• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
השועל של יום שני

השועל של יום שני

מאת שלומית אברמסון

הביקורת של

תמונה של
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
השועל של יום שני

השועל של יום שני

מאת שלומית אברמסון

הביקורת של

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
scoe
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

תוכן הספר סובל מדמויות לא הגיוניות, יחסים לא סבירים ביניהן, ישנן דמויות מעניינות - החיבור ביניהן בעייתי,
העלילה נמרחת עד כדי שיעמום ואין בה דיוק היסטורי. משהו שם לא זורם ולא נעים ובוודאי שסוף הסיפור, אליו
הפתעתי את עצמי והגעתי - ממש לא הגיוני עד הזוי (במובן הלא חיובי).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של cujo
cujo
תמונה של יעל
יעל
2קוראים|גיל ממוצע49|50%נשים

על המבקרת

תמונה של

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•5 נבחרות•2,038 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה2,038
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ספרות מקורית28מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של

לשמור ולהגן

לשמור ולהגן

ריצ'רד פטרסון

שלום לכולם,

ראשית, אני מתנצלת על תפיסת מקומה של ביקורת כשזו איננה ביקורת.
אולם, זו דרכי להגיב על שאירע כאן בשבוע האחרון.
אין לי עניין ולא אגיב תחת בימת הביקורת, שם פרצו בחדווה וצהלה חמש-שש נשים, חלקן פעילות-רועשות-דומיננטיות מאוד באתר הזה, משועממות מאוד כך זה נראה (חלקן אגב, מובילות בפעילות בקבוצת ה-wa של האתר, שם ניתן להיווכח עד כמה עמוק השעמום וחוסר העיסוק שלהן לאורך כל היממה, ועד כמה חיפוש העניין מניע) ואם אפשר לשלב בו גם נימים של רוע – הידד, מה טוב ואם אפשר להיות רעים ממש – יאללה. זה פיקנטי, אולי יגוון קצת את השיעמום וימלא לנו יומיים שלושה צוהלים, מרכלים, מקשקשים) והרי זה לא פנים אל פנים ולא צריך באמת לשאת בתוצאות או לתת את הדין על מעשה – אז מה אכפת להן – להשתעשע, להתרגז, לרכל ובעיקר למלא את היום ב'עניין'. אז אני יכולה להמליץ לכן בחום, אולי, לתעל את הזמן הפנוי והשעמום למקומות טובים. אולי לטובת פעילות התנדבותית למען הקהילה, למשל.. (*** ואחזור לזה בהמשך) או אולי להמליץ לכן לנהל שיחות חולין עם אנשים, ממש, להביט בעיניים ולשוחח - ולא שיחות עשירות דמיון עם עצמכן, עם דמויות מספרים שאתן קוראות (אולי אתן קוראות יותר מדיי ספרים) או עם חברותיכן המשועממות ברשת.

הכול החל לפני מספר שבועות ע"י מישהי מהחמש-שש, אני יודעת מי ויודעת למה. צפיתי איזה תהליך – לא חשבתי שיהיה כה אלים (כן, אני מוצאת כאן אלימות). זה התחיל מפגיעה של אישה אחת, תוססת היא פגשה בדרך מספר נשים משועממות כשמסתבר (ומפתיע!) שכאמור חלקן מונעות גם מלא מעט רוע, ארס (השם לזה 'רשת עכביש רעילה').

לגבי התנהגויות רודפות, מדומיינות – אני ושכמותי נתקלים בתופעות כאלה מדי פעם (המניעים הם שונים. התוצאות דומות, בניואנסים כאלה או אחרים – שם יש דרך סדורה להגיב היא כתובה וברורה ומונעת משלבים והיא פנים אל פנים). כאן זה שונה. המסך מאפשר השתוללות. השבוע האחרון כלל בתוכו מלבד בליל השטויות וההבלים גם איום שהגיע באופן פרטי ועוד פרט (פריט) אחד – אלו גם עוד נמסרו לידי המשטרה בתוספת של תלונה.

(****) הצלחתן לרדת נמוך. אפילו מאוד. מונעות כאמור משעמום וחדוות רכילות (חלקכן סיפרתן שאינכן סובלות שיחות מסדרון וחלשות בקשר בין אישי ומעדיפות לשקוע בשיחות עם דמויות נקראות בספר – זה לא מפתיע - כן, התוצאות כאן) ומלא מעט רוע (כך נראית אלימות ברשת). כך אנשים ונערים חלשים יותר נשברים ולעתים מגיעים למצבים רעים – אולי אם תקבלו את ההמלצה למלא את זמנכם בםעילות חברתית – תוכלו להתנדב בעזרה ולפגוש ילדים-נוער שנפגעו מאלימות מאחורי המסכים – חלקם חלשים והם במצב רע).

אין בי כוונה לא להתעמת, לא לרדת עד לשם, לא לפגוע באיש כתגובה, כי אם אגיב תהיה כאן פגיעה - אני לא שם – לכן, וגם בניגוד אליכן (ואליכם – שהצטרפו בחדווה למסיבה) לא אציין שמות ולא אציין מניעים, לא דרכי טוויית ההבלים והשקרים שלכם. אינני צריכה לשתף פעולה. בטח לא לפרק "ראיות". בניגוד אליכן אני מאוד עסוקה ואין לי זמן לשטויות.. מי שפנה באופן אישי שמע עד כמה ההבלים שפוזרו כאן הם הבלים. לא ארד לכיוון הזה. (ותודה למי שמגיעה תודה).

שוב, מיותר לציין שאני אדם עסוק מאוד עם סדר יום גדוש ורב אתגרים - אין לי זמן גם לא יכולת יצירתית לעסוק בדמויות כאלה ואחרות לייצר או להכפיל אותן. אין לי זמן והדמיון שלי לא מרחיק לכת כמו שלכן (אולי כי אני לא קוראת כל כך הרבה.. נראה שקראתן יותר מדיי ספרים). כן, לפעמים אני מטפלת בבעיות של זהויות כפולות – אבל, זו איננה מחלה מדבקת.

ולסיום, אנשים יקרים, שמרו נפשכם. - האתר הזה שוקק תרבות, הוא נעים, יש בו אנשים נפלאים ונעימים ומעניינים – טוב להיות כאן. אולם, האתר הזה הוא גם כמו יער מן האגדות שמסתובבות בו כזאבים המשחרים לטרף מספר נשים (להערכתי חמש או שש לא יותר חלקן דומיננטיות מאוד ובולטות, חלקן שקטות מאוד. כולן טוות רשע לפני או מאחורי הקלעים, יחדיו. ובסגנונות השונים הצליחו בכריזמת-רשת כזו או אחרת לגרור אחריהן עוד כמה וכמה מכם. ההתנהגות הזאת לצד סגנון תגובה שהולך והופך שכיח יותר ויותר כאן באתר – מבטאים אלימות, בריונות. אפילו ביטוי פעוט כמו לכתוב לאדם שביקורתו, לפי ראות עיניו, היא "השמדת ערך" - זו בריונות.

שמרו נפשיכם.

