אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רוצה להגיד לו שאני כן. אני מפחדת על העתיד של חניכים שלי, על ההווה שלהם ולפעמים גם על העבר. מפחדת שהם יתייאשו מנסיונות שלא הצליחו, שיגררו אחרי אנשים שיורידו אותם למטה, שהחלומות שלהם יישארו קבורים לנצח, שהם יפלו באמצע הדרך.
אני רוצה להסביר לו גם - השכונה היא הרבה יותר מעוני ואלימות או אוסף פחונים. יש פה גיבורי על שנאבקים ביומיום, גאוות יחידה מטורפת, משחקי כדורגל בכל שעה ביום, מסיבות כל שישי. יש פה מקום לגדול ולהתפתח, להוביל ולראות שינויים. לעבוד קשה ולחלום בגדול.

כשאני חולמת על השכונה בעוד עשר שנים היא נקייה, צבעונית ושמחה. ילדים שמטפחים חלומות יגורו בבתים משופצים עם גינות גדולות. ברחוב יצעדו אנשים גאים ומחויכים, כאלה שעמוד השדרה שלהם הזדקף. קבוצת הכדורגל תייצג את המדינה בתחרויות בחו"ל. יהיו לפחות שמונים אחוזים של גיוס לצה"ל - בעיקר ליחידות קרביות - ועוד ארבעים אחוזים של גיוס למשטרה. מהשכונה יצאו מנהיגים, רופאים, הייטקיסטים, מוזיקאים, מהנדסים, מחנכים ואומנים שייצרו דרכים חדשות ויאירו את העולם כולו.

ברנדון סנדרסון כותב מצוין. אי אפשר לצפות את הכיוונים שהסיפור מתפתח אליהם, אבל כשקורים דברים הם נראים הכי הגיוניים. הדמויות בנויות מעולה - סריני שהיא זקופה, חזקה ונהדרת. הראתן, שהדרך שהוא עובר עם האמונה שלו ראויה להערכה. דילאף, שהצליח לגרום לי לסלידה של ממש. ראודן האופטימי חסר התקנה, שגרם לי להתאהב בו. אנשי החצר - רואיאל הזקן והחביב, קאיאן מקום המבטחים התמידי, טלראי השחצן, שודן העדין, נשות החצר המדוכאות. ואנשי אלנטריס - גלדון הפסימי, קרטה האמיצה והחכמה, סאולין החייל הנאמן, מארשי, מאארה, שאור, אאנדן.

הספר הזה עוסק בשינוי. הוא לא מנסה להבין למה אלנטריס נחרבה או למה אפשר ליצור קסם רק בעיר עצמה. במקום זה הוא עוסק בדמויות וביכולת שלהן לקום ולשנות את גורלן. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל, ועונה לעצמו שכֵּן. סריני שמנסה לגרום לנשות החצר ללחום ולעמוד על שלהן. הראתן (ודילאף) שמנסה להמיר את דתם של תושבי ארלון. שודן, רואיאל, אאונדל - שמנסים להפוך את השלטון למעט טוב יותר.
ראודן.

עשר שנים אחרי שהייתה עיר האלים, אלנטריס מתרסקת ומתכסה ברפש. ברחוב יש כנופיות שהורגות בשביל מזון ואלנטרים עצובים שחיים לבדם. עד שראודן מושלך לעיר וטוען שאפשר לאהוב את החיים בעיר, אף אחד לא חושב בכלל על האפשרות. עם החיוך הטוב שלו, העיניים הבוערות והלב המאמין בטוב של בני האדם, הוא סולל דרך חדשה עבור תושבי העיר. האנשים פה לא חייבים להיות צל של עצמם. אפשר לחיות באלנטריס ולמצוא משמעות. אפשר לקחת את הגורל הרע הזה - להיזרק לתוך עיר מקוללת מלאה במוטרפים ושבורים - ולהפוך אותו למשהו קביל. אפשר ליצור חברה מתוקנת גם במקום הכי גרוע. אפשר לחיות בשכונה ולטפח חלומות. אפשר להתגייס לצה"ל ואפילו למשטרה. אפשר לחלום על חיים חיים בחוץ, תמיד אפשר, אבל אפשר לבחור לחיות חיים טובים בפנים. אפשר לתקן את המעוות. אפשר לנקות את הרפש ולישון במקום נקי. אפשר להיות מאושרים וגאים במקום שבו אתה גר. אפשר לתקן את אלנטריס. אפשר לתקן את השכונה.

אני מצטערת, טולקין. זה לקח יותר מדי זמן. כמעט ארבעה חודשים לשלושה ספרים. מי תיאר לעצמו שאהיה כל כך עמוסה עד שאספיק לקרוא רק ברכבת או בשבת. מה חשבתי לעצמי, להתחיל ספר של אלף עמודים תוך כדי שנת שירות.
אבל סיימתי. סיימתי והתאהבתי בעולם הזה. זה לקח זמן, אבל זה קרה. התאהבתי בכתיבה היפהפייה, בדמויות התמימות, ביצירת עולם בלי אף חור בעלילה, שבו הטוב הוא טוב מוחלט והרע הוא רע מוחלט, וכולם יודעים באיזה צד לבחור. לכל דבר יש הסבר, לכל מקום יש ציון במפה, לכל איש יש שם. בשבועות עמוסים במיוחד, כשלא היה לי זמן לקרוא, התגעגעתי לטולקין. ממש געגוע כמו לחבר טוב. לעולם, לדמויות, לנופים, לשפה, לקצב. התגעגעתי והתאהבתי כי בחלקים מסוימים בספר הצלחתי להיכנס לתוך העולם הזה, ומה עוד צריך בעצם.
*
בואו נדבר על אחוות הטבעת, הספר הראשון. הוא לא מיותר, בכלל לא, הוא מסביר הכל בצורה נפלאה - בעיקר את הרגלי עישון הטבק של ההוביטים - אבל הוא ארוך ומלאה ולא עושה חשק להמשיך. זה סבבה שטולקין מכיר לנו את העולם שלו ואת החוקים והדמויות שבו, ואת השפה שבה הוא מדבר, שגם לקצב שלה צריך להתרגל, ונותן לנו לעכל את כל זה לאט, אבל אני חוששת שזה קורה יותר מדי לאט ויותר מדי ארוך. היה נחמד אם היו מתקצרים חלק מתיאורי הנוף לדוגמא.
בואו נמשיך. שני הצריחים. החלק הראשון עדיין טיפה משעמם, החלק השני אחלה. שיבת המלך. הוא טוב ממש. סם אחלה מאוד מאוד. פרודו אחלה מינוס. טיהור הפלך אולי הפרק הכי יפה שנכתב אי פעם. המשפט האחרון בספר הוא המשפט הכי מושלם שנכתב אי פעם. יש יותר מדי נספחים. טולקין כפרע עליו.
*
הסכנה בלהיות סופר היא שאתה כותב על דברים שלא עוזבים אותך, וכמה טוב לטולקין שמי שלא עזבו אותו היו סם ואראגורן ולגולס וגנדלף וגימלי ופרודו וזקנעץ וטום בומבדיל (צהובים מגפיו וכחול המעיל). נכון שיש את הבלרוג והנזגולים וסאורון ומיליון אורקים בחוץ, אבל איך אמרה פעם הרמיוני, חברים טובים נהיים רק אחרי שמחסלים טרול הרים.
*
אז תודה, טולקין, על שנתת לי להיכנס לעולם הזה. תודה על סם וזקנעץ וכל החבורה. תודה על השפה היפהפייה. תודה על השירים. תודה שסגרת איתך את שנת השירות הראשונה שלי.

