ביקורת ספרותית על רחל - שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה מאת רחל בלובשטיין

---

"מה לאחל לך משה? היה חזק, חזק כדי שתוכל לעמוד בפני הגורל, בפני סערת הגורל. לא לעשות אף פסיעה אחורנית... כדי שתוכל ברגע קשה של חיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נילחם, אנחנו נגיע אל ההר ש... אבל אני כבר אגמור "שם". (מתוך מכתב של רחל מ־1908 כשהייתה בת שמונה עשרה אל אחד מידידיה, משה עוזיאלי, שהיה בדרכו לארץ ישראל.)
יכולת עמידתו של האדם מול גורלו נגזרת בעידודה גם על פי רוח הסוציאליזם ונקשרת לעלייה לארץ ישראל שאליה היא תעלה כשנה אחר כך.
ברשימתה "על שפת הכנרת" שנכתבה בשנת תרע"ט, העידה: "לא אחת מאתנו הייתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית־נשמה." ולסיומה של אותה הרשימה: "לא מראה נוף הוא ים־כנרת, לא פיסת טבע בלבד - גורל עם התלכד בשמו."
בחברותא, ולא ב"עצמי" בלבד, נאחזת רחל כדי לשוות לעבודתן בתנאי חולי ודלות תחושה של תוחלת, שותפות ושייכות למקום. הגורל ממוקם בדרכו של האדם הנתלה בהגשמה פרטית ולאומית.
במכתב לאחותה שושנה בזמן אשפוזה בבית החולים בצפת, כתבה: "הסתכלתי בגופות צנומים אלה, בפנים עלובי גורל אלה, ורגשותיי, הן אסתטי והן לאומי, סבלו, סבלו."
הגורל העסיק את רחל גם ברשימתה על "חיי פרנציסק איש אסיזי": "אכן גורל לרעיון כגורל לאדם עלי ארץ ...הוא הטיף לעוני מרצון, לעוני המשחרר; היה משוטט ביערות ועובד את אלוהיו בקול זמרה רמה ...בשביל פרנציסק לא היה העוני הכנעה לגורל, ויתור על טוב, קורבן, אלא שחרור רוחני ופיסי." (תרפ"ט).
תרגומיה של רחל לשירים של אנה אחמטובה ("הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ./ הַגּוֹרָל הַרַע, הֲפַכְפָּךְ./ - חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,/ גַּם אוֹתִי... אָמוּתָה אִתָּךְ."), היינה ועוד, משופעים אף הם בהתייחסות לגורל.
שירה העברי הראשון הודפס בתר"פ ויפתח את קובץ שיריה הראשון "ספיח": "אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,/ גּוֹרָל רוֹדֶה,/ אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,/ עַל כֹּל אוֹדֶה!" (מתוך השיר "הֲלָךְ־נֶפֶשׁ", המוקדש לא. ד. גורדון).
בהשאלתו לנתיב עבודתה החקלאית ובהקשרו לימיה האחרונים, הגורל הוא זה אשר רודה מבעד לנפשה: "הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר,/ אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח./ אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם -/ אֱהִי־נָא שְׁקֵטָה,/ לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט/ שֶׁל שַׁחַק - רֵעִי מֵאָז." (בתוך "ספיח"). לדוגמאות נוספות, ראה, בשיר "עַרְבִית" ובשיר "אָבִיב (כזה מעודו)".
רחל מגלמת מסע בכך שאינו כה תלוי בה; שאחרת לא היה כשיעור לחיותו. היא עומדת נכחו ומהדהדת את הסבל האצור מהדהודו כנבואה מגשימה. במסעה הנפשי כמו שער גן נעול: "הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת/ דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;" (מתוך השיר "גּוֹרָל"). יד הגורל מחישה זרות ואובדן המופגנים אצל היחיד בשאלות של מוצא אחר ניחום, כבר לא של דרך שאבדה, לפחות לא בזיכרון: "אֶשְׁכַּח שָׁכוֹחַ/ כִּי יָצְאָה בִּי יַד הַגּוֹרָל/ הַהוֹפֵךְ לְאֵבֶל/ אֶת חַג חַיֵּינוּ הַדָּל. -" (בתוך הקובץ "סָפִיחַ"). מנגד לצו, לשאלות ולמבוך כבתמורה, היא נאבקת להכרה ביד הגורל המתעתעת, ומנגד לזיכרונות, היא מבקשת שאם נגזר עליה למות, אז בכנרת: "אִם צַו הַגּוֹרָל/ לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ -/ אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת,/ לָנוּחַ בְּבֵית־קִבְרוֹתַיִךְ!" (מתוך "אִם צַו הַגּוֹרָל..."). רחל נאבקת מבעד למה שהחיים מעוללים למי שידה אינה משגת אותם. אי אפשר לברוח יותר מרגש הפירוד. אפשר להרחיק לנדוד אל אופקים שקיימים בזיכרונות, לפתוח תיבת פנדורה או להמשיך ולהתגרות מנגד לגזר הדין חרף לצידוקו; להשיג את ההשראה שבאור מעט לפני שיחדל; לנחם בהקשר למי שינוחם לאדה.

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על רחל - שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה