, השבוי , חרבת חזעה וגילוי אליהו באותה קבוצה אני מוצא את הספר עת הזמיר של חיים באר שניבא ולא בטוח שידע מה ניבא. ספר זה שייך לאותה קטגוריה של ספרים שמקרבים לאמיתות שלא נעים להתמודד איתם. איני יודע אם להמליץ לקרוא-לא נהנתי מהקריאה של הספר הזה אבל חשתי צורך לסיים כי זו כמו בשאר הספרים שהזכרתי חשיפת אמת.
חשוב לדעת כיצד היו הדברים מחוץ לאלבומי הנצחון וספורי הגבורה.

אל יהושע קנז התודעתי ב"בדרך אל החתולים" המרגש, בו היטב לתאר את עולמם של בני גיל הזהב באופן משכנע אמיתי ומדויק לטעמי. תמיד הרגשתי ש"התגנבות יחידים" מהווה חור בהשכלה מבחנתי, והחלטתי לסגרו.
כתבתו של קנז משובחת גם בספר הזה, השפה משכנעת שמדובר בתקופה שאותה הוא מתיימר לכתוב, הדיאלוגים טובים ובכלל הוא יודע לכתוב. הספר מצליח להעביר תקופה, וסיטואציה (טירונות) בצורה משכנעת ואמינה. עד כאן למחמאות. הספר לא עבד עלי, מכיוון שלא היה אמין, אין לי בעיה שפרסי ג'קסון או הארי פוטר לא אמין, אבל ספר שמתיימר, מוטב שיעשה עבודה טובה יותר. לא אהבתי שהדומויות היו סטראוטיפיות, עזבו סטראיוטיפיות ארכיטיפיות. המרוקאי עצבני ונבער, היקבוניק ישר הוגן ומלא בערכים כרימון, ההוא עם הגיטרה אמן, המפקד מפקד. הספר מספר את קורות מחלקת טירונים בטירונות כ"ל (כושר לקוי), בספרטה היו זורקים אותם מהצוק בצה"ל עושים מהם גברים. העלילה מתרחשת בבסיס צריפין שנות החמישים. אז או שפעם הכושר לקוי היו צנחנים, או שהצנחנים בתקופה שלי היו כושר לקוי, כי הטירונות שמתוארת שם לא מביישת טירונות צנחינם, והיא נמשכת כשלושה חודשים של ריצות בוקר של קילומטרים רבים, זריקות רימונים סדרות שטח, מארבים.... אז או שפעם כך זה היה או שקנז "קצת" פיספס בתחקיר. מכיוון שאני יודע שעולם כמנהגו נוהג, וטירונות הצנחנים שעשיתי לפני 22 שנים דומה לטירונות גולני שעשה לא מכבר האחיין שלי, אני מניח שלא הרבה משתנה, הייתי אומר שפיספס בתחקיר. קנז שם במחלקה הכול, מרוקאי רומני בולגרי גרמני חולה אפילפסיה, קיבוצניק, שחקן כדור רגל..אני יודע שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה..... הרי צה"ל זה כור ההיתוך אז חייב שיהיה הכול מהכול... מיקרוקוסמוס לא? זהו שלא. מזכיר לי קצת את החברים שמסבירים למה האח הגדול זה מיצג את החברה היישראלית ומאפשר לראות אנטראקציות מיצגות את המגוון בחברה היישראלית וללמוד על הטבע האנושי... נו באמת, איפה מוצאים בחדר אחד... עזבו לא נכנס לזה, וכך גם לגבי המחלקה שיצר קנז. צר לי לא קונה.
שלושה כוכבים על כישרון כתיבה, ושפה.

כל כך הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה. הוא נמצא ברשימת הספרים הישראליים הטובים ביותר (ונמצא אפילו ברשימת חובה לבגרות בספרות).
כל כך ציפיתי לקרוא ולספוג את רוח התקופה וקצת היסטוריה שלא למדנו עליה בבית הספר (כמו שלמדתי הרבה מ"בשבילה גיבורים עפים").
ת'אמת.. הספר לא זורם. לא באמת קורה בו משהו מיוחד ולקח זמן עד שסיימתי אותו(חודש) אבל.... זה באמת ספר מיוחד, הכתיבה של יהושע קנז כל כך יפה ומיוחדת שלא נתקלתי בכזו שפה בספרים אחרים. יש לו את היכולת לתאר במילים רגשות ומחשבות שחשבת שרק אתה חושב אותם ואפילו אתה לא יכול לתאר אותם בצורה בהירה כמו שהוא עשה.
הדמויות נכנסות אליך לראש ואתה מרגיש שאתה ממש מכיר אותם.ופתאום אתה שם לב שפשוט אין הבדל בכלל בין הצבא של שנות החמישים לצבא של היום, בין החברה של שנות החמישים לבין החברה של היום. מדהים כמה הדברים נשארו אותו הדבר.
התלבטתי אם לתת 4 כוכבים או חמישה. נתתי 5 , רק שמפני שאולי גם אם לא קורה כלום בספר, בכל זאת לא יכלתי להניח אותו ולהפסיק אותו באמצע.
ספר מקסים אך לקחת בחשבון כי צריך סבלנות בשבילו.זה משתלם.

