וכך הייה... שמונים וחמש שנות אושר שמהם זכיתי כמספר שנות חיי.
וכך הייה... שלום לך אמא האם באמת זה תם ואת אינך עוד
וכך הייה... שלום לך יקירה אהבתך אינה ככל האהבות .והיום בלעדייך אינו כאתמול שלשום
האם נכון... ואם כן זה קשה לי נורא קשה בלעדייך אני לבד אני גרם קר ובודד בחלל שקט וגדול
האם נכון... שאת איננה את הלכת . נעלמת. איבדתי אותך ולא סתם אובדן .את אובדן מוחשי וכואב
האם נכון... שמה שחשבתי שיקרה אומנם קרה אני כתינוק כי ביום לכתך פחדתי כתינוק כך הרגשתי כך התנהגתי
האם נכון... אולי לא אולי זה רק חלום אולי שזה רק נדמה ורק ביום זה ידעתי שהאמת קשה ..קשה מנשוא
ניסתי לדחוק את מה שקרה לפני רגעים לקחתי את כף ידך החמה ..כן היא עדיין חמה ..הנחתי אותה על הלחי העברתי את כף ידך
על צווארי אולי..אולי את עוד תחושי את עור בנך את רוך עוברך.
אך אני רועד שוטף אותי גל זיעה אולי אלה דמעות עיניי גופי התקווץ רגליי אינם שלי אינני חש באיבריי
כמו שהמוות השתלט אט אט בגופך בשקט בשלווה את אמא התמסרת באצילות בהשלמה ואולי גם ברצון

ואם זה רצונך מי אני שאעמוד בדרכך כל חיי לא מרדתי מול אישיותך

ואם זה רצונך מעולם לא חשבתי שהצדק אינו מנת חלקך

ואם זה רצונך זה לא שאת חדלת לאהוב את יקירך

אולי כך את רוצה ובמנוחת עולמים חפצך

אני מכיר אותך אמא כמו שאף ילד מכיר את אימו

אני אוהב אותך אמא ומי אהב את אימו כפי שאהבתך

אני סוגד בפני דמותך וכך אני ראה את דמותי בראי נפשך

ברגעים האחרונים שלך אמא לחשת באוזני שאוהב את יקיריי

ברגעים האחרונים שלך אמא פקחת את עינייך ידעתי שאת מבקשת שאנייח את ראשי על חזך

ברגעים האחרונים שלך אמא אזרת כח והרצנת ידעתי שאת מבקשת שאהיה חזק

ברגעים האחרונים שלך אמא בקשת שהמוות ינייח לך עוד כמה רגעים שאולי ראוי לאמא כמוך שתיפרד כפי שהיא יודעת לאהוב

הרגעים האלה היו קשים לא ידעתי שיש כאלה רגעים קשים

הרגעים האלה ילוו אותי גם ביום מותי וביום הזה היכן תהיי אמא אך תדעי שגם אני אצא למסע ההיפרדות

זה לי יהיה קשה שלא תזכי לדעת למה ואך

שלום לך יקירה תודה שזכיתי להיות בנך

שלום לך אמא אוה איך השנים חלפו להן כה מהר

שלום לך אמא כי לא אזכה עוד לקרוא בקול קורא "אמא"

ביום זה קיפלתי את זיכרונות חיינו וביום זה ארזתי בקופסא קטנה את תמונותינו כי מה אני עוד מבקש מאנוכי

