יש בספריה שלי כמה ספרים שאני יכול לומר עליהם שקניתי אותם בגלל המוסיקה שיש בהם, כקורא אל קוראים אני יכול לנחש שאתם יודעים איך זה הם, הספרים לא מוכרחים להזכיר בכלל מוסיקה אבל בזמן שאני קורא אותם עם המילים שזורמות החוצה מגיעים כמה צלילים. לא אגזים אם אומר שקורה לי שאני יכול להגיע למצב כזה שאני אפילו יכול לחוש בטון מסויים שהכותב בחר בו לכתוב את הספר, כאילו הוא בכבודו ובעצמו היה קורא לי אותו. כשמדובר בספר מתורגם הצלילים מן הסתם נשמעים אחרת, אבל בכל אופן זה מה שחשתי עם הספר הזה, של אלינור ליפמן.
בתחילה התלבטתי אם לקנות אותו או לא, כי היו כמה ספרים אחרים שנראו לי בעדיפות ראשונה על פניו, כשגיליתי שהתפרסם באינטרנט פרק מתוכו יצר הסקרנות שהיה לי כלפיו גרם לי בניגוד להרגלי להתחיל לקרוא אותו. נדמה לי שכבר סיפרתי לכם בעבר שגם את הגב האחורי אני לא תמיד אוהב לקרוא, ואני עושה את זה רק בכדי לחוש שאני לא קונה "חתול בשק".
התחושה שהיתה לי לגבי הספר הזה היא שמדובר בעלילה שנכתבה להבדיל כמו "פרדייז פארק" של אלגרה גודמן ואומר בזכות משהו מרוח שנות השישים, אבל אחרי כמה פרקים חשתי ש"כמו שקורה במשפחות הכי טובות", הסופרת הגיעה לשלב מסויים שבו היא נתקעה ברעיון הראשוני שהיה לה, ואומר שהיא פתאום פנתה לכיוון שלא בטוח שהיא חשבה עליו מלכתחילה כשכתבה את הספר, יחד עם זאת יאמר לזכותה שלצד תחושת ההחמצה (שאחרי הכל זו כנראה הבעיה של מי שבוחר לקרוא ספר בנסיבות מסויימות) ההנאה מקריאת הספר נמשכה עד לסופו, למרות שלא התכוונתי לקרוא אותו כספר מתח.
אני בדרך כלל לא נוהג להביא בביקורות שלי ציטוטים מתוך ספרים, אבל הנה בכל זאת הפיסקה שמצאה חן בעיניי בספר הזה: "האם היו הוריי לעתיד טיפוסים מיוחדים? ממרחק, ואפילו במשך זמן רב בעיניי, נראה שהם אכן היו כאלה. בתקופת הקולג' גילו, על כוס קפה, ששניהם צפו בכל דקה שצולמה בשחור-לבן בדִיוני ועדת מקארתי, ושניהם כתבו בתיכון בלהט על "ענבי זעם"; שניהם העריכו מאוד את סמואל גוֹמְפֶּרְס ואת פיט סיגר; לשניהם היו תקליטים של להקת "האורגים"."