שמרו נפשכם והתנהלו בזהירות. תמשיכו להינות מכל הטוב שהמקום הזה עם רובם המכריע של המשתתפים מעניקים. אהבתי את הקשר המאוד נעים ומעשיר עם רובכם.
שמרו נפשכם, השיר הזה מוקדש לכם - https://youtu.be/RKNIgtKeKfc

אותי הוא ליווה בימים האחרונים. אני אשמור נפשי במקום אחר, בו הזאבים גלויים וניתן להתמודד איתם פנים אל פנים.

לפני 8 שנים•
הזמיר

הזמיר

כריסטין האנה

הן היו שתי אחיות, ילדות, בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, שגדלו בבית נורמטיבי פחות או יותר, בפריז עד ש.. איבדו את אמן.
והאבא, הוא בקושי התמודד עם עצמו, אחרי המלחמה הראשונה ממנה חזר כעשור קודם שתוי ומרוכז בעצמו, והחליט לוותר על שתיהן ועל הנורמטיביות וחילק את בנותיו – ויאן הבכורה, הנערה הרגועה, שמתאימה לחיי שגרה נינוחים - לידי החבר שהיה איתה. איזבל הצעירה, המורדת, הבועטת שנועדה לחיים פורצי דרך – לנדודים בין פנימיות.

זו נישאה וניסתה לבנות משפחה וזו נדדה ממסגרת למסגרת מחפשת איך לבטא את עצמה.

ויאן ואיזבל - הקשר ביניהן שלווה בכעס רב - נותק. הן גם לא הבינו אותו ולא סלחו לאביהן וכך נותק גם הקשר בין כל אחת מהן לבינו.

עד ש... פעמוני המלחמה השנייה החלו לצלצל וטרפו הכול. הוציאו מכל אחד מהשלושה עוצמות, יכולות וכוחות התמודדות.

עוד סיפור אחד חזק כל כך וסוחף וכל כך כנה על אומץ ואכזריות, על יכולת הישרדות וכוחות חבויים ואמונה.
סיפור שמביא עוד חלק-מילוי להבנה, עוד פרט לפאזל שמרכיב את התמונה הכוללת של אותה התקופה 1938-1945 מלה"ע השנייה.
הפעם בצרפת עם אותם אלה באוכלוסייה הצרפתית הקתולית, רובם חווים את התקופה בהכנעה, ייאוש, ציפייה שהימים האלה יחלפו. ועם השלושה כשכל אחד מהם בדרכו שלו ולפי אופיו, והחוויות שחווה - לא קיבלו באדישות או בהכנעה את ההתרחשויות - כי אם פעלו ככל יכולתם ומצפונם במאבק כנגד הכיבוש הנאצי האכזר.

ויאן, שנותרה עם בתה הקטנה בעיירת מגוריהם קאריבו, עיירה שקטה ומנומנמת באופיה שמתעוררת יום אחד אל הכיבוש הנאצי הציני ואכזר, ולפתע גם מגלים תושביה שחלק מהם יהודים ולהם הרי זה כלל לא אכפת או משנה, שכזו היא המורה בבית הספר והתלמיד ההוא בכיתה א' וההוא ב-ד' והילדה עם הצמות שיושבת בשורה השנייה, שכזה הוא בעל האיטליז, והפקיד במשרדי העיירה וגם אשתו של האופה. זה לא משנה ולא אכפת - כך היה עד עכשיו – עד שהתלמידה מהשורה השנייה, המוכר באיטליז, הפקיד ואשת האופה נעלמו כלא היו מעולם.
בכל פעם שמישהו נעלם מחייה תלתה ויאן בד צבעוני על עץ בחצר – עד שנאספו שם מבחר צבעים שהלכו ודהו ועדיין נראו רעננים הרבה יותר מהבגדים הדהויים והמטולאים שנותרו להן ללבוש ושהפכו כל כך גדולים על גופם ההולך ומצטמק מרעב. גם העץ הלך וקמל.. כל החצר.. ובכל פעם שמישהו הצטרף לחייה (איש אס.אס שבא לגור בביתה) מצד אחד הייאוש הלך וגבר ומצד שני, בדרכה שלה ולנוכח האירועים שהיא חוותה, מתגלה ויאן השקטה כעצמתית ואמיצה. ובדרכה שלה לוקחת חלק במאבק האזרחי ועוסקת בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו / נרצחו / לא שרדו.

איזבל – שבאופן לא מפתיע מתגלית כאמיצה והמרדנות הטבעית שבה, מתבטאת בפעילות אידיאליסטית חסרת פשרות. היא חוזרת לפריז, מצטרפת למחתרת ופועלת במלוא יכולתה לצד חבריה, קבוצת המורדים המחתרתית, בכובש הנאצי האכזר.

אביהן של איזבל וויאן – גם הוא יפתיע כשיתגלה במלוא מצפונו שלא מרשה לו להביט מן הצד בהתרחשויות, ויפעל במלוא יכולותיו ובדרכו שלו.

ו"הזמיר" (שם הכינוי) לסוכנת שביניהן שבדרכה המרתקת והאמיצה עוסקת בבניית רשת ביצוע להשבת טייסים אמריקנים וקנדים שמטוסיהם הופלו מעל שמי פריז וסביבותיה לארצם, כנגד כל הסיכויים, בעיקר במטרה שישובו לפעילות המבצעית וימשיכו במאבק כנגד הכובש הזחוח והאכזר.

בימי המלחמה ולנוכח ההתרחשויות הקשר בין ויאן ואיזבל חודש. הן עכשיו גם הבינו אותו וסלחו לו לאביהן וגם קשר בין כל אחת מהן לבינו חודש.

לא כולם יראו את הזריחה של אחרי השקיעה.

כאמור, סיפור מרתק. מנקודת מבטם של אותם אלה שחיו בצרפת שנכבשה באכזריות, שספגה השתלטות על השטחים, על הבתים, על הרכוש, על הרעב והמחסור, גם על גופן של הנשים. עוד אחת מהמדינות שהתרוקנה מתושביה היהודים גם הקומוניסטים גם המורדים שנתפסו – באכזריות.

את דברי ימי המלחמה והמשפחה תספר לימים, בזיקנתה, האחות ששרדה.