ביום זה סידרתי את מצעייך וליד מיטתך האומללה בכיתי כפי שמעולם לא עשיתי כך

ביום זה חייגתי למספר הטלפון שלך ואת אמא לא ענית כפי שעשית זאת תמיד

ביום זה בהיתי בחלל ביתך בית לידתי וילדותי ידעתי שאת אינך

הייה שלום אמא נוחי במשכבך

הייה שלום אמא איני ראוי להיות בנך

הייה שלום אמא היה לי קשה לחיות ביום פרידתך

וכך הייה.... ומה שהייה לעולם לא יהייה

וכך הייה ... כי נפשי תאום נפשך

שלום לאמא

לא התכוונתי לכתוב סקירה על ספר משונה וחריג זה ואני אסביר למה אני אומר חריג
כבן הישוב דלית אל כרמל עניין וסקרן אותי לקרוא על אודות אדם ששמו נחרט בנפשותנו כילדים שלא פעם צעדנו בזוגות זוגות שלובי ידיים ושמנו פעמינו מערבה לעבר בית הסר לורנס אוליפנט בית שתמיד היתה לו הילה מפחידה ועטפה אותו מוזריות באבניו שנחצבו מסלעי הכרמל ובציפוי הטיח שעשוי מאדמת החימר שנכרתה על ידי תושבי הכפר הקטן של אז .
תמיד הבטנו בעצי הברוש העתיקים ששריקת הרוח ההררית ליחכה את צמרותיהן הגבוהות אשר הוסיפה למוזריות של המקום שקט מפחיד ומדכא.
ידענו שהבניין המוזר לא היה שייך לתושבי הכפר וששמענו שאדם היסטורי מהזמנים ההם התיישב פה לשמחת התושבים ואני אומר אפילו שבני הכפר התפארו ובצדק שכותב מילות ההמנון עבר במקום והייה לו חלק בפיקוח על ביצוע מלאכת הבנייה.אבל תמיד בגמר הביקור וזה הקטע שהוציא אותנו מהאוירה הדכאונית המורים והמורות הושיבו אותנו בשורות מופתיות בחצר המרוצפת באבני הגיר העתיקה וכל ילד הוציא את שקית הניילון שאמא תחבה לתוך ילקוט של הבית ספר.
מי היה לו בשקית פיתה עם לבנה ומי הצטייד בפיתה עם גבינת עזים או סתם סנדוויץ עם ריבה.
ללא ירקות ללא פירות ללא דני ללא אקטימל וללא מי עדן בטעם אפרסק אבל רבותיי זו הייתה ארוחה שלא קל לשכוח.
"עולים דמעות בעיניי ".
כשסיימתי את הספר עשיתי שני דברים.
הראשון נסעתי לבית סר אוליפנט למחוז ילדותי ועמדתי בחצר המחופת אבן גירית עתיקה והבטתי ארוכות בבית הפעם ההסתכלות הייתה שונה וחודרנית יותר
חיפשתי במבטיי את החדר והחלון שבו ארעה הסינסציה בין הפועלים הדרוזים לבין הגברת ליסה אשתו של סר אוליפנט פרי מוחו הקודח של מר רם אורן.
לא הצלחתי לקשור את הקצוות של הסיפור המביש והמבזה.
דחיתי בשאט נפש את התיאור הנילוז והלא ספרותי והלא אתי.

והדבר השני שעשיתי חציתי שלוש רחובות ברגל ותוך ארבע דקות נכנסתי בשערי ביתו של אדם קשיש ממשפחתי שגילו נושק ומתקרב למאה ושניים שנים .
הקשיש המכובד והנבון קיבל אותי בסבר פנים ושאל אותי מה מביא אותי ומה באמתחתי מהחדשות ברומי עולם.
לאחר ששתינו את הקפה לחשתי באוזניו עם מכשיר השמיעה אם ידוע לו או שמע או סופר אפילו בלחש שלגברת אוליפנט היה סיפור רחמנא ליצן של התגופפות עם שני צעירים עירומים מבני הכפר.
הקשיש נעמד על שתי רגליו כשפניו מאדימות וסומק נוצץ מכסה את לחיו ועיניו רושפות ברק מאיין אני מביא דברי בלע אלה.
התנצלתי בפני הקשיש ובקשתי מחילה על מה שסחתי אם לא שקלתי נכון את דבריי אך זה מה שכתוב באחד הספרים שקראתי לאחרונה.
הקשיש ממרומי גילו המופלג הרביץ בי נאום חוצב להבות ואמר מילים כדורבנות ללא הפסקה ובכעס
"דלית אל כרמל ידעה ועדיין יודעת איך מקבלים אורחים
דלית אל כרמל יודעת להעניק כבוד ומעניקה לבאים בשעריה
דלית אל כרמל לא תפגע בכבוד אשה באשר היא ואיך אורחת
דלית אל כרמל שמרה ועדיין שומרת על שמה הטוב הצח כשלג
דלית אל כרמל מכבדת ותמיד תכבד את זכרם של משפחת אוליפנט"
התנצלתי בשם כל מי שקרא את הספר .
כאב לי על הפגיעה בשמם הטוב של משפחת אוליפנט.
דברי הקשיש הם המסר שרציתי לשלוח לאלה המחפשים בצע כסף על חשבון כבודם של אלה שלוא יכולים כבר להתגונן
אצלנו אומרים חאראם

אלכסנדר מוקדון הגדול זכה לתהילה היסטורית אדירה ולתהילת גיבורים בזכות אישיותו ומנהיגותו הכבירה והמיוחדת .

הוא הפך לאגדה בחייו ועדיין אישיותו מציתה את דמיונם

של רבים וזאת בזכות כיבושיו ושליטתו בחלק אדיר מהעולם של

אז.

אך למרות הנאמר ואני מאלה שקרא לא מעט ספרים על דמותו

ואישיותו ולא סתם הוא נקרא מלך המלכים.

אבל האמת חייבת להיאמר שאלכסנדר מוקדון לא התעלה לרמתו הבלתי נתפסת של גנגס חאן שהפך ממנהיג של עם נוודים החיי

באוהלים והשותה חלב סוסים מותסס ואכל בשר סוסים פראיים

שמנה קצת יותר ממיליון אדם למנהיג העולם שהיה ידוע אז

נכון שמרחק הזמן שחצץ בין שתי הדמויות הינו גדול כמעט

1450 שנה אך גינגס חאן יזכר לא רק כהמצביא הכביר

והמהולל שקמו בהיסטוריה אלא ובעיקר כאדם המנהג צבא ונדאל רוצח והמשמיד כל מה שנקרה בדרכו.