מומיק הוא ילד אמיץ. הוא מוכן לעשות הכל בשביל שההורים שלו לא יצטרכו לדאוג לו, כי יש להם דאגות אחרות. הוא מוכן לשכב בחושך ולהעמיד פנים שהוא ישן אפילו שהוא לא. הוא מוכן לגדל גוזל-עורבים, חתול אחד מרדן ויונה בתוך מחסן חשוך למרות שהוא קצת נגעל. הוא מוכן לשחק רק עם עצמו ועם האחים-בדמיון שלו, כי בשכונה שלו הוא הילד היחיד. חבריו הם הזקנים שיושבים עם סבא אנשל על הספסל. חנה ציטרין המשוגעת וזיידמן הקטן ומונין, ושאר האחרים.

הכל כמעט בסדר בשכונה. כמו תמיד היא מלאה בלחשושים על ארץ שם, אבל חוץ מזה הכל בסדר. מומיק יודע שהם כולם באו משם אבל הוא לא יודע איפה ארץ שם נמצאת. הוא מנסה לחקור עליה, אבל אף אחד לא מוכן לעזור לו לעשות את זה. כקצה חוט יש לו רק את פליטת הפה של דודה בלה, שאמרה פעם משהו על "חיסול החיה הנאצית" ומשם החיפוש שלו מתחיל. הוא נרשם בסתר לעוד ספריה כדי לקבל מידע על החיה הנאצית ולדעת איך אפשר להביס אותה. החיות במחסן שהזכרתי קודם? זה בגלל שמומיק לא יודע מאיפה החיה הנאצית תצא, וצריך להיות כל הזמן דרוכים. מומיק יודע שהוא היחיד שיכול לנצח אותה, כי הוא היחיד שעוד לא נפל לתוך הלוע שלה.

בהכנות למלחמה שלו מול החיה הנאצית, הוא קורא עליה ספרים ורואה תמונות שלה ויודע עליה יותר מדי. וזה הורס אותו. וזה העניין, שילד בן תשע לא צריך ללחום במלחמות של מבוגרים, ובטח שלא לקפוץ ראש לבד לתוך כל הידע הזה. לכל הרוחות, הוא לא אמור לדעת הכל על ארץ שם, הוא בסך הכל בן תשע וחצי. כשהוא יושב בספרייה ומתחיל להבין מהי החיה הנאצית ולגלות מאיפה היא יוצאת, נשבר לי הלב. ישבתי באוטובוס ובכיתי כמו מפגרת (קיבלתי המון מבטים של "אוי גיבור הספר שלה בטח פגש עכשיו את אהבת חייו והציל אותה ממוות זה כל כך מרגש ורומנטי").

עד פה הכל נהדר. שובר לב, אבל מה לעשות, אלו החיים. מפה הכל רק הולך ומדרדר.

השעה שלוש וחצי בלילה, סיימתי את הספר. והסוף היה מלא בעצב ותוגה וייאוש עמוק כל כך עד שהרגשתי כמו מגי מלב של דיו שהולכת לסופרים ומכריחה אותם לכתוב את סוף הסיפור כמו שהיא רוצה שייכתב. כי אני רוצה שייכתב שמומיק נשאר שפוי למרות שהוא לא, ואני רוצה שייכתב שהוא ניצח את החיה הנאצית, ואני רוצה שהסוף של הסיפור שלו יהיה טוב. אני מקווה שכשמומיק יעבור לפנימייה ההיא, רחוק מהשכונה המטורפת וההורים שרוטי המלחמה, יהיה לו טוב, והוא ירגיש מתוקן, ויהיו לו המון חברים חדשים והוא לא יצטרך להזמין אף אחד מהם הביתה.

אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע, כי השעה, כאמור, היא שלוש וחצי ואין לי עם מי לדבר על זה. והייאוש שמבעבע מהדפים האחרונים הוא כל כך עמוק ומכאיב, שאני כמעט שוב בוכה. אני לא יודעת מה כן אפשר לעשות עם כל זה, אז אני כותבת ביקורת מוזרה.

כשהייתי בתחילת הספר רציתי להגיד שהדרך שבה דויד גרוסמן מצליח להיכנס לראש של ילד בן עשר היא מדהימה, ועכשיו קצת שיניתי את דעתי.
דויד גרוסמן כותב מעולה, אוקיי? וזה בסך הכל הספר השני שלו שאני קוראת (מישהו לרוץ איתו אחד הספרים האהובים עליי), אז אני לא באמת יודעת מה להגיד. עצם העובדה שהוא גרם לי לקוות כל כך חזק לסוף אחר מעידה על משהו מעולה בכתיבה שלו. היא יפהפייה ולא היא הבעיה, ויוכיחו העמודים האחרונים שנקראו בכסיסת ציפורניים. הבעיה היא העלילה, שנהייתה לקראת הסוף מחליאה ממש. לכתוב ספר טוב שנוגע בנקודות כל כך כל כך חזקות ולסיים אותו עם טעם מגעיל בפה, זה בעסה.
תראו, משפט כמו "הוא ידע טוב מאוד, בכל השכל של אלטער קופ בן תשע וחצי, שאותו כבר אי אפשר לתקן" עושה לי קצת בחילה בבטן. אני מקווה שאתם מבינים.

אמ;לק - כתיבה מצוינת, דמויות נהדרות, סיפור רקע מעולה, סוף מעפן. ממש.

(הביקורת הזאת נכתבה כבר בתחילת השבוע אבל לא הספקתי להסתכל עליה מאז. עכשיו התפנה לי זמן, אז אני מעלה אותה כמו שהיא למרות שעכשיו לא שלוש בלילה. תסלחו לי, כן?)

"תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב.."

יש לי חברה אנורקסית, לחניכה שלי יש בעיות בבית ואחד החברים שלי הוטרד מינית. עכשיו הם בסדר, אבל זה בגלל שמי שהיה לידם שם לב לזה.
כדי שתבינו למה אני מתכוונת אפרט פה לגבי המקרה הראשון. במשך כמעט שנתיים היא הייתה אוכלת כל ארוחה בחדר אוכל יחד עם כולם (הו חיי הפנימיה העליזים) ואחר כך מקיאה הכל לתוך הפח ואף אחת לא ידעה איך לזהות את זה. יש לי המון ביקורת על עצמי שלא זיהיתי ועצרתי את זה עוד בהתחלה, אבל לא הכרתי את הנושא בכלל. אז מילא אני, ילדה בת ארבע עשרה-חמש עשרה, ששמה לב שמשהו לא בסדר אבל תמימה בקשר לנושא ולא חושדת יותר מדי, אבל מה עם המורה? איך מורה - מחנכת - לא שמה לב לכזה דבר? וזה לא שחברה שלי ניסתה להסתיר את זה ממנה או מכל בנאדם אחר, היא פשוט לא הייתה אוכלת וכשכן אכלה היא הייתה מקיאה הכל ואף אחד לא ידע ואף אחד לא טיפל ואף אחד לא עשה עם זה כלום. רק אחרי כמעט ארבע שנים במצב הזה הוא השתנה. זה קרה כשבכיתה י"א הגיעה אלינו מחנכת חדשה עם ראש שונה לחלוטין מהמחנכת הקודמת, בטח בכל הקשור לדברים האלה. וסופסוף מישהו שם לב לזה! זה קרה די מהר, היא ביררה וחקרה ומפה לשם חברה שלי כרגע מטופלת. היא עדיין עושה יותר מדי ספורט ועדיין כל הזמן בדיאטה, אבל לפחות היא כבר שנה פלוס בטיפול, והיא לא מקיאה אוכל ובימים הטובים שלה היא מנסה להתגבר על זה.
וכל זה קרה כי היה מישהו ששם לב. שקרא את הסימנים וזיהה אותם והבין. שהושיט יד.

"דברי איתנו - אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר!"
בנאדם לא צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו. הוא לא צריך אפילו לדבר כדי שידעו שהוא עובר משהו. שפת גוף מספיקה בהחלט. לפעמים מעשים עוזרים גם, אבל רוב הזמן גם זה לא נצרך. הצעד הראשון לעזרה הוא תשומת הלב הזאת של "משהו קרה לו". ואם שמים לב למשהו אז לנסות לדובב, ואם יודעים איך - אז לעזור או לעשות כל דבר אחר שיועיל, העיקר זה שאם שמתם לב אל תנטשו את זה באמצע. זה כל כך חשוב.
צעקה לעזרה לא חייבת להיות דווקא צעקה. היא יכולה להיות התנזרות פתאומית מהחברה או לחלופין כמעט אי-הימצאות בבית. היא יכולה להיות מסיבות פרועות, סמים, אלכוהול. היא יכולה להיות שינוי בהרגלים, אי יכולת לעשות דברים מסוימים. היא יכולה להיות שתיקות שמתארכות באופן תמידי. צעקה יכולה להיות כל כך בשקט, כמעט מבלי שאף אחד ישמע אותה.

לצעקה של מלינדה אין אף אחד שיקשיב:
לא ההורים שלה, שלא מבינים למה היא שותקת אבל גם לא טורחים לברר. בעמוד 85 אמא של מלינדה רואה את היד השרוטה שלה והתגובה שלה היא "אין לי זמן לזה, מלינדה". גם אחר כך, בעמוד 109, כשהיועצת מזמינה אותם לשיחה, קו המחשבה הזה נמשך. הם סופסוף מבינים שמשהו צריך להיעשות, אבל הם לא עושים שום דבר כמו שצריך. הם לא אומרים שום דבר שיגרום למלינדה לתת בהם מספיק אמון כדי לדבר על מה שבגללו היא לא מדברת - ואני מצטטת - "היא מתגרה בנו כדי לקבל תשומת לב".
לא המורים שלה, שלא רואים רמזים ברורים מאליהם - ציונים שצונחים לאט לאט, המילים שהיא בוחרת לתרגם בספרדית, החיבור שלה על הסופרג'יסטיות. רק מר פרימן שם לב, ורואה בשיעור אמנות אחלה הזדמנות לעזור לה להוציא הכל.
לא שאר הילדים בכיתה, שלא אומרים לעצמם שאוקיי, אולי זו התלמידה שאנחנו לא סובלים אבל הי, אף אחד לא שותק סתם ככה כל כך הרבה זמן.
וגם לא הת'ר. אוי הת'ר. כתבתי פה פירוט עצבני עליה אבל אחר כך קלטתי שזה ספוילר ואני לא רוצה לעשות את זה למי שלא קרא את הספר. אבל אוי הת'ר.

לקרוא את הספר הזה, בשבילי, זה כמו לצאת למסע. אני מכירה את היעד ואת הנוף, אבל בכל פעם הדרך נראית טיפה שונה. לפעמים הנוף צהוב ויבש, לפעמים האדמה בוצית וטובענית ולפעמים פוגשים בדרך עדר פרות שלא היה שם אף פעם. זה לקרוא ובכל פעם לעבור את הספר כשאני נמצאת בנקודה אחרת בחיים, וההרגשה שונה בכל פעם. הרבה זמן לא בכיתי מספר, אבל כשקראתי עכשיו את הספר הזה, הגיעו הדמעות. כי השנה, יותר מתמיד, אני יכולה להזדהות עם הספר הזה. כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו במלינדה ואני עצמי מוצאת את עצמי שם הרבה, אבל השנה מצאתי את עצמי באנשים נוספים שהספר הזה מדבר עליהם. ובכיתי. בכיתי המון. כמה רגש הספר הזה מוציא.
"דברי" בנוי פשוט מעולה - שום דבר לא מהיר מדי, שום דבר לא איטי מדי. בהרבה ספרים התהליך לא הגיוני ויש הרגשה שהסופר מעביר את הדמויות תהליכים בכוח, ופה זה לא נמצא - התהליך פה יפהפה. הדימויים והאמצעים הספרותיים עושים עבודה טובה. הכתיבה - היא מדהימה. העלילה והדמויות אמינות ואנושיות מאוד.
(אני חייבת להגיד שהספר הזה נוטה להיות מנוצל לצרכי העברת מסרים כמו גם פלא, פרויקט רוזי ודומיהם, אבל הוא מדהים גם כשלעצמו, גם כספר וגם מבלי להתייחס למסרים שבו.)

הדמעות שלי עכשיו מתייבשות ורועדת לי היד. אני הולכת לשטוף את הפנים ולאכול שוקולד. לשבת בגינה, להקשיב לגיטרה החשמלית של השכן שלי, לציפורים מעליי. להיזכר בנורמליות של החיים, להירגע מהסערה הזאת.

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." (מסכת סנהדרין)
***
עוד ביקורות ממש ממש טובות לספר הזה שנראה לי שכדאי שתקראו כי כל אחת נוגעת בפן אחר של הספר:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=91736

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=86393

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83987

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80888
***
תשימו לב ♡ בבקשה. בשבילי.

האנשים בעולם מתחלקים לשני סוגים בקשר לשואה: אלה שמכריחים את עצמם לקרוא שואה, ואלה שמפחדים מזה ולא ינסו אף פעם. אני מאלה שמשתייכים לסוג הראשון ומנסים להטיף לסוג השני (רק אם הוא מקשיב כמובן, אחרת אין טעם).
אני חושבת שכמו כל דבר שקשה בהתחלה וככל שעושים אותו יותר כך הוא נעשה קל, כך גם העניין בלקרוא שואה. גם בפעם המאה שאני עושה את זה זה עדיין מזעזע אותי. מאמינים? גם אותי זה מזעזע.
זה מה שצריך לקרות.