אחד הספרים הטובים שקראתי על חיי הצבא. יהושע קנז מתמקד בתקופת הטירונות של חיילים שאינם נמצאים על פי רוב באור הזרקורים, מה שהיה קרוי פעם כ"ף למדי"ם (כושר לקוי).
הכתיבה של קנז מאוד מרשימה. התחושות והמחשבות של הדמויות אותנטיות להפליא. הדמויות עמוקות, מורכבות, ולא צפויות. הספר עוקב בצורה מרשימה, מתוך נבכי הנפש של הדמויות, אחרי ההתבגרות הכפויה תחת הלחץ הגופני והמכבש המנטלי של הטירונים. כל מי שהיה בצבא, גם אם היה קרבי ולא כ"ף למד, והנפש שלו קצת עדינה, יזדהה בקלות עם רבות מהתחושות של מלבס (הדמות שמנקודת מבטה נכתב רוב הספר). אני אישית חשתי, לא פעם, שקנז מצליח לחטט ולגרד אצלי צלקות ישנות.
התקופה, שנות החמישים של המדינה, מוחשית מאוד בזמן הקריאה. את המתח בין עולים לותיקים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין קיבוצניקים לעירונים, בין אידיאליסטים לאינדוידואליסטים, מצליח יהושע קנז לחשוף בעדינות ובכתיבה מהוקצעת ומרשימה. בדיאלוגים שבין הדמויות מובעות, כבדרך אגב, השקפות על המדינה והציונות שבזמנם, שנות קום המדינה ושלטון מפא"י, היו רק ניצנים בלתי מפותחים שמהם התפתחו האידיאולגיות האינדיוידואליות של היום.
נקודות תורפה: הספר ארוך מאוד וייתכן שלא מתאים לכל אחד. בנוסף יש תחושה שבחלק מהדמויות קנז קצת חוטא לאמת ומציג אותם קצת בשטחיות ועל פי הסטיגמה המקובלת (כפי שכבר כתבה מישהי לפני). אבל עדיין זו יצירת פרוזה מקורית, מרשימה ומשובחת.