ובנימה אישית, לחיות שש שנים בגרמניה כמעט שבעים שנים אחרי הכול, גם אחרי איחוד מזרח ומערב, לבקר ולטייל באיזורים הצרפתיים הגובלים בגרמניה, בגרמנים הגובלים בצרפת - הגבולות המתערבבים. פרייבורג ושטרסבורג, גרמנית וצרפתית. ולראות את האנשים שגרים בצד הגרמני וחוצים את הגבול יום יום לעבודה בצרפת. ולראות את הצרפתים שחוצים בסופשבוע את הגבול לקניות בגרמניה היותר זולה. חיים בערבוביה - ובבית הספר הגרמני צרפתית נלמדת כשפה שנייה וההיפך.
לראות את הערבוביה השלמה והכמעט מושלמת הזו ולא לאבד את התקווה ש.. (ולהבדיל את כל מכלול ההבדלים המתבקשים) שגרת שלום אולי לא בלתי אפשרית גם כשהכול נראה כל כך מורכב, מייאש, אפילו נורא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני ילדיו שנספו ולאישה ברת מזל לה נותרו גם אחות גם דודה. הם נפגשו, שני שרידים, אחרי המלחמה ובחרו בחיים.
איזה יצר חיים ממש לא מובן מאליו ליווה אותם - הם נישאו ובחרו להשאר במולדתם - פולין, שם נולדה.
בהיותה בת ארבע עלו לארץ, אז נולדה גם מיה.
ענן כבד גר בבית שלהם - עם אמה, משכילה ואדיבה לבאים מבחוץ. מסבירת פנים בסגנון תרבותי ובמבטא כבד - ופניה שקועות.
דינה ומיה רזות וחיוורות עם צמות ארוכות, ארוכות - כי אסור היה לגזור את השיערות. מעולם לא השתתפו בפעילות חוץ. לא יצאו לטיול - גם לא לכזה של חצי יום - כי אסור היה להן. מעולם לא באו לים, למסיבת יומולדת, פעילות תרבות - כי אסור היה להן. מעולם לא הלכו לישון בבית חברה. לא השתתפו בפעילויות ל"ג בעומר, פורים, עצמאות - כי אסור היה להן... אם קרה ובאה אחת מהן אחר הצהריים לביקור בבית חברה - אסור היה לה לאכול אצלה דבר. גם לא מהקיוסק של בית הספר. רק במכולת של אלי גם הוא שריד "משם", מותר היה. קצת. אסורים היו עוד המון דברים.
לא לזרוק. לא לצרוך. לא לצעוק. לא.... לא... לא..

מיה הצעירה, בשנות התיכון מרדה - מרדה, בעטה ואפילו..הסתפרה! וכשהתגייסה (בניגוד מוחלט לחרדת אמה) לצבא - הלכה להיות מדריכה בבית ספר שדה - כן. וטיילה וטיילה וטיילה את כל הטיולים שלא טיילה עד אז. ונשמה ונשמה את כל האוויר שלא נשמה עד אז.
דינה - לא. היא לא מרדה. לא התגייסה (מטעמי חרדת אמה), לא התנסתה. לא טיילה. לא הסתפרה - היא לא... לא... לא..

והיה שם צל כבד שליווה אותה. לא ידעתי אז לתרגם אותו. לא יכולתי להבין עד כמה חנוקים היו הימים ויותר מכך הלילות - בבית עם האם - השריד החלול שכל שנותר בה - היו פנים שקועות וחרדות.
דינה הלכה ללמוד באוניברסיטה הכי קרובה לבית, מוסיקולוגיה ופילוסופיה וספרות - זה תרבותי וזה מותר. ומיה? מיה, שלא תדעו, הלכה ללמוד באוניברסיטה שבעיר המטורפת והמסוכנת (שם, בלב הסכנה - היא בחוג אסור, אני בחוג אחר - המשכנו להיות חברות, והקשר עם דינה הלך והתערפל), עד ש.. הסתיימו הלימודים - טיפול קליני ראשון - צריך שפן לתקופת ההתמחות.
דינה! הצעתי לדינה להיות ארנבת הניסיונות - כשהיא בתחילת שנות השלושים - לא יצאה מהארץ. לא חוותה. לא טיילה. עם צמה ארוכה נורא. עמוק שם בתוך עולם האקדמיה. היא הסכימה - טיפול ראשון שלי גם שלה - בו היא וגם אני הבנו את עומק הבור הבוצי "בור הדור השני" ממנו צריכה היא להיחלץ. גיששנו. חפרנו. נפלנו. הכאבנו וכאבנו כל הדרך החוצה משם. העמקנו, החלקנו, שוב נפלנו, קמנו.. ו.. הגענו - היא ניצחה.
ניצחון קטן בדרך - יום שישי, אחרי אחד המפגשים שלנו - יצאה.. לטיול! טבע! עם חבר! ולא סתם - עם שק"ש, בחוץ, מתחת לכוכבים. אכלה! במסעדה - ולא קרה כלום. התקשרה אליי, דומעת בהתרגשות - ניצחנו, סיפרה. עוד לא, עוד קצת אכזבתי אותה.. ובדרך, ניצחון קטן שני - מעשה שאסור היה אפילו להרהר בו קודם - היא עברה להמשך החיים האקדמיים אל העיר המסוכנת. שם גם.. הסתפרה. ניצחתי סיפרה - עוד לא, עוד קצת..
וכן, בסוף זה קרה - אחרי יום השואה בשנה שעברה, התקשרה נרגשת וסיפרה שהיא ומשפחתה שהקימה - יצאו בקיץ לטיול. טיול טבע, טיול נופים, עיירות וערים (ולא שום דבר אחר!) - טיול לעשרה ימים - בפולין !!! מעשה שלא יעשה מבית - כן. זה היה סוף תהליך השחרור שלה, סגירת המעגל.

וביום שישי שגרתי בחודש יולי. בברלין אולי קצת לבד. אפור ודי גשום וקולות התיירים מכניסים קצת צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה לי בשיחת טלפון מהארץ. דומעת מהתרגשות וסיפרה על הטיול.
ואמה של דינה - כבר קשישה, אפלה ושקועה עמוק בחרדות.. שם באושויץ-בירקנאו נחתם גורלה - שורדת. ניצולה.

ויש מי שבאותם הימים האפלים, בצל אימת הרייך השלישי, שם בברלין, גם העז.
העלילה מתארת את החיים בברלין של ימי המלחמה. את האווירה ברחוב, במפעלים, כשבמוקד סיפורם של אוטו קוונגל ואנה אשתו, זוג גרמני שאיבד את בנם האנס בחזית. אנה שותקת ואוטו מרגיש שיצא מדעתו אם לא ינסה להגיד, לעשות, למחות, משהו לשנות - הוא חייב אחרת לא יוכל להמשיך. החליט למחות, לבד, בדרכו שלו (ובתמיכתה המסוייגת של אשתו) -ניסה להקים קול מחאה ולעורר את תושבי ברלין. כתב אלפי גלויות כנגד השלטון הנאצי ופיזר אותם בניסיון להגיע אל ולעורר את דעת התושבים. את קול הסביבה המחפשת שפיות. ניסה ליצור מגמת התנגדות כנגד השלטון הנאצי. הייתה זו תמימות ונאיביות אל מול אווירת החשד ויותר מכך המלשנות למפלצת הרשע ומהר מאוד הם (שניהם) נתפסים בידי הגסטאפו והמשך גורלם מגולגל בסיפור (הסיפור אמיתי).
בשנת 1947, כמה שנים לאחר תום המלחמה, כתב הנס פאלאדה את סיפור המחאה של אוטו קוונגל. במקור שם הספר Jeder stirbt für sich allein = כל אחד מת בשביל עצמו.