יש ספרים שאנחנו קוראים בשביל להעביר איתם את הזמן, יש ספרים שאנחנו קוראים כדי ללמוד כל מיני דברים, יש ספרים שאנחנו קוראים בשביל לברוח, ויש ספרים שאנחנו קוראים בשביל לזכור.

כאן כותבת מומו, דור שלישי בארץ ודור רביעי לשואה.
במשפחה עם שורשים בשואה הסיפורים עוברים מדור לדור. התשוקה לידע לגבי מה שקרה שם, הבכי בתשעה באב ובעשרה בטבת, האתר של יד ושם שמוכר לנו היטב. סבתא רבא שלי, שהייתה ניצולת שואה, נפטרה לפני בערך שבע שנים. אני מכירה את הסיפור שלה גם אם היא לא סיפרה לי אותו באופן אישי. גם שמעתי עדים אחרים.
תמיד כשמדברים על השואה אני חושבת על האחים הקטנים שלי, שכשיגדלו מספיק כדי לשמוע ולעכל לצערי כבר לא יהיה להם ממי לשמוע סיפור עדות ב"לייב". גם הילדים שלי, שיגדלו בדור אחר לחלוטין ממה שאני גדלתי בו, לא ישמעו עדות חיה אף פעם. זה יהיה דור שבו אין עדים חיים להעביר את הסיפורים, ואני מניחה שמכחישי השואה רק ילכו ויתרבו. נכון שתמיד יש קלטות והסרטות ומכתבים ותמונות, אבל דבר מזה לא משתווה לעדות חיה.

בעיניי יש ערך גדול מאוד לקריאה על השואה. לקרוא על השואה כדי ללמוד ולדעת יותר עליה, ודבר חשוב לא פחות - להנגיש את הנושא ללב. לא אמרתי שזה יהיה קל. לאף אחד זה לא קל. אבא שלי בוכה לפעמים כשהוא קורא ספרי שואה. אבל זה לא-קל וחשוב, ואני מאמינה שאם "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" - אנחנו חייבים לקרוא על השואה.

את הספר הזה פגשתי כששוב התלוננתי לאבא שלי שאין לי מה לקרוא. אבא, כמו תמיד, שמח על ההזדמנות להנחיל לי תרבות, הציע לי כמה ספרים. "מוזלמאן" היה היחיד עם דפים מצהיבים, ריח של היסטוריה וכריכה ירוקה וישנה כזאת. אחרי ששמעתי את הסיפור של דֹב שילנסקי (שכתב את הספר) פתחתי את הכריכה והתחלתי לקרוא.

"המוזלמאנים היו יצורי אנוש תשושי כוח שלא צלחו עוד לעבודה וגורלם נחרץ למוות - בחניקה, בשריפה, ברעב או בכבשן - מאחר שלא יכלו עוד להביא תועלת לרייך הגרמני.
המוני המוזלמאנים וגורלם, וכן כל המתואר בספר זה אינו פרי דמיון. חלק מהמאורעות חזיתי במו עיניי ועל היתר שמעתי מפי עדי ראיה בהיותי כלוא בגיטו ובמחנות מוות ובשוטטי בשליחות המחתרת העברית הלוחמת במחנות העקורים, שהיו פזורים על פני אירופה בתום מלחמת העולם השניה.
רוב השמות הנזכרים בספר נכונים הם, מחוץ לשמות הגיבורים. את שמותיהם של אלה שיניתי, כי האודים המוצלים אינם רוצים לגלות ברבים את מכאובם האישי, הכוסס בנשמותיהם כרעל."
- הערת המחבר בסוף הספר

דֹב שילנסקי מצליח לצייר במדויק את הקו שמפריד בין היאוש לתקווה בנפשם של יושבי הגטאות והמחנות. את היאוש העמוק, שאין הרבה מה לעשות נגדו, החשיבה שהכל כבר נגמר, שאם אלו החיים אז לא שווה לחיות. את התקווה, שלמרות הכל ולמרות שהחיים כל כך נוראיים עכשיו, אולי הם כן ינצלו, אולי הם כן יזכו להקים משפחה חדשה וללדת ילדים חדשים ולראות בתקומת מדינת היהודים.
הספר הזה מקיף כמעט כל נושא בשואה - גטאות, הברחות, ניסויים, מחנות, מרד והתקוממות, דילמת היודנראט והקאפוס, סיפורי אהבה טרגדיים, השחרור וסוף המלחמה, החיים בארץ ישראל, הסכם השילומים ועוד כל כך הרבה.

הדמויות שמופיעות בו אמינות מאוד. גם אם הן מופיעות רק לפרק אחד או לשניים הן נשארות איתך גם הרבה אחר כך, ואתה יודע שלכל אחת מהן יש סיפור שלם, אלא שהסופר בחר להתמקד רק בחלק אחד שלו. אסתר הקאפו, לדוגמא, מופיעה במשך שני פרקים בלבד ולמרות זאת היא אחת הדמויות הטובות בספר בעיניי.
לדֹב שילנסקי יש שפה כל כך ציורית שלאורך כל הספר הצלחתי ממש לדמיין את הסיטואציות שתוארו. הסיפור מחליף כל כך הרבה נקודות מבט במהלך הקריאה, אבל לרגע אחד לא שאלתי את עצמי על מי מדובר כרגע. תמיד זה היה ברור, כל הסיפורים-בתוך-הסיפורים שהיו שם.
אני חייבת להגיד גם שהסוף תפס אותי לא מוכנה בכלל. הוא היה מעולה וזה כזה כיף שככה נגמר הספר.

"השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית שלנו. לקעקוע הזה יש יותר מאלף פנים, והשנים המתרחקות מגדר המחנות לא מחלידות לרגע את המחט המקעקעת."
- רוני סומק

הביקורת הזאת מוקדשת למיכל. את כבר יודעת למה ♡

עדיין לא עברה חצי שנה מאז שיצאתי מההדרכה ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.
יותר מהכל, אני מתגעגעת לחניכות. לקשר הקרוב איתן, לידיעה מה עובר עליהן - כל אחת ואחת - השבוע. לתזכורות לעצמי לברר איך היה הניתוח של אחיה של זאת ואיך היה המבחן באנגלית של ההיא, זה שהתכוננו אליו יחד. מתגעגעת לדפיקות בדלת כשהייתי חולה, לחיוך הענק שהן הביאו לי, לחיפוש אחר מה שיקדם כל אחת. לשיחות האישיות והשבטיות איתן, לתמימות הפשוטה שלהן. בכלל, לפשטות. לקבלה הכל כך גדולה שלהן לכולם.

מתגעגעת גם לחולצתנועה, לתחושה שמילאה אותי כל הזמן, להרגשה שאני משקיעה את כל כולי בשביל אחרים. מתגעגעת לישב"צים, לקשר הכל כך צפוף עם הקומונרית, לצוות, לחשיבה המשותפת על איך מקדמים את הסניף. מתגעגעת ללימוד בשבתות, ללמד תנ"ך בצורה שהיא שונה מהרגיל, בצורה בה הן בוחרות לבוא ללמוד. אני מתגעגעת לטיולים, למחנות, לצחוקים, לעלילות יהוקפץ שהלכו והשתכללו, לסיסמאות, לחשיבה כל הזמן. לדחיפה של עצמי אל האתגר.