עם ששדד החריב רצח בזז ואימלל עמים וארצות שכבש

קראתי את הספר "גינגס חאן כובש הערבות" אך לא הצלחתי

להפנים ולעכל את גודל אישיותו ועוצמת מנהיגותו של

גינגס חאן אך בספר הזה נפל לי "האסימון " ואני מוקסם

מגוגל חוכמתו ובינתו של האדם המיוחד והנדיר הזה.
******
בפרק הראשון של הספר מובא סיפור המתאר את כיבוש העיר

"בוכרה" שכיבושה היה הסמן של המערכות האדירות בכל

החזיתות .

"בוכרה הייתה מרכז לימודי דת שתוארה כ"עדי ועונג

לאיסלאם כולו" אשר נהנתה ממעמד יוקרתי בלבם של מוסלמים

בכל רחבי העולם וכונתה" בוכרה האצילה".

כניסתו לבוכרה היתה גולת הכותרת של מתקפת פתע ואולי

הפעולה הנועזת ביותר מסוגה בהיסטוריה הצבאית .

היעד שאליו ביקש להגיע .

העיר בוכרה ניצב בלבו של נווה מדבר פורה על אחד מיובלו

נהר "האמו דראיה" שאוכלס בעיקר בעמים ממוצא טגקי או

פרסי אך נשלט בידי שבטים טורקיים במסגרת האמפריה החוו

רזית החדשה והמהוללת.

בכיבוש מתוארת הביזה של עיר שעושרה ואמידה היו לשם דבר

המתוארים רק באגדות עיר שהייתה עשירה בזהב ובמשי שהמו

נגולים לא הקירו ולא ראו מעולם ובחילה לא הבינו מה נפל

בין ידם.

בהמשך מתוארים כיבוש האמפיריה החווארזמית איראן של היום

והעושר שהתגלה בה שזה עושר בל יתואר באיכותו ובעוצמתו

אך הכואב והמעצים מהכל הוא תיאור הטרגדיה של העיר בגדד

שהחליפה סירב להיכנע לצבא המונגולי ולמען יראו וייראו

תחילה גירשו את כל תושבי בגדד בזזו את העיר שרפו אותה

כליל ולבסוף רצחו את כל תושביה גם החיות נקטלו ולבסוף

החליפ הובא למרכז העירה השרופה הוא גוגל בשטיח ואלפי

פרשים מונגולים רמסו אותו תחת רגלי הסוסים סוף טרגי

ומעציב.
משורר מוסלמי ההמום ממה שראו עיניו כתב"למה אמי ילדתני"

בניו של גינגס חאן ולאחר מכן נכדיו המשיכו בכיבושי

הארצות והעמים הכנועים והמושמדים התווספו לאמפריה

המונגולית הם כבשו את אסיה סין הודו חלק מאירופה ארצות

האיסלאם טורקיה המזרח הרחוק בקיסטן אפגניסטאן סוריה

חלק מארץ ישראל רוסיה והרשימה עוד ארוכה .

המעניין שכיבוש אירופה בוטל מאחר והמודיעין המונגולי

לא מצא עניין באירופה שהייתה ענייה ונחשלת והמונגולים

לא רצו לבזבז זמן על דבר שאין בו תועלת חומרית.

האמפריה המונגולית הגיעה לשיא גדולתה וזוהרה במאה

השלוש עשרה אך סכסוכים ומריבות על חלוקת השלל בין נכדיו

וניניו של גינגס חאן היו הסימן לתחילת קריסתה והיעלמותה

מהעולם.

האות לקריסת האמפריה הענקית הוא התבוסה שנחל צבא המונג

ולים ב"עין גאלות" עין חרוד של היום כשהצבא היה בדרכו

לכבוש את מצרים .

האמפרייה של גינגס חאן היתה האמפריה השבטית הגדולה

והאחרונה בתולדות העולם .

גינגס חאן היה יורשן של עשרות אלפי שנות מלחמה בין השבט

ים הנוודים לבין הציווליזציה יושבת הקבע.

ההתנגשות בין התרבות הנוודית לתרבות העירונית לא הסתיימ

עם גינגס חאן אך מאז לא הגיעה עוד לרמתה בימיו.

אחד הראשונים שבחרו להחזיר את עטרת גינגס חאן ליושנה

היה דווקא איש שוחר שלום אבי העצמאות ההודית גאואהרלאל

נהרו בראש השנה של שנת 1931 בהיותו אסיר מבודד בכלא בר

יטי שמע כי השלטונות הקוליניאליים עצרו את אשתו וכי היא

זוכה ליחס קשה הוא גם ידע שבתו בת השלוש עשרה אינדרה

לימים ראש ממשלת הודו עלולה לסבול מחרדה ודיכאון ולכן

התחיל לכתוב לה מכתבים ארוכים המתארים את ההיסטוריה

מנקודת מבט מנוגדת לזו הנלמדת בבתי הספר הקולניאלים

באחד המכתבים תיאר וכתב " אפשר בנקל לתאר את התדהמה

שאחזה בעולם האירו אסיאתי לנוכח התפרצות געשית זו שהא

דם ניצב מולו חסר אונים".