הספר מעורר מחשבה, נותן עוד נקודת מבט אל הפאזל שמרכיב את אותם הימים. ולצד ההמלצה לספר ממליצה גם על הסרט הטוב "לבד בברלין" שהופק ב-2016, עפ"י הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
שהיד

שהיד

דני בר

יום שישי. ערב. גשם מכה בעדינות על השמשות, עוד שבת שקטה. אור נרות, ארוחת שישי.
אלה מבלים בבית עם המשפחה. ההם בבילוי סוער. קבוצת נערים בעוטף עזה נפגשת בפארק קצת אלכוהול קצת קיטורים.
יש הישנים בשקט של עונג שבת אחרים מתכננים טיול בטבע לבוקר שלמחרת. תינוק באיו"ש, ילדה בתל אביב ישנים בשלווה במיטתם החמה מחבקים דובי חום מחייך. חדשות ynet הערב כמו בהדממה. שקט.. החיילים - חלקם בבית בחופשת שבת, האחרים – על משמרתם בעוד משחק כדורסל או טטריס בין שמירה לשמירה.. גלגל"צ מעדכן שהתנועה בכבישים בלי הפרעה זורמת.
שקט כך נדמה - באויר, בים, ביבשה - בכל הגזרות.
כך נדמה. רק נדמה..
בעוד אזרחי המדינה כולם - בני כל המגזרים, הדתות, הגילאים, הדעות, האמונות - בכל היישובים, שקועים בבילויי השישי שלהם,
עסוקים - 'ברווז עיתונאי', 'סוסון ים', 'חליל הקסם', 'חלילית צד' [המקסימה], 'בובה פראית' - והיצירתיות.. מה אתם יודעים, עוד ארוכה...לצדם של אבו עזלאן, יריב, ורד וערן - השטח בשקט רוחש בהם בעברית מתובלת במילים וביטויים בערבית מדוברת (ושוקראן תודה לדני בר, שהקפיד על פירוש המילים לצדן).
הם פועלים לילות כימים בפעילות מבצעית ומודיעינית וגם במכלול עניינים אישיים במקביל כשרובנו לכאורה חושבים שהימים שקטים.
בשהיד, מתואר סיפור אחד מיני רבים, סוערים בשקט ומסתוריים שמתמקדים בין השאר בסיכול הרע ושמתרחשים בו זמנית.
סיפור אחד אשר נע על ציר חברון-חלחול-תרקומיה-בית לחם-קראקאס (ונצואלה)-ירושלים-תל אביב. סיפור אחד שעוסק בפיגוע פח"ע בלב תל אביב.
ותוך כך מביא גם מתוכם, מרחשי ליבם של השותפים לעשייה. תמונות מחייהם, המניעים שלהם, הלך מחשבתם.

התוצאה היא תמונה סוחפת ומרתקת אל עולם הצללים, האנשים והפעילות הרוחשת.. בעיקר בלילות, גם בימים.
סיפור בין 205 עמודים. קראתי אותו ביומיים (נדיר מאוד) - מצד אחד הרגשתי שהוא נגמר לי מהר מדי. מצד שני - לטעמי, הוא נותן את הסיפור במינון הנכון. אין מילים מיותרות. אין גם חסרות.
ספר מתח שהשאיר הרהורים על המקום הקטן הזה בו אנו חיים. על השפיות לעתים אמתית לרוב לכאורה ועל כמה הסיר הזה מבעבע ונפיץ ועל כמה הוא יכול לרתוח ולגלוש ברגע אם לא עושים את כל המאמצים לסיכול ולמניעה.

הספר הוקדש ע"י הסופר "לאנשי שירות הביטחון ולעובדי השירות שאינם עמנו עוד"
ואני מוסיפה לסיום הביקורת, מילות הערכה לאנשי שירות הביטחון ולחיילי יחידות צה"ל שלצדם - הערכה ענקית ותודה על השקט..
ולדני - תודה על ספר מרתק ומעורר מחשבה.

** זוהי ביקורת של בינתיים לסיפור שהתפרסם במהדורה הישנה. בהמתנה לסיפור שעתיד לצאת במהדורה חדשה.

לפני 9 שנים•
התיקנים

התיקנים

יו נסבו

הספר השני של יו נסבו בכיכובו של הארי הולה.
הפעם נבקר בבנקוק המהבילה.
הארי הולה, כאן למעשה בהופעתו השנייה (לא מצליחה להבין את הרעיון מאחורי פרסום הראשון והשני רק לאחרונה), נשלף מהפאב השכונתי - אל עוד פרשת חקירת רצח.
גם הפעם בקצה האחר של הכדור.
גופתו של שגריר נורבגיה בבנקוק נמצאה ע"י יצאנית, כשהוא מוטל במיטה, בחדר בבית מלון מפוקפק.
הוא נמצא כשסכין נעוצה בגבו וחוצה את לבו.
בנורבגיה - ניסיון להשתיק את המקרה ולא להציגו כרצח. הסיבות הן פוליטיות / דיפלומטיות.. במקביל החלטה לשלוח בלש מנורבגיה שיוביל את החקירה, בין השאר מאותן הסיבות.
וכפי שהארי הולה הגיב כששמע פרטים ראשוניים לקראת המשימה אליה נשלח והתבקש לא לחשוב אוטומטית "רצח": 'ואללה יכול להיות שמדובר במוות טבעי..?!? מה אתם אומרים?!?' - כך, רק בסקנדינבית צינית ובתוספת אדי האלכוהול.
אמר ונחת אל רחובות בנקוק המיוזעים.
פרשייה פתלתלה, עקלקלה, מתוחכמת, תפורה היטב ומומלצת, הפעם בנוף המשוחרר, הלוהט והמיוזע, הלא מוכר עד מעיק לבלשננו המבריק.
באווירת סקס, סמים וטוקטוקים סביב, נחקרת עד לפתרונה פרשייה טובה שלא מסתיימת עד שהיא לא מסתיימת. התפתלות והשתלשלות הסיפור יזכירו במשהו את סגנון תפירת הפרשיות שיגיעו אחרי (אבל כבר הכרנו).

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
גרעין של אמת

גרעין של אמת

זיגמונט מילושבסקי

פולין. ורשה, סנדומייז'.

שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה.
ורשה.
נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח.
ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת.
במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויותר מכל משלבת ישן וחדש. בין מזרח (אירופה) ומערבה. בין בבושקות ל- Galaxy S7
נהר הוויסלה שחוצה אותה, וזורם בה בשצף, הגשרים המחברים את החיים על הגדה המזרחית לאלו שעל המערבית.
ו... היא חיה - מאוד חיה.

התחושה המובילה: ורשה היא מיקרו לפולין כמאקרו - חווה הווה לא מגובש, מבולבל משהו, חיה הווה של בין לבין. נראית כמחפשת זהות. היא הייתה.. שואפת ל.. מחפשת עצמה - ובינתיים, נעה בין העבר המדמם (על כל משמעויותיו); הקומונסטי; הקודר. לבין עתיד שהיא רואה בו אידיאל, מביטה בקנאה אל שכנותיה ממערב, שואפת להיות כמותן, מנסה לחקות אותן. דמוקרטיה, פתיחות ונאורות, אולי אפילו קפיטליזם. מתנדנדת. נו, מה היא מזכירה לי, לעצמי מתלבטת? כן, זהו, ירדה התובנה - היא בין מוסקבה לברלין, זו התחושה.
כך גם תושביה - הפולנים של היום - בין אז לאחר כך, לא יודעים. מנסים לשכוח. רוצים. נפתחים. שמרנים. מתירנים. נסגרים - מתנדנדים.