אני רוצה להרגיש שוב את האור שמילא אותי, ששאב אותי, שנתן לי כוחות בימים חשוכים. לידיעה הזאת, שגם כשהרגשתי כלום ידעתי שבשביל מישהי שם אני כל העולם, אני הכל. למרחב הפעולה הכל כך גדול הזה שניתן לי, לתחושה שאיתן אני יכולה להכל. מתגעגעת ללהיות חלק מהסניף, חלק מהחניכות, חלק מהצוות. מתגעגעת כל כך, שלפעמים כשהגעגוע הזה פורץ לי ללב הוא אשכרה כואב. מתגעגעת כל כך לשיפוץ של עצמי בשבילן, לדיוק המושלם בכל דבר, לבדוק כל רגש, כל תחושה, כל אהבה, כל מעשה - לדייק להכי מדויק שיש ורק אז להגיע אליהן עם זה.
אני יודעת שזו תקופה שאני לא אשכח לעולם, כי היא נתנה לי כל כך הרבה. חלק גדול כל כך ממה שאני היום לא היה אותו הדבר אם לא הייתי חלק מהסניף שלי, שהוא באמת באמת מיוחד! אני יודעת גם שכל מה שזה הביא איתו לא ייעלם - התחושות, הרגשות, כל מה שזה לימד אותי, מה שזה בנה בי לאורך כל שלוש השנים האלה.
אז למרות שאמא והחברות והמחנכת שלי כולן צחקו על זה שאני צריכה לעזוב כבר את הסניף כי הוא תופס מקום גדול מדי בחיים שלי - אני שמחה שזה קרה. ושזה תפס מקום כזה גדול בחיים שלי.

~~~

הספר הזה הזכיר לי את התקופה הזאת. הוא גרם לי לראות את עצמי בשרה - להבין את התחושה של לחיות את הילדים שעוברים לך בידיים. את הנתינה והחשיבה האינסופיות.

שרה מדהימה. היא מצליחה לשנות, היא מצליחה לגעת. גם בילדים, אבל גם בי. אני לא בנאדם שבוכה הרבה בכלל, אבל היה שם קטע שזה פשוט פירק אותי לגורמים ומיררתי בבכי. זה ספר שמחזיר אותך לטוב של עצמך. לאמונה חזרה באנושות. להאמין בכל אחד שהוא טוב גם אם הוא לא נראה כזה.

חיפשתי ציטוטים כמו תמיד ולא מצאתי. זה מסוג הספרים האלה שאי אפשר לקחת ציטוט ולהגיד, הי, תראו, מצאתי קטע יפה. כי חייבים לקחת את כל הספר, את כל העלילה. להראות כמה חנה התקדמה וכמה בראיין, ג'אמי ורופוס כבר מקבלים אותה ואיך היא לא אוכלת יותר בארון. כי הכתיבה לא מיוחדת או סופר יפה, אבל העלילה, ההתרחשות - מדהימה.
שמעתי פעם מישהי שאומרת שלא כל "מחנך" הוא "איש חינוך". יש הבדל בין להיות מחנך בהגדרה ובתכל'ס להתנהל בלי לב או להקדיש רק קצת ממנו לאנשים שאיתם אתה עובד, ובין לעבוד ללא תואר אבל לתת את כל הנשמה שלך בשביל מישהו שצריך אותך בשביל שתאמין בו.
ומארי מק'ראקן יודעת לחנך. היא יודעת לגשת ללב של חנה, וללב של ברייאן, של רופוס ושל ג'אמי. היא יודעת איך לרכוש את אמונם ומתוך השפה שלהם לעזור להם. היא נותנת את כל הנשמה שלה לילדים האלה.

למה כתבתי עליו ביקורת עכשיו למרות שסיימתי לקרוא אותו לפני חודשיים פלוס מינוס?
כי רק עכשיו מצאתי בעצמי מספיק מילים לתאר מה אני מרגישה לגביו, וכשמדקרות הכאב של הגעגוע לסניף הגיעו נזכרתי גם בו.
יש בו חמלה, אהבה, נתינה בלי גבולות - ואולי זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. זה שהוא גורם לך גם להיות כזה, לאהוב ולתת עד הסוף.
זו הסיבה שנזכרתי פתאום בהדרכה. כי שם הרגשתי שאהבתי ונתתי עד הסוף. לפחות השתדלתי.

הביקורת הזאת מוקדשת לפפר, שנתנה לי את הספר הזה במתנה (!), וגרמה לי להיזכר שהבטחתי שאני אקרא אותו. תודה עצומה לך, יקירה.

לשרוד חג שלם פלוס שבת שלמה - ארבעה ימים ושלושה לילות - רק עם המשפחה זה לא קל בכלל, בטח לא כשיש לך שישה אחים קטנים. אז הזמנו כמעט לכל ארוחה אורח אחר, וזה מצוין, כי אני מתה על אורחים. אבל זה פתר רק חלק מהבעיה, כי קשה לשרוד ארבעה ימים ושלושה לילות כשכולם רוצים כל הזמן שאשחק איתם קטאן או סט או ג'נגל ספיד או משחק הזיכרון, מה זה משנה בכלל. ארבעה ימים ושלושה לילות ואני יכולה להשתגע. ארבעה ימים ושלושה לילות רק להקשיב להם. זה נהדר רוב הזמן, אבל לפעמים אני צריכה את השקט שלי. אז בחרתי בתחילת החג ספר שאיתו אצליח לעבור את זה בשלום, וארבעה ימים ושלושה לילות - בול - לקח לי לסיים אותו.

במשך ארבעה ימים ושלושה לילות את מכורה למילים, נותנת להן לספר לך כמה הן מתגעגעות לילדה שהיית פעם, לפני שהטכנולוגיה נתנה בך את אותותיה. את נותנת לספר לסחוף אותך לתוכו, לשאוב אותך; לתת לך להתגעגע הביתה יחד עם אצבע-אבק ומגי, להיות אמיצה כמו אלינור, לאהוב כמו מׂו, לפחד מקפריקורן ובאסטה כמו פנוליו ודאריוס.
במשך כל החג אני שקועה בעולם הדיו הזה, כמו מכורה חוזרת אליו שוב ושוב. במרוצת עולמי שכחתי איך זה להישאב ככה למילים כתובות. פתאום אני נזכרת למה הספרייה שלי כל כך גדולה, ולמה בעצם הכסף שלי מושקע בדפים כרוכים במקום בגיטרה או רישיון נהיגה.
ואני רואה שגם האחים שלי מכורים לאותו סם - בצהרי שבת אני "שומרת על הקטנים", אבל בעצם לא צריך בכלל לשמור עליהם, כי גם הם כמוני תקועים בתוך ספר (כל אחד ורמת הקריאה שלו). אנחנו הולכים לאורחים, וגם הם, מכורים. אפילו אח שלי, שלא קורא הרבה, מכור לאותיות - אמנם אלה אותיות של ספרי קודש ודפי עיתון ולא ספרים עלילתיים - אבל אלה אותן אותיות שלא בגדו בי מעולם.