סיימתי לא מזמן לקרוא את הספר, על (כמעט) 600 עמודיו, חלקיו, שפע דמויותיו וכל השאר. כשסיימתי הרגשתי קצת כאילו סיימתי ריצה ארוכה, או אולי טירונות ממושכת מדי... החוויה שלי מהספר היא בבסיסה מעורבת: יש בו דברים שאהבתי ודברים ששנאתי. מצד אחד, הספר עוסק בנושאים שהיו רלוונטיים בשנות החמישים (זמן התרחשות העלילה), המשיכו להיות רלוונטיים בשנות השמונים (זמן כתיבת הספר), ולמעשה רלוונטיים גם היום - מורכבות החברה הישראלית, עדתיות, מחויבות לחברה ומה זו בכלל ישראליות. מצד שני, הרגיש לי שחלק ניכר מהזמן העיסוק בנושאים האלה היה דוגמטי במקרה הטוב, ובנאלי עד סטיגמטי במקרה הרע. דווקא בנושאים היותר אישיים שהספר עוסק בהם (למשל תמות כמו בחירה חופשית, חברות, בדידות ואכזבה שחוזרות בספר) הרגשתי שהוא מצליח לתת קול יותר מורכב ומעניין. המחיר של זה הוא ירידה באמינות של הספר - קצת קשה היה לי להשתכנע שילדים בורים בני 18 מסוגלים לתובנות ולמחשבות המעמיקות שהסופר "שותל" להם בראש. די ברור שכל הדמויות הן בעצם קולות שונים שמייצגים צדדים שונים בעולם הפנימי של הסופר. לגיטימי? לגמרי! אבל לא ממש יוצר תחושת אמינות בתוך ההקשר התקופתי של הספר.
אהבתי את השימוש של הסופר בסימבוליזם. גם אם לא תמיד הבנתי מה מסמלים המוטיבים שהוא חוזר עליהם - כלבים שמופיעים בנקודות מפתח בספר, המד"סית היפה והדי-לא-סימפטית שמבליחה ונעלמת, לפעמים משפיעה על הסיפור ולפעמים לא. ריבוי הקולות הוא עוד טכניקה מעניינת ומיוחדת שנמצאת בשימוש רחב בספר. בהתחלה כל פרק מסופר מנקודת מבט של טירון אחר. אח"כ הקולות מתחילים להתחלף במהירות ולהתערבב, עד שלפעמים נוצר בילבול ולוקח כמה משפטים להבין מי הדובר. כל הכתיבה המשוכללת הזאת מביאה עניין ודינמיות, גם בקטעים הפחות מעניינים של הספר, ויש לא מעט כאלה - בכל זאת, מדובר על טירונות שלמה שרובה ריצות, עונשים ותורנויות מטבח. מצד שני, לפעמים כפעלולים הסגנוניים מרגישים קצת מאולצים ולא ברור מה בדיוק הם באים לשרת. את אותו הדבר ניתן לומר גם על היקף הספר - מעבר לאורך הלא מבוטל שלו, הוא בעל היקף די מרשים. עשרות דמויות, אירועים, נושאים, מחשבות והגיגים וגם מעין קטעים "מרחפים" שבבירור אינם חלק מאירועי הטירונות, ולא ברור אם כולם הכרחיים ומקדמים את העלילה.
בסיכומו של דבר, מדובר ביצירה מעניינת ומורכבת. נהניתי לקרוא בספר, אבל יש לי גם לא מעט ביקורת עליו. בהחלט מומלץ אם אתם מוכנים למערכת יחסים ארוכה...

כשנתקלתי בספר חשבתי לתומי שהוא יהיה על לוחמים. על גבורה בקרב.
הוא על הרבה יותר מזה. חשבתי לי פתאום על כל שיעורי ההיסטוריה אשר ירדו לטמיון כי בדיוק זה היה חסר בהם- הפסיפס האנושי שממנו נבנתה המדינה.
מעניין, כמובן, לראות את ההבדלים בין אז ועכשיו מבחינת הצבא. ועוד יותר מעניין כמובן זה לראות שהאנשים תמיד יהיו אותם אנשים.
נהדר.

ספר יפה ומרגש. ארוך מאד, אבל לא רציתי שיגמר. הרגשתי שאני נקשר לגיבורי הספר וחווה אתם את רגעי השפל של הטירונות שזכורים לי היטב.
הטירונות היא כל כך טראומטית לנפש. שלב ההדחקה מתחיל מיד כשהטירונות נגמרת, ולפעמים אפילו במהלך הטירונות עצמה. ההשפלה, חוסר האונים, הרצח האכזרי של האני הפרטי שלך, קנז מצליח לתאר את כל אלה ועוד בצורה שמאירה באור חדש ושונה את התקופה האפלה הזו. הוא מכריח אותי לחזור ולהתמודד עם הטראומה. במידה מסוימת יש כאן סוג של טיפול פסיכולוגי.
הדמויות בספר מייצגות מעין פסיפס של החברה הישראלית בשנות החמישים. כשהתחלתי לקרוא את הספר זה לא מצא חן בעיני. הרגשתי שאני צופה בפלקט שלכל דמות יש לידה בלון שבו כתוב מה היא אומרת. מין קומיקס פלוס. אבל מהר מאד הדמויות מתחילות לתפוס נפח, יוצאות מהפלקט לחיים עצמאיים ומלאי הפתעות.
יהושע קנז מצליח להעביר לנו את החשיבות בהבנה לאופי האנושי, הוא מגלה אמפתיה לגיבורים שלו, גם ברגעים היותר בזויים שלהם, תכונה שאני מעריך מאד אצל סופרים. אל תמהרו לשפוט, כי יש כל כך הרבה שאתם לא מבינים, ומה שעצוב, שיש כל כך הרבה שלא נוכל להבין, כי הפערים התרבותיים גדולים כל כך.
לקנז שמור אצלי מעתה מקום של כבוד בין הסופרים הישראלים הבכירים. הוא בוודאי אינו נופל מאף אחד מהם.