זוהי בדיוק פולין שפגשתי גם ב"גרעין של אמת".
פולין. ורשה, גם סנדומייז' - העיירה בה מתרחש חלק גדול מן הסיפור (עיירה ציורית טיפוסית ומנומנמת. שאנשיה - מפתיעים. מפתיעים בניסיון לחיות כבר עתה, בהווה המבולבל, את העתיד המתירני והחופשי אליו המדינה שואפת, אך נופלים שוב ושוב אל העבר - תוך כדי הצמדות לאמונות טפלות. לפולחן. לגזענות ורתיעה מזרים, לסטיריאוטיפים. כן, הם רוצים להידמות למערב מחקים אותו כפי שהם מבינים אותו - ויוצא להם מבולבל - מתירני מדיי, פרוע מדיי, חופש ששכח גבולות וברקע כל העת העבר - סימני, גילויי, חשיבה אנטישמית כאן ועכשיו ו.. זה יוצא להם טבעי.

כל אלה מהווים את הרקע והתפאורה למותחן של זיגמונט מילושבסקי.
הבלש, תיאודור שצקיי (שכיאה לבלש תוצרת המערב - מוכשר ומבריק אבל מורכב, גרוש חדש, שרמנטי וכריזמטי ובודד - גם הוא) מגיע מהבירה המתחדשת אל העיירה המנומנמת כדי לחקור פרשת רצח מיסתורי של אישה מקומית.
בדרך לפתרון חקירת הרצח, תוך כדי סיפור סוחף, קצבי וטוב נמצא סימני דרך בדמות סוגיות עבר מטרידות שאינן נותנות מנוח. בדמות רמזי עבר כולל חשש שהרצח הינו אקט פולחן יהודי. בדמות עתיד רצוי מערבי שגם בו אין הרבה מנוח. הכול בתוך ההווה המבולבל. סימני דרך נוספים יהיו חייו האישיים ולבטיו של שצקיי, תיאורי הכנסיות ויצירות האמנות שבהן, המסורתיות הדתית.
הדרך כוללת סיפור מתח טוב, סוחף ולגמרי מומלץ. כשמעליו כמו מעופף שקוף ודינמי הדמון היהודי נוכח לא נוכח. ובקרבו - מוזכרים פה ושם האוכל, האווירה, התאורה – ש...לא כוללים את ה'פולנייה' הידועה..

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
החצר הפנימית

החצר הפנימית

דני בר

https://youtu.be/OER8dtQPF14

"כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה החצר להרגיע את הנפש הסוערת, לרכך את טון הדיבור החד, ללטף את הכאב. אם השדרה הייתה מפלטם של האוהבים, הייתה היא מפלטן של הנשמות האבודות ושל הכמהים לשלוות נפש" (עמ' 132).

ואני מוסיפה: כל מי שחיפש לו רגעים של סערת רגשות, התרגשות, פעילויות גלויות וצללים של מתחמקות - יכול היה למצוא אותם בה.
ועוד מוסיפה: אילו יכלה זו לספר את שראתה ושמעה ו'חיה' במשך השנים – איזו היסטוריה אפשר היה לגלות.. באמצעותה.

ובא דני בר, סופר הספר ומביא פרשה עלומה מהזיכרונות הטמונים בה.

החצר הפנימית 'חיה' חיים מלאים גלויים וסודיים, בלבו של כפר הנוער בן שמן. באותן השנים, הכפר כמו אי-יהודי בתוך סביבה אחרת. את שדותיו המערביים חוצה ואדי ג'ינדאס. לוד וכפרים ערביים סביבו. משפחות ספורות חיות בתחום שטחו עוד בטרם הוקם הכפר (בשנת 1927 על אדמות בית החרושת "חדיר") ונשארות שם (ביניהן משפחת פרימן, המשמעותית במהלך הסיפור), להגיע לכפר – היה כמו להגיע לקצה העולם.

הסיפור שלפנינו מתרחש שם, בכפר, בשנים 1939 – ינואר 1940

בארץ שולטים הבריטים. הסביבה רוחשת פעילות, היישוב היהודי באמצעות ה"הגנה" והמחתרות האחרות בפעילות חשאית המשחקת בכללי משחק כפול: מאבק בבריטים (ולעתים גם אל מול היישוב הערבי) לטובת המטרה: עצמאות - מכאן. הימנעות בהגדרה מפגיעה בפיקוד הבריטי תוך הבנה שהם ינהלו את המאבק בגרמנים אם אלו יגיעו לא"י - מכאן.

ובתוך הרחש-בחש הביטחוני והאחר סביבו, בכפר החינוכי בן שמן החיים החינוכיים והערכיים והחברתיים - מתנהלים. במרכז ניצבת כאמור - החצר הפנימית – זו ראתה ושמעה כל כך הרבה, מה הרבה? הכול – היא אוצרת בתוכה אינסוף גלוי ואינספור סודות, והיא החצר הדוממת-חיה את מרכז הפעילות של שני הסיפורים המשתלבים זה בזה:

הגרעין: 1939-ינואר 1940 סיפורה ההיסטורי של פרשת ריגול (אפילו כפול) עלומה ושל תעלומה הקשורים בכפר בן שמן וכן סיפורה של הפשיטה הבריטית בפיקודו של מורטון על הכפר. הפרשה, התעלומה, פתרונה - הם מרתקים. לא פחות מכך – הדמויות, חלקן אמתיות, חלקן מבוססות על אלו שהיו – מעניינות, צבעוניות, שונות כל כך – הכול מתגבש לסיפור מתח סוחף.

המעטפת: מעניקה היכרות עם ההווי והחיים בכפר הנוער בן שמן באותן השנים 1939-1940, את הכפר ייסד (בשנת 1927) וניהל ד"ר (זיגפריד) להמן, רופא ילדים ואיש של אידיאולוגיה וערכים. הוא ראה בכפר ובדרך החינוך ייעוד, גר בו עם משפחתו והקדיש את חייו למטרה: הצלת הילדים (בשנים המדוברות מאימת הנאצים). וחינוכם בדרכו. הטמעת הציונות והתרבות, אהבת האדמה והעבודה החקלאית וחינוך לאהבת האדם באשר הוא אדם מתוך כבוד ושוויון. ד"ר להמן, אדם נהדר וקצת נאיבי שהאמין וחתר לדו קיום בין היישוב היהודי והערבי. לצדו של ד"ר להמן שקקו החצר והכפר דמויות נוספות של מחנכים ושל צוות העובדים, גם כאן הן מרתקות, צבעוניות, מגוונות ובסיוע החניכים - מובאת האווירה אותה אפשר ממש לחוש: חיי הנוער, ההווי בחול ובשגרה, בשבתות ובחגים, מסורת המוסיקה הקלאסית, הנגינה ואפילו האופרה שליוו את הכפר כולו בשחרית מוסיקלית, ובמפגשים מוסיקליים רבים נוספים בשבתות ובשגרה. ובמרכז בכפר והעשייה, כמובן - החצר - החצר הדוממת החיה שראתה כל כך הרבה ושנוצר סביבה הווי של עצמו – ילדים, נוער ומבוגרים. לילות וימים בשלל גוונים. שמחה ועצב. אווירה חגיגית וימים נוגים. אהבות ראשונות וכאלה נסתרות, וקנאות ובכי וצחוק ושיחות. ימים של מתח ודאגה ושל רגיעה ושלווה. שבתות בלבן וימי חול בכחול. עבר, הווה, קשרים מתהווים, הרפתקנות, שובבות, היסטוריה, לילות וימים - גלוי ונסתר - דמויות ברורות וצללים והכול עוטף את סיפור הגרעין בנוף ילדותם של החניכים, לחלקם יזכר כגן העדן של ילדות.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"

הסיפור מובא בסגנון הדיבור ובשפה האופייניים לאותן השנים. מתובל פה בביטויים בערבית, שם ביידיש, ממש מכניס לאווירה.