הן מעולם לא השאירו אותי לבד בלילה בשעה שהמחשבה מסוגלת להעלות רק תרחישי מחבלים שפורצים הביתה. גם כשחיכיתי לאוטובוס לא נשארתי לבד, וגם במשך הפסקה משעממת במיוחד לא נשארתי לבד.
לא נשארתי לבד בנסיעה שהתעכבה, בטיול עם חברות, בסתם יום משעמם בבית, כשחליתי, כשצמתי (לדוג' היום), בשבתות ובחגים (לדוג' אתמול).
המילה - היא לא השאירה אותי לבד כשהייתי צריכה לכתוב מכתב פרידה מחניכות, פתק יומולדת, עבודה בהיסטוריה או ביקורת קריאה. לא נשארתי לבד גם כשהתפללתי והיא פתחה לי דרך. לא נשארתי לבד כשאחרי לילה של רגש כתבתי מחברת שלמה בעזרתה. ההוכחה שאני לא לבד נמצאת מאחורי דלת החדר שלי - כולה מכוסה בציטוטים מספרים אהובים.

אפשר להגיד שגם בלי האקשן שמוסיפים קפריקורן ואנשיו הייתי קוראת את הספר הזה.
כי מספיקה לי העובדה שהספר רצוף אהבה לספרים וכולם שם אוהבים לקרוא ואוהבים ספרים - החל ממׂו שדואג להם ומרפא אותם בכזאת עדינות; דרך אלינור, שמתייחסת לכל ספר כאל יחיד ומיוחד בעולמה; מגי, שרואה בספרים חברי אמת לנצח; ופנוליו, שרואה את הספרים כיצירת מופת וכמלאכת קודש.

יש קטעים שכן קצת הפריעו לי - מגי, שהגיל שלה (12) קצת קטן ביחס להתנהגות שלה מול קפריקורן; באסטה, שעושה רושם של בחור טוב בתחפושת שפשוט אוהב להפחיד אחרים ועוד - אבל באמת שהם מעטים ולא משפיעים כהוא זה על ההנאה מהספר.

אז חיפשתי ספר כדי שאוכל לברוח במשך ארבעה ימים ושלושה לילות - ומצאתי.
מצאתי ידידים לאין ספור, ציטוטים בכל פרק שהזכירו לי עד כמה אני אוהבת ספרים ועד כמה אני צריכה לקרוא חלק מהם, זיהיתי - בניצוץ של התרגשות - חלק מהציטוטים.

הספר נתן לי הרבה חומר למחשבה על ההשפעה שיש למה שאני כותבת ו/או אומרת על העולם. ולמרות כל זה, אף דרקון לא יתעופף כשאקריא את 'זוג' בקול, כי העולם שלנו חסר קסם גם ככה.
אבל.. איך אומר מׂו? "כתיבת סיפורים גם היא מעשה קסם." אז אולי יש לנו תקווה :)

נ.ב. אני חייבת עכשיו לראות את הסרט ולהבין איך החדקרן ההוא הגיע לכריכה.

"הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם / אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם / עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם / כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם."
איך אפשר לערבב את הנפש, לשפוך אותה, לכתוב אותה לתוך 350 עמודים?
לפעמים כותבים ביקורת לא כי רוצים לבקר את הספר, אלא כי רוצים לזכור מה הספר עורר בך במהלך הקריאה.
*
אני יושבת כבר כמעט חצי שעה מול המחשב ובוהה.
ברור לי שהספר הזה מצריך ביקורת. ברור לי שאני חייבת לכתוב עליו - בעיקר בשביל עצמי. השאלה היא מה לכתוב. איך מוציאים החוצה את כל המחשבות. ואיך מתרגמים את כל התחושות האלה למילים. אעא.

הכתיבה של הספר הזה כל כך טובה, אלוקים! כמוה גם ההבעה של רעיונות גדולים שהופכים לכל כך פשוטים, וכמובן הפיוטיות.
ליאור (שכל כך מתאים לו השם הזה) מתאר את הדמויות כל כך מוצלח - את היופי שלהן, אבל פי אלף את הכיעור והמורכבות והשבריריות והשברים שלהן. והן כל כך מורכבות לפעמים, אבל עם זאת אנושיות ופשוטות להזדהות.
מזמן לא קראתי ספר שנגמר ואין עוד שאלות שמרחפות באוויר. וכל הסופים סגורים, גם הפינות הקטנות ביותר (הצלקת של הרב דנינו). ואיך אייל ונועה סופסוף משלימים. ואיך שהספר בנוי מעולה, יודע את הזמן המדויק מתי לגלות כל פרט ופרט. בעדינות מופלאה הוא נוגע בנקודות כל כך כאובות, כל כך רגישות. והליהטוט בין הרב אייל לאייל כל הזמן, והדילמות החינוכיות שלו.
אני יכולה להרצות המון זמן על דברים קטנים בספר שהופכים אותו לספר מיוחד כל כך - הסיפור של שימי שמקופל בפנים, ואנשי הפתקים, ודביר (ותמר), ואבנר והרב דנינו, ומכלוף הקטן ולבנה, ואלפי הסיפורים האחרים שנשזרים אחד בשני בתוך הסיפור הגדול של אייל (כי הסיפור הוא לא רק של אייל, אבל רובו בהחלט שייך לו. רובו הגדול מאוד) – אבל הביקורת הזאת צריכה מתישהו להיגמר.

האהבה שלא נגמרת ששפוכה בין דפי הספר הזה מדהימה אותי. היא כמעט מוחשית - ספוגה בין הדפים בכמויות גדולות. אני רוצה לדעת איך אפשר לכתוב בכזאת תקיפות מלאת אהבה. אהבה בין אייל לנועה לרעות לאיילה לאדלינה לאולגה לרחל לאייל לתלמידים לשימי לרב דנינו לליאור לקב"ה לקוראים לכולם לכולם לכולם.
"ניצוצות של הבנה שוב חוזרים כמו סרט נע / כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.."
כשאני פותחת את הספר עולם שלם נבנה מולי. מהמילה הראשונה אני נשאבת לבית של אייל ונועה, לעולם של רעות, לסיפורים של רחל. למשך שבת שלמה אני לא זוכרת עד הסוף מי אני, ורק מתכונת שממתינה לי בהמשך השבוע מוציאה אותי מהספר ומכריחה אותי ללמוד ולתרגל. ומגיעה השעה חמישה לחצות במוצ"ש כשאני מחליטה להשאיר את חמישים העמודים שנותרו לי למחר כדי לסיים את הספר כמו שצריך, ובעיקר כדי להשאיר מספיק זמן לעיכול.