גברים חזקים ונשים חזקות היו אותם נוודים בני מונגולים

שהורגלו בתלאות ובחיים באוהלים ברחבי הערבות הגדולות

של צפון אסיה.

ההיסטוריה המונגולית לא זכתה להכרה בתודעת האנושות ההיס

טורית אך אין ספק שזו היסטוריה מפוארת ואדירה אך רווית

דם ואש ובעצם איזו הסטוריה לא הייתה כך

זהוא ספר ענק המתאר הסטוריה של עם קטן פרימיטיבי ועני

החיי באוהלים עם שלא נפקד מקומו בבמת ההסטוריה .

הסופר גק ותרפורד עשה את זה באופן ברור וקל לקריאה

הוא היה מקורי נאמן לסיפור ההיסטורי .

נהנתי מכל רגע

כאבתי את כאבם של העמים הנכבשים והנכחדים

גינגס חאן מנהיג ענק דגול אפילו נאור

לגינגס חאן ולמונגולים נעשו ועדיין נעשו עוולות

גינגס חאן נפקד מקומו בין הענקים אך הוא ראשון בין כבי

רים

ממליץ לאוהבי ההיסטוריה

אני מאוד רוצה שתשתתפו איתי בחוויה

מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"

לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה

אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים

כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ותרשו לי לשים דגש מתחת למילה כאילו אני נמצא בינם וקרוב אליהם וראה אותם ואת מעשיהם

נדמה שלא רק אני חושב כך אולי יש לי שותפים

בילדותי לא גדלתי ולא פרצתי לעולם שכולו טוב ודברי נוחות אני עדיין זוכר ועדיין שומע באוזניי את פעית העיזים ונביחות הכלבים שמלאו את חצר ביתנו.

אני זוכר את צמד הגמלים שאבי גידל כי זה היה כורח קיומי האם זה אומר משהוא או מקרב אותי לסיפור המופלא

אני עדיין מצטמרר כשאני קורא על המרחבים המוריקים שבם רועים עדרי הצאן והרועים נפגשים בחצי גורן לארוחת הבוקר שלהם .
נכון אין לנו ערבות אין סופיות כערבות בקזחסטאן אבל אל לכם לזלזל בשטחים המוריקים בכרמל
אני עדיין זוכר את הרכב המקרטע המגיע אחת לשבועיים ומביא לכפריים את דברי הדואר שזה היה פלא בפני עצמו זה קצת דומה לרכבות החוצות את הערבה ממזרח למערב וממערב למזרח.

ואני זוכר איך כל בני המשפחה היו חולבים את העזים "הכוונה לנקבות בלבד" ומהחלב היו מכינים את פסטיבל הגבינות והיוגורטים שריחותיהם עדיין בניחריי.
נכון שחיינו בדוחק אבל אני הבנתי מהמבוגרים שישבו מסביב
למגש הכנאפה וספל הקפה שיכלו להביע את כל מה שעלה על רוחם וליבם מבלי לחשוש שלמחרת יקחום לחקירה כפי שקרה עם אבוטאליפ שמעצר זה עלה לו בחייו.

אני שהשתרכתי אחרי הרועה בימי החופש ידעתי שבערב אפגוש את משפחתי שבעיניהם קורנים סימני האושר "אולי הגזמתי"

אבל בעצם לא כי אם זה לא היה כך לא הייתי זוכר.

לא יודע ואל תשאלו אותי הספר הזה הכה בי ללא רחמים והחזיר אותי לילדות כי החיים של הכפריים החקלאיים ובעלי עדרי הצאן מאד דמו לחיי תושבי הערבה ועובדי תחנת הרכבת

תסכימו איתי שהכל השתנה לא רק אצלנו גם אצלם וזה לטובה
ואני שמח בשבילם
הכותרת של הספר גורמת לי התרגשות
תודה לידידה מהאתר שהמליצה שאקרא ספר זה
ההמלצה שווה כפז

אני יכול להעיד עדות אמת ולא אעשה שקר עם נפשי שאף פעם לא הייתי מופתע מדבריפ שהתרחשו וקרו ולצערי גם מבשורות של פרידה מיקרים קרובים כרחוקים אהובים וסתם מקרים.

וכשהתבודדתי עם עצמי שאלתי את ישותי מדוע אני לא מראה לסביבתי שאני המום או מוכה צער וכאב והתשובה הופיעה לנגד מחשבותיי שהרי ידעתי שזה יקרה וזו רק שאלה של זמן ועיתוי אומלל וטרגי.

על חלק מבני האנוש נגזר לחלות מי בגיל צעיר שעודנו בדמי ימיו ומי בערוב ימיו אך בשני המקרים הצער אצל בני המשפחה הוא גדול הוא מכאיב ועצום .