ולסיום, הערה לדני בר – לא קורה הרבה שסופר הספר קורא את הביקורת. חשבתי, הנה הזדמנות פז "להיכנס" בך קצת בביקורת נוקבת. מצטערת, לא מצאתי. אהבתי את סיפור המעטפת ואת הגרעין. אהבתי גם את ההקדשה בתחילתו: "באהבה רבה לחניכי כפר הנוער בן-שמן לדורותיהם" בכתיבתך, בין השורות ובתוכן, חשפת את הקשר העמוק שלך אל הכפר. אל חניכיו ומחנכיו לדורותיו. הבאת את נוף גן העדן של הילדות ביופי של סיפור. תודה תרתי-משמע.
.
https://youtu.be/OER8dtQPF14

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
נשים קטנות [מהדורת 2011]

נשים קטנות [מהדורת 2011]

לואיזה מיי אלקוט

סיבוב קטן בחנות הספרים, ושוב חוזר הקטע הזה. כמה פעמים הוא כבר הביט בי הספר "נשים קטנות". קחי אותי, כדאי לך, מבקש. מביטה בו בחזרה - היי, רוצה אותך אשמח שתבוא, ממש, אלא ש.. אבל גם, לפני מלא שנים - בשנות הנעורים קראתי אותך, בגרסה אחרת. את הסרט ראיתי כמה פעמים.. וכעת שוב - אתה כאן, אני כאן - אבל בעייה, אין לי בנות - שבטוח בטוח יקראו בך ויאהבו את הסיפור וישמרו אותך לתמיד. רק בנים יש כאן אתה מבין, והם כאלה.. אתה כמו לא שייך עם הכריכה הזו וציור הבנות והסיפור הקלאסי המקסים. אז, למי אקנה אותו?
אל תרגיש בודד, חכה מעט, תיכף וודאי תגיע איזו נערה ותקנה אותך, תלך איתה ויהיה לך טוב..
או אולי, ובעצם, לא, כן.. יודע מה - הסרט נהדר - אתה, בטח גם. אז, אז למה שלא תהיה על המדף ומדי פעם תדופדף?
יש... וכשהוא כבר בשקית, בדרך הביתה - רואה בדמיוני את המבט של הבנים - מה זה, מה עושה פה ספר ילדות? קטנות? אולי קנית גם סרטים של צמות? מה נהיה ולמה הוא פה? ושוב מהרהרת ונזכרת, כן, גם שמלות מתוקות של ילדות תמיד הביטו בי בחנויות, החזרתי מבט - קצת זועם ולא מאוד נעים - בדרכי אל מדפי בגדי הספורט של הבנים. אז הפעם, החלטתי, "נשים קטנות" אתה בא איתי הביתה, אז מה אם ישתעשעו הבנים, אז מה אם מזמן עברתי את גיל הנעורים...

ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, החל מ- 1869 והשנים שאחריה. בית פשוט בעיירה כפרית, בבית משפחת מארץ' ארבע בנות מתבגרות, אתם כבר מבינים... - לכולם זו תקופה לא קלה, ימים של מלחמה, אב המשפחה כומר שיוצא אל החזית. לא פשוט שמבחינה כלכלית. יש מצוקה קצת עוני, כל אלה הם הרקע לסיפור התבגרותן של ארבע הבנות: מרגרט (מג) הבכורה - רצינית, אחראית ושקולה, אמא קטנה. ג'ו המקסימה - מרדנית ופרועה, ילדה שובבה ושמחה שחולמת להיות סופרת. אליזבת' (בת') ביישנית וטובת לב שרוצה לרצות את אבא-אמא-והאחיות רק שיאהבו אותה ויהיו מרוצות למרות שבסתר לבה הייתה מעדיפה להסתגר ולנגן כל היום בפסנתר, היא השברירית מכולן, חולנית וחלשה. ואיימי הקטנה, רכה ועדינה שחולמת להיות ציירת. בקטע של מותרות, בגדים ובנים ועזבו אותה משאר העניינים..
אבל אין מותרות, יש קשיים בחיי היומיום. יש שכנים עשירים וזה מקשה - ו.. חלומות זה יפה אך יש משימות של עבודה בבית ועזרה בפרנסה, יש גם משברים. ברקע הרבה צחוק וכאב. ניצני פמיניזם ומי שבעד ומי שלא. הווי, חוצפה ותמיכה הדדית, רצינות ורוח שטות. עם הסיפור הראשון שנכתב בתקווה שיהיה לספר. הציורים והתקוות. ריבים ותככים לצד הרבה אחוות אחיות ודאגה הדדית. אהבה ראשונה. קנאה ראשונה. חלומות ומחלה שהמיתה את אחת הבנות. המלחמה שנגמרה האחות הראשונה שנישאת, וזו שנוסעת מאוכזבת אל הפרופ המבוגר למצוא אולי את הטוב בארץ אחרת.
הוא כל כך פשוט, סיפור קלאסי נאיבי מלא תמימות שמלווה ארבע נשים קטנות אל ההתבגרות.

יודעים מה - הוא מקסים. הוא כל כך מתאים לנשים קטנות בכל הגילאים. ממתק מנחם לימים קרים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•

ביקורות נוספות על "השועל של יום שני"

השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

החיים כפיסת פאזל

ספרה של שולמית אברמסון, השועל של יום שני, הוא על סימי, ילדה שלפתע ללא סיבה ידועה הלכה לאיבוד. היעלמותה הפתאומית, היא הציר המרכזי עליו נעה העלילה, המתמקדת בשכונה אחת בירושלים, בתקופת ההמתנה והחרדה שקדמה למלחמת ששת הימים. האם היעלמותה קשורה לסודות מעברם של תושבי השכונה?

שכונת מגוריה של סימי, גובלת בממילא, שטח ההפקר בין ירושלים המערבית היהודית, למזרחית הערבית. שכונה שדייריה אנשים קשיי יום, או כאלה שבקשו להתרחק מהמרכז ההומה. לכל אחד מהם סוד מעברו המעיק על חייו בהווה.

כל אחת מדמויות העלילה עומדת בפני עצמה, עם נקודות השקה לסימי הילדה, חלקן בקשרים סמויים ההולכים ומתבהרים במהלך העלילה המתפתחת. ספרה של אברמסון, נקרא כמעשה הרכבת תצריף, בניסיון פענוח הקשרים בין הדמויות. לעתים נדרשת השלמת פערים דרך נקודת מבט אישית, מאפיין המבטא את סגנונו הייחודי של הספר.

גיבורי העלילה חוו אובדן, או שיש להם סוד אפל מעברם, כמו לליכטר, שכיניו ליכטר השטן, ספר השכונה שבעברו נודע כספר מחנה הריכוז, מי שאיבד את אשתו בשואה בהעלמות פתאומית. אובדן ואירועים מקריים לקחו את חייהם למקומות לא צפויים. הם נוכחיים בהווה, אך כבולים לעברם ללא יכולת לחיות חיים רגילים. האובדן הוא לא בהכרח של אדם יקר, הוא לעתים שברו של חלום גדול, להיות סופר, כפי שבקש ליכטר בנעוריו, או ונסה, החידתית שבקשה לעצמה בצעירותה להיות ציירת. היא השליכה את צבעיה ומכחוליה כמי שבמו ידיה מחתה את שרידי חלומותיה.