במהלך קריאת הספר חשבתי לי עד כמה האפשרות לתשובה קיימת, וכמה ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים וכמה בכל זמן אפשר לקבל אהבה - בגיל תשעים ושתיים, שלושים וחמש או שבע עשרה - גם כשהכל מעפן ודפוק והרוס ונוראי. ואפשר אפילו להחזיר את האהבה בחזרה - גם כשאת מעפנה ודפוקה והרוסה ונוראית - כי אהבה לא מפסיקים באמצע.

לא מפסיקים אהבה באמצע - אחד המשפטים החזקים של הספר, ואני בהחלט מבינה את הבחירה בו לשם של הספר.
"לא מפסיקים אהבה באמצע" אומר שגם כשהאהבה דורשת, שגם כשלאהוב פירושו להקריב, שגם כשלאהוב פירושו להשקיע את כל כולך באהבה הזאת כשלא נשאר לך יותר דבר מלבדה - הכלל ברור, לא מפסיקים אהבה באמצע.
"..יש לי מקום אחד בלב שעוד לא מוכתם בדם / ביזע, בדמעות, בבשר, בדמיונות / אני לא אמכור אותו.."
כשאני גומרת אני מרגישה קצת כמו אחרי שסיימתי את עורבני חקיין (מכיוון אחר לגמרי) - אדם שבור שרוצה להיות שלם, אדם שיודע שיש בו נקודה אחת של אמת ואפילו אם היא קטנה היא יכולה לנצח את שאר הנקודות. ומרגיש שקצת מובלע פה מסר שכולנו יכולים לעשות את זה וגם בגיל שלושים וחמש לקום ולחבר את עצמינו מחדש.
שמה פה ציטוטים כדי שתתלהבו קצת:
בכספת הסודות
אני
מחביא,
סחורה פגומה שעשויה
חלקי
אני.
ובחלון לראווה
אני
מציג,
בובת אני שהיא רק
אשליית
אני.
אם איש ימצא
ביום איום
סוד כספתי,
ביום ההוא
תהא נטרפת דעתי.

אם איש יוציא
לאור היום
צרור חטאתי,
האם יהיה זה יום מותי
או לידתי?
(ובכלל, אם כתיבה טובה – הוא צריך להוציא ספר שירים. אני קונה בלי היסוס. הוא כותב כל כך טוב, וואי.)
"נשמע לי מיוחד הרב דנינו הזה," ציינה נועה.
"כן, הוא מיוחד," עידן אייל.
"גם רחל לא בדיוק רגילה," המשיכה נועה עם ההבחנות.
"את רוצה לשדך ביניהם?" שאל אייל.
"לא. אני רק אומרת שאתה מוקף באנשים קצת לא שגרתיים."
"נו?"
"לא יודעת, אני שואלת את עצמי מה זה אומר."
"מה זה אומר?"
"אולי זה סתם," הרפתה נועה, ובכל זאת לא התאפקה והוסיפה, "וגם רעות קצת... קצת אחרת."
נועה לא פירשה. אייל פירש לעצמו. הוא נמשך לסדקים של הכותל, למקומות השבורים והמשונים. רחל, הרב דנינו, הקשיים של תלמידיו, לכל האנשים שהטמינו את מר ליבם בסדקים. הוא עצמו קצת פגום ויכול להתאים סדקים לסדקים. אבל נועה, היא כל כך שלמה, כל כך נכונה, תמיד היתה כזאת, לא מתאים לה כל זה. ופתאום התאונה ורעות, וכבר אין לה ברירה, זה כבר לא שלם. ואולי ככה זה אצל ריבונו של עולם, אולי בגלל זה סידרו לאבא שלו בן נמוך במיוחד ואישה עם גוף נשבר. אולי גם נועה, כמו אבא שלו, נתקלת בעל כורחה בכל חלקי הפאזל השסועים. וגם היא מגלה בגללם את החלקים השבורים שבתוכה.
נועה הכינה עוד קפה. חזק. מעורר.
בחסות קול בעבוע המים ונקישת הכפית בדופנות הכוס, אמר אייל, "גם אני משונה," ובקול זהיר יותר לחש, "ואחרי כל השנים הללו - גם את."

עוד לפני שהתניע את הרכב, פתח אייל את קופסת הגפרורים, "תגידי, נועה, את לקחת את הכדורים שהיא רשמה לך בפעם הקודמת?"
"לקחתי."
"בצורה מסודרת?" שיפשף אייל את קצה הגפרור בדופן הקופסה.
"כן," אמרה בנחרצות יתר, "אתה יודע מה, בעצם לא. אבל אל תדאג, מהיום אבוא כל ערב ואראה לך איך אני בולעת," אמרה נועה, וקול הגפרור הניצת נשמע.
"או שנמשיך לעשות כאילו ולהאשים את אלוקים," לא התאפק אייל, והאש איימה לתפוס במושב של נועה.
"או שנתעלם ולא נבין שאלוקים נותן ילדים רק להורים ראויים," הוסטה האש בחזרה, חיממה את מושב הנהג.
"ממתי נעשית מומחית גדולה כזאת לרצונות של אלוקים?" דחף אייל לכיוונה.
"אתה צודק, אני באמת לא מבינה בזה," השיבה נועה. וכשאייל כבר נרגע לחשוב שהאש גוועה, נשפה בחוזקה, "לא שזה באמת חשוב. הרי בפעם שעברה הוא דווקא רצה. גם אני רציתי. אבל זה לא הספיק. מישהו לא שם לב עד כמה אנחנו רוצים."
זהו.
האש בערה!
גצים התעופפו לכל עבר. צרבו והכאיבו. עשן מילא את חלל הרכב וחדר לריאות. לא היה ניתן לראות דרכו זה את זה. לא נשאר מקום לבני אדם. לא לפנים, לא לשמות. נותר רק לשלהב שלהבות. אש מתלקחת באיש. אש אוכלת באישה. אש זרה שעד היום לא ידעו על קיומה. איש מהם לא זוכר מה אמר ומה נאמר לו. בלב נערמו הררי כוויות, ודליים של דמעות לא הצליחו לכבות.
חיבוק.
רק חיבוק היה יכול להנמיך את הלהבות. אבל מי יכול לחבק בידיים כוויות? אייל - לא מסוגל. נועה - שרועה במושבה. דמומה. אדומה.


אני יכול לבד, אמרת.
הוריך אמרו:
לא.
אני חייב להתרחק.
הוריך אמרו
בוא.
אני אברח אל ההרים
הוריך אמרו:
פה.
עד שגדלת
והתבודדת,
והתרחקת,
והלבנת,
ואמרת,
אני כבר לא יכול לבד.
ילדיך אמרו
לא.
אני רוצה להתקרב.
ילדיך נשפו
לא.
אני אגור איתכם שם.
ילדיך אמרו
פה.
אחרי שתקראו, ואחרי שתתאהבו בכתיבה, ואחרי שתקנו, תלכו לקרוא את הספר שקופים שגם אותו הוא כתב. הכתיבה היפהפייה נמצאת גם שם, יחד עם ציורים מדהימים שבספר הזה אין. אין יותר טוב מזה.

זה כמו להיות עם החברים הכי טובים ולעבור חוויות נוראיות; לכעוס, לריב, להתרצות, לפייס, להתפייס. זה כמו ספר טוב בערב שבת עם פוך (בלי שוקו! חבל על הספר). זה כמו לפגוש מישהו אהוב אחרי שנים. זה כמו לאהוב.