אנחנו אוהבים את יקירנו אך אהבה זו מקבלת יותר אמת וקרבה כשאחד מבני המשפחה מאובחן כחולה במחלה כרונית שסיכויי ההחלמה אינם גדולים.

זה קרה לי כשבועיים לפני חג "יום האם" שביום זה מתאספים הבנים הבנות הנכדות והנינות אצל אמא עם המתנות והיא כנגד מכינה את הכיבודיםנוהממתקים ולפעמים גם ארוחה דשנה ועמוסה לעייפה במטעמים

וכך מושרת אוירה נעימה שהנה עוד שנה ועוד חג בא כשאמא בריאה וזה חסד אלוהי שלא יארך ימים .

שבועיים לפני החג התבשרתי שאמי חולה בסרטן וצריך להבין שבגיל כזה יהיה לה קשה לעמוד בטיפולים אך הם יעשו את המיטב ע"מ שטיפולים כאלה יעברו בהצלחה .

באתי לאמי כשבידי מתנה אך הפעם צירפתי מילות של שיר ששרה אותו זמרת לבנונית בשם"פיירוז"

אחרי שנשקתי את ידה ביקשתי שלא את המתנה כי ידעתי שאם אחת הנינות תקראנה את השיר אני לא אוכל לעמוד בהתרגשות ואפרוץ בבכי וכך אולי יתחילו חקירות ושאלות מה הביא אותי דווקא השנה להקדיש לה שיר זה.

השיר נקרא "امي يا ملاكي"

בתרגום לעברית " אמא מלאכי"

ואלה מילות השיר בערבית

امي يا ملاكي يا حبي الباقي الى الابد
ولا تزل يداكي ارجوحتي ولا ازل ولد

يرنو الي شهر وينطوي ربيع
امي وانت زهر في عطره اضيع

واذ اقول امي افتن بي اطير
يرف فوق همي جناح عندليب

امي يا نبض قلبي نداي ان وجعت
وقبلتي وهمي امي ان ولعت

למחרת אמא מתקשרת ושואלת אותי לפשר המילים כי באמת הנינה קראה וזה הכניס ללבבותיהן שמשהוא השתבש אצלי הסברתי שזה כך יצא לי מרוב אהבתי לאמי.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי הודעה שעלנו להתייצב בבית החולים האיטלקי בחיפה במחלקה האונקולוגית לתחילת סדרה של טיפולים .

הסברתי לאמי שאנחנו נוסעים לבדיקות וכדרכה אמא לא מטרידה אותי בשאלות היא רק ביקשה לדעת באיזו שעה היא צריכה להיות מוכנה.

הגענו לבית החולים ונהנינו ממראה הגינות המטופחות להפליא כאילו מסתתר מה שהוא מאחורי זה

כשנכנסנו בשערי הבניין ראיתי בעיני אמה הפתעה ודאגה כי מה מביא אותנו למקום זה.

לאחר תהליך הקבלה הוקצה לנו חדר וצוות האחיות והנזירות לא חסכו מאיתנו אהבה דאגה וסבר פנים

פגשתי שם אנשים ובני משפחה מכל העדות ומקצוות הארץ פגשתי אנשים מנצרת מחדרה משפרעם מקרית שמונה מטמרה מטבריה מחיפה מעוספיה אנשים מופלאים ונעימים ומשפחות מסורות שראיתי בעיניהם דאגה וגם עצב ויגון וכולם כך נדמה נאחזו בספינה שמיטלטלת בתוך ים סוער שאין אחד יודע מה יביא יום.

בשעה מואחרת רציתי לחזור הביתה וחשתי מועקה והרגשתי חנק בגרוני כי אני משאיר את אמא שם במקום אפרורי שאין שמחה והיא דרבנה אותי לנסוע הביתה כי המשפחה מחכה לי ואני גם עייף וצריך לנוח.

אמא ביקשה ללוות אותי למעלית אני שמחתי נתתי לה את מקל ההליכה וכך צעדנו יד ביד לכיוון המעלית ביקשתי ממנה שזה מספיק ושתחזור לחדר כי גם כך קשה לה.

ואמא כמו ילדה קטנה צייתה לבקשתי נישקתי את ידה הצחורה והעדינה אך היא נישקה אותי על הלחי חשתי שהיא מבקשת להריח את גופי את גופו של הילד שלה בעיניה ניקבו דמעות היא פנתה ללכת וראיתיה בפעם הראשונה בחיי מתהלכת שלא פנים מול פנים וכאבתי כמה היא אשה זקנה
וקשה ללכת בהיתי בה ורוחי מיאנה להיפרד לא שמתי שהמעלית הגיעה ושוב חשתי חנק בגרוני .

פתאום אמא נעמדה ופנתה במבטה לאחור והיא רואה שאני עדיין עומד שם ללא נע היא בהתי בי אני פרצתי בבכי ללא מעצורים אמי החישה את צעדיה לקחה אותי אל חיקה ושנינו בכינו וברגע אחד חזרתי להיות התינוק היחיד של אמא שרוצה לחוש בחום גופה בהבל נשימתה ובמקצב דופק ליבה כך רציתי והיא ידעה למה אני בוכה
ללא מילים מיותרות וללא הסברים היא אמרה שזו גזרה משמיים והיא מקבלת את זה ללא עירורין.