הסיפור כתוב בשפה קולחת, מענגת לקריאה, המשלבת ריאליה עם פנטזיה יפה, כמו השועל המגיע בכל יום שני לבית הקברות המוסלמי הנטוש, הסמוך למגוריה של סימי הילדה, בכדי להיפגש איתה. מה משמעות המטפורה הקסומה הזאת?

ספר של קיץ, לא מכביד מידי ולא מקליל מידי, על אנשים פשוטים הנאבקים בשדים מעברם ומחפשים כל אחד בדרכו אהבה ומשמועת לחייהם. סיפור על החיים כמפגש סערות נפש, עם טלטלות היסטוריות, הסוחפות ומשנות את גורלם של בני האדם, לעתים הן פותחות עבורם שערים, כהזדמנויות להתחלות חדשות ומעל הכל מרחף הפחד מעצם היותם של החיים שבריריים ובלתי צפויים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רץ
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקים מהתנ"ך עד רחוב אלקנה שלא היה נביא אבל היה אבא של נביא, בואכה רחוב ירמיהו שדווקא כן היה נביא. עוד תופעת לוואי היא חודש אוגוסט עמוס במשימות ששלוש מהן נדחות ברגע זה ממש בגלל שהחלטתי לכתוב את הסקירה הזאת

ירושלמים הולכים. או לפחות הירושלמים הוותיקים היו הולכים. הרבה, עליות, ירידות, מה זה משנה. הולכים. יום שישי אחד כשנסענו אני ואחותי לסבתא, עלינו כנראה על אוטובוס מאוחר מדי וכשירדנו אני ואחותי בשדרות אשכול המתנו די הרבה זמן לאוטובוס הבא, עד שהבנו שהוא לא יגיע כי כבר השבת מתקרבת, ומזל שאוטובוס בינעירוני ריחם עלינו ועצר למרות שלא היתה לו תחנה שם. הגענו לסבתא זמן קצר לפני הדלקת נרות והיא אמנם נרגעה אבל לא הבינה למה לא עשינו את הדרך הזאת ברגל. זה לא מסובך, רק ישר ישר ישר - ומגיעים.

תביאו לי סיפור על ירושלים, ואני מתמסרת. לא לכולם, לא תמיד, אבל קל לי מאוד להיסחף אחרי שמות הרחובות והשכונות, והאווירה והריח. וזה מה שקורה כאן. רחוב ירושלמי, כמה שכנים סיפורים שמסתדרים בשרשרת בזה אחר זה, כל אחד על דמות אחרת ואחר כך הם משתלבים להם. סימי, שהיא קטנה, ואולי לא כל כך ורק סתם לא הצליחה לגדול, הולכת לאיבוד. אמא שלה בלה מחפשת אותה והולכת לאיבוד בזכרונות של עצמה. אבא שלה בכלל במילואים ולא כל הזמן מודע לדרמה, ודמויות אחרות, כל אחת לא אמינה בדרכה שלה, משתלבות במירוץ החיפושים הגדול.

יש כפתור כזה. קוראים לו כפתור הנוסטלגיה. סופר שלוחץ עליו עם שמות, ריחות, מראות, זכרונות, יוצר אצל הקורא סיפור אחר לגמרי. הסיפור של עצמו. של השמות, הריחות, המראות, הזכרונות של עצמו. הרבה פעמים זה עובד, וכפתור הנוסטלגיה מצליח לחפות על ספרים בינוניים לחלוטין. ולפעמים זה לא. אני חושבת שעמוס עוז אמר פעם שאנחנו לא גרים כאן באווירה שמעודדת אגדות. השמש בוהקת מדי, ישירה מדי. כל הקווים ישרים, שום דבר לא טובע בעמעום מעורפל אגדתי עד שקווי המתאר שלו מתעמעמים.

שלומית אברמסון מספרת סיפורי אגדות, שבמקרה נקלעו כאן לארץ. היא מספרת אותם טוב, בצורה רהוטה, בכבוד לאינטליגנציה של הקורא ובלי להאכיל בכפית. אולי בתפאורה אחרת זה היה עובד טוב, הלוקיישן הירושלמי מקנה לחוסר האמינות של הדמויות תחושת צרימה חזקה ביותר. קראתי השנה כמה ספרים של אברמסון, אחד מהם מוזר ממש אבל הזרעים למוזרות נמצאים כבר פה.

לפני 3 שנים•נצחיה
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

סיפור על משפחה בשכונה ירושלמית בשנות השישים ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.
במרכז הסיפור ילדה בשם סימי שלא חוזרת הביתה מבית הספר ושוכחת לאסוף את אחיה מהגן. האבא גוייס למילואים ובהיעדרו השכנים נרתמים בחיפושים אחריה.
הספר החזיר אותי לאותם ימי תום שהדלתות היו פתוחות כמו הלב, המדינה הצעירה שקלטה בתוכה עולים חדשים ובשכונה יש מארג של כל העדות, משפחתיות ואף בדידות.
אני התענגתי על הספר הזה כי חייתי בתקופה הזו והייתי בגילה של סימי.
ממליצה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יפה
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

הימים הם ימי טרום מלחמת ששת הימים. ימי התום שלנו כמדינה צעירה, והתחושה הזו מלווה את הקורא לכל אורכו של הסיפור הזה. יש ספרים בהם הדמויות נוצרו בבירור מתוך זכרונות אישיים, כמו בספר הזה. יש להן נוכחות חזקה, הן מלאות, והן מביאות איתן משב רוח נוסטלגי של אוירה של תקופה שלמה העוטפת אותן כמו ענן המנוקד בנקודות ריח קלוש שאתה מנסה עוד ועוד לשאוף ממנו ודרכו להחיות את הזכרונות.

בשכונה ירושלמית ביום ראשון בהיר אחד נעלמת הילדה סימי ולא חוזרת הביתה מבית הספר.אחיה הקטן מיקו חיכה בגן של הגננת בת שבע לשווא. סימי לא הגיעה לאסוף אותו כפי שנהגה לעשות מדי יום. אבא של סימי , דויד, גוייס למילואים, ובהעדרו, נרתמים כל השכנים לעזור לאשתו בלה בחיפושים.

דרך מאמצי החיפושים נפרש בפני הקורא פסיפס אנושי המחובר מטלאים טלאים שהתקבצו ובאו מכאן ומשם, צברים לצד אלו שהגיעו מ"שם", תוך כדי היכרות עם הנפשות הפועלות המרכיבות את הסיפור היפה הזה.

אהבתי את הזכרונות שהספר עורר בי דרך מושגים כמו: אורנג'דה, טלפון חוגה עם אסימונים, חידון הסמלים, ועוד. כל אלו זרקו אותי אחורה בזמן ועוררו בי ערגה לזמנים אחרים.

אהבתי את הנגיעה של הסופרת בנושאים של משפחתיות , זוגיות, הגירה, ובדידות תוך כדי סיפורה של הילדה סימי אשר מתכתב במקביל עם סיפורה של המדינה.