מעולם לא תיארתי לעצמי שארצה (ואפילו אהנה) לקרוא בלילה ספר על רוחות רפאים, והנה זה קרה. אפילו נשארתי ערה עד שעה מאוחרת כמה פעמים כדי לגמור פרק. הכתיבה של סטראוד קולחת וקלילה, והדמויות שם אמינות מספיק כדי שנוכל להאמין להן. יש ביניהן אחווה כל כך חזקה, ידידות כזאת שתוכל להתגבר יחד על הכל גם אם מישהו טועה ומטעה את כולם, גם אם מישהו מכעיס, או עושה טעות איומה. גם אם מישהו בוחר בחירות מטומטמות, או שומר סודות (אעאע העמוד האחרוןןן. אל תציצו בו עכשיו, סקרנים שכמותכם! חכו בסבלנות). חברות שלמרות הכל, עוברת הכל יחד - לטוב ולרע.

ג'ורג' קבינס, אנתוני לוקווד ולוסי קרלייל מחברת א"ג (רק אני תהיתי מה מציינת הג'?) לוקווד ושות' יישארו בליבי לנצח.

ג'ורג', שתמיד הייתה לי תחושה שהוא מקופח בכל הקשור למשימות ה"כיפיות". הוא תמיד מוסר את המידע ללוקווד ולוסי, אבל אף פעם לא משתתף במשימה אמיתית, כזאת עם אקשן. הוא דמות מציקה במקצת - אף פעם לא מסודר, תמיד רוטן או מלגלג על אחרים. ולמרות זאת (ואולי בגלל זה), אני אוהבת אותו. כי הוא גמלוני ומלא ברצון טוב והוא מעט ילדותי אבל לא יותר מדי.

לוקווד, שטוב, כמובן שהתאהבתי. כי הוא לוקווד כזה. בכל מצב הוא נשאר נינוח ושליו, תמיד שוקל את המצב בקור רוח אבל לא נהיה רובוט חסר רגשות. הוא רגיש בדיוק במידה הנכונה ואמיץ מספיק כדי להיכנס לסכנות ולצחוק עליהן. (האסוציאציה: "אני בז לסכנה, אני צוחק ישר בפניה!")
מה שממש מתחשק לי זה לשפפ אותו עם לוסי, כי יש ביניהם יחסים מעולים והם פשוט חמודים יחד. אבל אם מישהו אי פעם יעשה את זה, הסדרה כל כך תיהרס. החברות התמימה הזאת שלהם, מין אחוות אחים שכזאת, תיעלם וג'ורג' יישאר מחוץ למשוואה.

ולוסי.. לוסי, שבספר הראשון לא סבלתי אותה ובספר השני מתתי עליה. לוסי, שצריכה לסבול את הכישרון שלה ולדבר עם יצורים מזוויעים. לוסי, העוקצנית, הרגישה לכולם (האהא תרתי משמע), הצלע הנשית בעסק.

לוקווד ושות' שייך לסוג הספרים האלה שהמבט של חברות שבאות לשאול ספר מעורר זעקה חלושה בלב שלי שאומרת "לאאא אל תגעו בווו אל תקחו דווקא אותווו אל תבחרו בוו מי יודע מה יקרה לו שם בבית שלכןןן". ואז, כשהן בוחרות בו, אני משאילה אותו (עם הרבה חששות) בכל זאת, כי די, יש גבול, וכי הן חברות שלי ואני צריכה לסמוך עליהן וכי עוד אנשים צריכים להכיר את הספר הזה. אז הן הולכות, לא לפני שהן מקבלות רשימה של מה אסור: אסור לאכול מעל הספר, אסור לשתות לידו, אסור לקפל פינות כדי לזכור איפה עצרת, אסור להפוך אותו פתוח, אסור לאפשר נגישות לילדים קטנים, אסור לקמט, לקרוע, לקשקש, לכתוב, להעביר, להרטיב, להחזיר הרוס.
בחיי, אני צריכה להדפיס את זה ולצרף לכל ספר מהספרים שלי.

שמתי לב בזמן האחרון שרוב מעשיי בשיעור מסתכמים בקשקושים על דף לבן; מילים של שירים, מילים שמצטלצלות יפה, ציורים קטנים. ברגע שהדף כבר לא לבן אני מכסה הכל בטיפקס ואז מקשקשת שוב בעט וחוזר חלילה.
זה גרם לי לחשוב איזה דבר גאוני זה מפת המחשבות.
עזבו את זה שהיא יכולה להירטב בקלות ואז הכל יימחק, שנצטרך להחליף אותה כל שבוע לערך והעט בטוח יאבד איפשהו בהררי הבלגן - זה יכול להיות מדהים. מפה של שולחן אוכל שעשויה מנייר רצף (מה שמחזיק כמעט כל אולפנה), מכוסה בניילון מפני נוזלים נשפכים, ואפשר לכתוב בה כל דבר שעולה על הדעת.. נשמע כל כך טוב.

עד כה הביקורת הייתה על הסדרה בכללותה.
אם לדבר רגע על הספר הזה ספציפית - הוא מפתיע, והחבורה האהובה הזאת מסתבכת עם פושעי העולם התחתון, השוק השחור, סוחרי שרידים וטקסים מאגיים עתיקים - וכמו תמיד, מצליחה לנצח
(וזה לא ילדותי שתמיד הטוב מנצח וגם אם כן זה לא אכפת לי, שינצחו תמיד, שתמיד יישארו יחד. לא צריכה טוויסטים מפתיעים או מיתות משונות, רק לקרוא אותם שוב). והם מתבגרים קצת, ולומדים להביע אמון אחד בשני יותר מאי פעם, וסופסוף יש להם חשיפה והם מוזמנים למסיבה של סוכנות פיטס. והם מתפרסמים ופוגשים דמויות חשובות והסוכנות משגשגת תודה לאל.
יש בספר הזה הרבה פגמים: השלישייה (ג'ורג', לוסי ולוקווד) נותרים ללא משפחה בגיל צעיר וזה לא מעיב עליהם באף צורה, הם רואים כל יום מראות מזוויעים ולא חולמים אפילו סיוט אחד, ועוד הרבה דברים שכשחושבים עליהם זה מציק.
הספר הזה לא מושלם, אבל הוא מצליח לגעת, להיות מפלט מושלם מהעולם ומשיעורי מתמטיקה ופשוט להיות ספר כיפי.
זה ספר חורף. ספר ילדות. ספר אימה לא מאיים. כתיבה מעולה. דמויות נפלאות. ספר ששווה כל דקה.

מישהו יודע איפה משיגים את השלישי?

ציטוטים:
"ידעתי שהיינו צריכים לבוא ברכבת התחתית. טוב, עכשיו אין מה לעשות. אתה בטוח שהכנסת את החולצה יפה למכנסיים, ג'ורג'?"
"אל תדאג כל כך. אפילו צחצחתי שיניים."
"בחיי שעשית מאמץ. טוב, הנה, יוצאים. כולם - להתנהג יפה."

"את נראית נהדר, לוס. את נראית כאילו נולדת לזה. אל תקפצי ככה לאחור; כמעט דקרת בישבן את האישה שמאחורייך."
"אוי, לא, באמת?"
"ואל תסתובבי כל כך מהר. כמעט חתכת את המלצר הזה לשניים."
"בקיצור, אל תזוזי בכלל - זו עצתי לך."