אני לא בכיתי בשביל אמא
אני בכיתי בשביל שוורץ מטבעון

אני בכיתי בשביל מוחמד מטמרה
אני בכיתי בשביל חוסין מעוספיה אני בכיתי בשביל כהן מחדרה

בכיתי בשביל כל החולים
בכיתי בשביל המשפחות המופלאות

בכיתי כי הם מטפחים אשליות שיקירהם יחלימו ויחזרו הבייתה בריאים ומחושלים ולא כך הדבר

ולבסוף בכיתי בשביל אמא בשביל הדמות הרוחנית והיא כל עולמי אמא בעלת תווי הפנים היפהפיות שברגע הן מרצינות ובן רגע שופעות רוך חם ואהבה אמא בעלת המטפחת הארוכה והלבנה והמגוהצת שתמיד השרתה כבוד ואסטתיקה אמא כשהעבירה את כף ידה על ראשי חשתי זרם בגופי .

חזרתי לעצמי עליתי לאוטו התחלתי לנסוע לביתי ומייד התחיל להתנגן שיר של פיירוז امي يا ملاكي אמא מלאכי שוב בכיתי כשמימיני הים ובו מרצדים אורות הבתים שעל הר הכרמל ידעתי שהחיים חזקים מהכלייה.

הגעתי הביתה אשתי ישבה וקראה ירחון כשברקע שירים עליזים בוקעים מהטלויזיה אחרי הברכות וההתעניינות לשלום אמא ביקשה שאפתח את המקרר כי עוגת גבינה שהכינה היום מחכה לי ואם לא קשה אעלה למקרר השני יש דובדבנים ששלחו לנו חברעם מרמת הגולן

עוד פעם קיבלתי היום שיעור שהחיים איתנים יותר מהקץ זכרתי מה שאמא אמרה
מייד התחלתי לקרוא את הספר"ילדי הסוסים חשתי חייב וזה אכן מרגש

יש נו סופר וכותב שירה בשם ניזאר קבאני "نزار قباني"

הסופר הוא ממוצא סורי שחי את מרבית חייו בניכר ושם מת

בודאי רוב הקוראים את שיריו יודעים למה ומאיזו סיבה הוגלה

את הספר קראתי בימים האלה כי אני חש הזדהות עם אלה שיום יום נרצחים ומגורשים מבתיהם שנהרסים ללא שום חמלה ורחמנות

וסופר זה מהווה סמל לסבל ולאומללות של המסכנים האלה

הסופר התמקד בשני פנים בכתיבה שלו ובני גילי יודעים לזהותו כ "شاعر المراه" סופר האשה וסופר העשוקים המדוכאים

בספר הזה שנקרא בעברית חופשית "דמשק אהבות וגעגועים "

הוא מספר עד כמה הוא ובני עמו ומולדתו משועבדים למה ומה שהשלים אומר והכל מתוך אהבה חמלה ודאגה לרווחתם ולאושרם

של נתיניו כביכול

הסופר איבד את אישתו "בלקיס" אהבת חייו בתוך בירות במלחמת האזרחים שמי שליבה וחימש והסית לא אחר מאשר הדיקטטור מדמשק

אחד השירים הידועים והפיוטים שכתב הוא נקרא "الديك" התרנגול
בו מסופר על תרנגול השכונה המתפריע המשחית הרודה שהוא בגדר אל אחד ויחיד
וברשותכם אני אתרגם כמה בתים

בשכונה שלנו חי תרנגול
תרנגול דיקטטור היה
מורט נוצות התרנגולות
רודף אחריהן כל בוקר
שוכב איתן
עוזב אותן
בשכונה שלנו חי תרנגול
צורח כל בוקר
כשמשון הגיבור
מדכה אותן לילה ויום
נואם בפנינו
מתפאר ללא בושה
שר בפנינו
זונה בפנינו
בשכונה שלנו חי תרנגול
פשיסט נוכל
נאצי במחשבותיו ובמעשיו
שלל אומה
שלל מולדת
שלל שפה
שלל היסטוריה
וכו הלאה והשיר ממשיך אך בערבית זה נשמע אחרת
צחוק הגורל שהסופר נפטר השלטון בסוריה דרש מצרפת להביאו לקבורה בדמשק עצוב לי מאוד שהוא אינו בין החיים לבטח
היה גאה לראות שהדקטטורה אט אט קורסת ונעלמת מבמת ההיסטוריה

נהנתי לקרוא זה מאוד אקטואלי

בחרתי לקרוא ספר מורכב קשה ולא קל.