יופי.

לפני 7 שנים•dina
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

כשהייתי ילדה, מתישו' ביסודי, נתנו לנו לצייר את שנות האלפיים. אני זוכרת שילדים אחרים ציירו חלליות, חייזרים, ואני (לתומי??) חשבתי שלא יהיה שינוי רב. שטבע האדם לא ישתנה במהותו ומשום כך חשבתי שהשינויים יהיו מינורים: אופנה, אולי עיצוב עתידני.
כשקראתי את "השועל של יום שני" אותה תמונה של אז בבית הספר - טורים של שולחנות וכסאות עץ אל מול במה מוגבהת, שולחן המורה עם יומן הכיתה שתפס חצי ממנו ולוח שחור ואבק גירים – חזרה אלי... ומפה לשם, גם אם עדיין אין פה חלליות וחייזרים , מסתבר שלא מעט שינויים חלו כאן.
מעבר לעובדה ששלומית אברמסון מעבירה בצורה מופלאה את תחושת המקום ואת האווירה והתקופה (שהצליחו לסחוב אותי אחורה בזמן ועוררו בי את הריחות ואת תחושת האור ותחושת הזמן של אז... פלוס מינוס ), המקום והתקופה שהיא רקמה הם התפאורה והמצע לדמויות. דמויות שהיא בונה שכבות שכבות ותוך כדי כך טוענת את הסיפור. מותחת את החוטים בין הדמויות. מותחת מספיק על מנת שנרגיש את הויברציות מבפנים.
וזה אחד הדברים שאהבתי יותר בספר – הסופרת לא מאכילה אותנו בכפית (היא לא מתארת את כל הסיטואציות כפי שקראתי כאן באחת הביקורות – היא מביאה אותנו עד לשם ונותנת לנו להמשיך לבד), עם זאת, היא מביאה אותנו בדיוק לאן שהיא רוצה שנהיה.
גם הכריכה מופלאה לטעמי. אני עוד זוכרת את עצמי בסנדלים ושמלה, מדלגת מעל פתחי ביוב, מדמיינת את המפלצות שאורבות שם ורק מחכות שאמעד...
ובמחשבה שנייה,
אולי דווקא כל אותם דברים שהשתנו מצביעים לנו עד כמה דברים אחרים נשארו כשהיו.
בינינו,
מי מאיתנו לא הרגיש את תחושת האגרוף הקפוץ בבטן כשהילד שלנו איחר (..ולא ענה כשהתקשרנו אליו לסלולארי...)?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סופרקליפרג`ליסטיק
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

מצטרף לכל הדעות החיוביות.
ספר מעניין.

לפני 4 שנים•יוסי נינוה
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

איזה ספר יפה,הפתיע אותי ובגדול.
סימי שהייתה אמורה לחזור מבית הספר עם אחיה,נעלמת.
אמה בלה מתחילה לחפש אותה בעזרת השכנים,היות ובעלה
מילאומניק קיבל צו 8 והוא מגויס,נאלצת בלה לחפש אותה ברחובות,ובין הייתר גם אצל חברתה של סימי אלה ,הבת של האישה המוזרה ,שלא אומרת שלום לאף אחד.
כל העלילה היא בערב יום כיפור.
הסופרת מגלגלת את העלילה בין העבר וההווה בצורה יצאת מן הכלל,ומבלי בכלל ללכת לאיבוד בין דמות לדמות.
זה סוג הספרים שמרגע שפותחים את עמוד הראשון אי אפשר להרפות ממנו עד העמוד האחרון,מיותר לציין שלגמתי אותו בלגימה אחת גדולה.
מומלץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

ספר מעולה.
סיפור שזור על טרום מלחמת ששת הימים כשהגברים מגוייסים לצבא וביניהם יש את חיי היומיום.
יש את בלה שנישאה לדויד שהיום הוא נהג ואוסף זבל. יש להם שני ילדים הגדולה סימי שהספר סובב ביום שבו היא נעלמה עם הבלחות קדימה ואחורה בזמן, אחותה התאומה של בלה צילי.
השכן שהוא ספר וכולם קוראים לו ליכטר השטן על לא אבל בכפו, בגלל עברו בזמן השואה, מגלים שנקרא כך בלי לדעת כמו שקרה להבברבה אנשים אז שניסו רק לשרוד.
העלילה מאוד מעניינת ולא נותנת לקורא מנוח מלהפסיק.
אני מאוד ממליצה לקרוא. מירה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Mira
השועל של יום שני

השועל של יום שני

שלומית אברמסון

לפנינו רומן רחב יריעה, המתפרס על פני תקופות זמן ומקומות רבים בארץ ובעולם. הציר המרכזי של העלילה עובר דרך נופיה של ירושלים וסביבתה טרום מלחמת ששת הימים, כאשר הפוקוס מתמקד על חיי מספר משפחות המתגוררות בסמיכות ומתמודדות ,כל אחת בדרכה, בתלאות יום ומשקעי העבר:
-בני משפחת דיין,האב, נהג משאית זבל,המפרנס בדחק את אישתו ושני ילדיו,כאשר הבת סימי היא הגיבורה הראשית, סביבה נעות יתר הדמויות..
-ליכטמן הספר (השטן), דמות טרגית, המקפלת בתוכה תשוקות יצירה וכתיבת רומן לצד חשיפת פצעי העבר בצל השואה והאובדן יקרים לו.
-ונסה האנגלייה ,כמו נסיכה מן האגדות,הולכת שבי אחר בחיר ליבה , איש שב"כ ישראלי ,אשר לוקח אותה לירושלים מאנגליה מכורתה,וכולא אותה בכלוב של זכוכית.
מארג שלם של דמויות צבעוניות נרקם ונשזר בהדרגה , כל פרק ופרק מביא עמו עוד ועוד נדבכים ,התרחשות רודפת התרחשות,פרצי רגש אדירים משתחררים תוך כדי השתלשלות האירועים...
הרומן מרהיב ביופיו,רב- עוצמתי וחד כתער! איבוד שליטה עצמית,יצרים אפלים, אלימות –כל אלה מתוארים בצורה וירטואוזית על ידי המחברת ,הבועטת בבטן רכה ללא רחמים..
באופן אישי הצטערתי מאוד שהספר נח לו בשקט על מדפי וחיכה לתורו יותר מידי זמן להיקרא, כי אם הייתי מודעת מראש על טיבו המשובח לא הייתי מתמסרת תחילה לפחות ראויים ,גם שיחסי ציבור שלהם היו טובים יותר (בכל זאת נוטים אנו לקראתם..)
המלצתי החמה-תמהרו לקרוא!
שפו לשלומית אברמסון הנהדרת!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yudithb
3.0
3.0
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“מלחמת ששת הימים בפתח, כל הגברים מגויסים לצבא. גם דויד בעלה של בלה מגויס, אך ביום שהוא עולה על מדים”

14/20
ביקורות על השועל של יום שני
הבאה
דורית דורון
לפני 14 שנים

“אהבתי את הספר, בעיקר בהיותי ילדה כבת 10 ערב מלחמת ששת הימים. בעייה אחת שהפריעה לי בספר - חוסר דיוק.”