בחרתי לקרוא אודות אדם ענק -דגול-לא צפוי ואיש מסתורין

בחרתי להשכיל ולהבין את המונח הלא נהיר לכל הלא הוא

"להיות יהודי"

בחרתי מרצוני ומתוך השלמה והתמסרות למשימה הלא פשוטה

והיא לטוות כתחרה בחור האפור בהשכלתי שלי .מה הוא המשפט

העברי בדימוקרטיה היהודית/ישראלית.

ואני כנקודה הזערורית העלומה וביכולות המוגבלות שלי כבן

אנוש מביט מאופק הנשייה בדבר המופלא שנקרא "להיות יהודי"

ולמרות שאני שמעתי על הרמב"מ וגם קראתי חלק קטן מכתוביו

אך סקרן אותי להבין את פשר שני המושגים האלה.

מה הוא "דין רודף"שכתב הרמב"מ שמהרביעי לנובמבר 1995

לא נותן בנפשי מנוחה.

מה פשר "דין מוסר" גם זה מכתבי הרמב"מ שמעורר בי

סיטואציות לא קלות.

ואני שואל את עצמי מה לי ולייסורי הנפש שלא תמיד הבנתי

מהכתוב בספר זה לא באפן הכתיבה וגם לא במהות.

ואני מגלה לתדהמתי ובהפתעה גמורה ומוחלטת שלא טעיתי

ולא שגיתי ולא עשיתי עוול לנפשי כי זה ספר מופת אשר

חשתי בו כמין יריעת מגן ובטחון ואני אומר זאת בחרדת

קודש כבן מיעוט החי בין רוב .

דילגתי בין פרקי הספר הלוך ושוב ובחרתי לעצמי את

רצף ואופן הקריאה כפי שאהבתי לקרוא ולאו דווקא הקפדתי

בדבר סדר הפרקים כפי שהם כתובים.

הוקסמתי מעולם התורה בהוויה היהודית היכן שחיו

והתקיימו ואיך שהם חיו בין הנוכריים .

נותרתי פעור פה מעומק ההתבוננות והחוכמה ורוחב ההבנה

האנטלקטואלית .

אך גם עמדתי המום ומופתע מכח המילה ומעוצמת הפסיקה

ומאכזריותה של ההתבדלות שלא משתמעת לשתי פנים ואינה

חסה על האחר שבחר לחיות חיים אחרים ובדרך אחרת

ובאמונה אחרת.

לא אוכל להמשיך מבלי להשתהות ולצטט שורה וחצי ממה שכתב

הרמב"מ ואשר מובא בספר זה שהדהים אותי מעוצמת המילים

כפי שחזה אז להל"ן הציטוט

"כשאנו נתונים לרדיפות ולייסורים מצד העמים הסכלים

סביבנו עלולים גם אנו לחזור להיות סכלים כמו שיעד

לנו בחטאינו ואמר ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו

תסתתר" סוף ציטוט כמה נפלא ומדהים.

ואיך לא אציין גם מה שאמר הלל הזקן בתורתו המפורסמת

"מה שלא תרצה שיעשו לך אל תעשה לזולתך זאת היא כל

התורה כולה"

ובגלל הציטוטים שהבאתי מהספר הנדיר הזה באיכותו

וביחודו מציפים אותי רגשות שקשה לי להסביר את טיבם

ומהותם.

כי ספר זה פתח בפניי עולם שאולי וכך נדמה לי ידעתי

ממנו המעט שבמעט אך גילתי שמה שאני יודיע אינו

מתקרב לכמות המידע הצפון בו.

בספר זה מצאתי ניחומים לנפשי נפש של אדם החי בין עם שיש לו "חזקה" על האמור בספר זה וזה מסקרן אותי

אני כבר יודיע שבכל פעם לכשאתגעגיע לספר זה אני מייד

אפתח ואדפדף בין פרקיו ואקרא שוב בשקיקה כי התאהבתי

בכל מאודי בספר "קשה ומורכב זה "

לבסוף מבקש מחילה באם לא הצלחתי לכתוב עברית נכונה ותקינה

אם יש שמות ספרים שגורמים לי תחושת שקט והתרפקות על העבר זהו הספר הזה

אך אני חייב להודות שאני לא רשאי לכתוב בקורת על ספר זה כי מי אני ומה אני ומי ומתי הוסמכתי לכתוב בקורות

אני כן יכול בחרדה ובלא מעט חשש לחוות את דעתי

תחילת הקריאה הייתה בהחלט מבטיחה אך עם הזמן הקצר התחלתי לחוש בחוסר העומק הסיפורי של ספר זה

נשאבתי לתוך סחרור של התאהבות עם התיאורים של ישו ומרים הבתולה ואני חס וחלילה להמעיט בערך הדמויות הקדושות

עם המשך הקריאה לא הצלחתי להחליט האם אני בעיצומה של פרשת אהבים של עלמה שלא פגשה את אהוב נפשה מימי ילדותה או שהיא מנסה לתאר את תהליכי ההתקדשות וחרדת הנפש בפני המלאכים ובפני כוהני הדת

חוסר העומק שציינתי מקודם סיבתו מהמרחב הצפוף בין ספרד לצרפת והטיפוס על ההר המלווה בהתנשפות ובמאמץ שתואר בפרטי פרטים וכך איבדתי את הקשר

ואם כבר העלמה תיארה את הקשר והמגע המיני בינהם מדוע לתארו בברוטליות כזו משולל הרוך והעונג ואפילו החום

יסלחו לי הקוראים אם הגזמתי אך אני כותב הדברים רק בשמי אשה שלא הסכימה לישון במיטה אחת עם אהובה לא תתאר את מפגש האהבים כך כי זה מנותק וגם מנוכר לסיטואציה

חבל לי על השם כי רק בגללו חכיתי לספר בשקיקה ובציפיה מהולה במעט מתח

אני חש כשלון גם חרטה אבל גם חמלה שספר זה לא ממש את צפיותיי שתליתי בטרם קראתי

נכנסתי לספר זה בשערי בבל בצהרי ימי קיץ חמים ונעימים

עזבתיו בליל ערפל שרק הברק האיר לי את דרכי ורעמי שמיים היו לי לחברה בשעות בדידותי

אם אחליט היכן להניח אותו במדפי ספרייתי לבטח אצניע אותו ממבטי עיניי

בתחילת הדרך בקריאת ספר זה חשתי הזדהות מוחלטת ואבסולוטית עם סיפורה של הסופרת אליזבט הייך וכבר בפרק הראשון נשאבתי לתוך התיאורים האותנטים של חייה וחויותיה בתוך משפחתה והיו לכך כל הסיבות שאנו הקוראים מחפשים מן הרגע הראשון
הייך ידעה להשרות בסביבתה מתח גם אם זה נשמע לסובבים אותה כילדה וכבת למשפחה נורמטיבית כאדם מוזר ושונה מכלל הבריות מה גם שהיא עצמה חשה בניכור ובהתרחקות שהפגינה כלפי יקיריה שאולי זה מה שעורר אצלה את האי שייכות למעגל בתא המשפחתי
הספר מרבה לדבר על החיים והמוות על האלוהים הרוחני ועל הקיום הגשמי ועל נצחיות הרוח והנשמה
אחד התיאורים שהסב את תשומת לבי וגרם לי להתרגשות הוא על החיים הנצחיים והלא גשמיים וכך היא כותבת "הו הזמן הו המוות עד מתי איאלץ להמשיך לסבול כאסירה בכבליכם? כמה פעמים אצטרך להטיח את ראשי בכותלכם האטום הבלתי חדיר? הרעלתם כל רגע מאושר בחיי כי תמיד הייה עלי להבין שבו ברגע שהיה לי משהו הוא כבר אבד כי היה עליו להגיע לקיצו
ועתה אני אסירת תודה לך הו תמותה כי מעולם לא הרשית לי ליהנות אף לרגע מאושר זמני וחולף ועקב סבל תמידי זה גיליתי את הנצח האינסופי את ההוויה האלוהית עצמה"
הסופרת מתארת את האבדון והגולמדות שהיא שרויה בו ושבני משפחתה אינם מבינים למה הילדה המוזרה והשונה כך מתנהגת היא מתארת בלשון כל כך אמיתית ונוגעת ללב את ייסוריה וקשייה בחיים השונים שהיא חיה שזכרונות החיים העתיקים והקדמונים שהיו לה בדורות העתיקים וכך היא מבכה את מר גורלה " אני קול קורא במדבר אני סולל את דרך הבורא אני מטביל אתכם במים אחריי יבוא אחד החזק ממני שאיני ראוי אף להתיר את שרוכי נעליו הוא יטביל אותכם ברוח הקודש ובאש"
" אז אני תעיתי עדיין במדבר ובכיתי ללא קול בבקשת עזרה כשאני מזילה דמעות בלתי נראות"
וכך היא מבכה את מר גורלה בתיאורי ההזיות המעבירים אותה לזכרון הנצחי והבלתי נשכח תוך כדי חייה הנורמלים כפי שכל בני האדם חיים ואז לפתע היא מעבירה את הקורא לחיים השונים והמוזרים שהיא חיה במצריים העתיקה וכאן לדעתי נפרדות דרכנו כי חשתי שהתיאור איננו אותנטי וקרוב להמשך הדרמה אלא תיאור גאולת הנשמה מייסוריה ומחטאיה והחיפוש אחרי ההתקדשות כשם הספר
המשך הסיפור התמקד בחיים של בת המלך המצרי "פתאהוטפ" וככל שהיא מעמיקה בסבך תיאור ההתקדשות כך היא מתנתקת מדמות הגיבורה שאהבתי בתחילת הספר נכון לא כולנו אוהבים לערב היסטוריה ענקית ומפוארת שאני בין חסידה וקוראה לבין ספור של גלגול נשמות שהיא גם פילוסופיה בפני עצמה
לסיכום נהנתי לקרוא את הספר וגדולתו של ספר זה עצם הניגודים שבו והעברת הקורא מעולם הגלוי והצפוי לעולם הסתר והמסתורין