ביקורת ספרותית על השם של העולם - הספרייה של בבל # מאת דניס ג'ונסון
ספר טוב

---

****


לפעמים, צריך להודות, אני מדמיין מה היה קורה אילו איבדתי את כל משפחתי באיזה אירוע טרגי. לא מתוך תקווה שזה יקרה חס ושלום, אלא יותר כמין חיטוט מזוכיסטי בפצע תיאורטי, אולי כדי לנסות ולהרגיש מין קורבניות מסכנה כזאת, יחד עם רצון חשאי וילדותי לפרוק עול, להיות חופשי, לעצמי, לעשות "מה שאני רוצה". דווקא כשאני מנסה לדמיין דברים כאלה, התסריטים העיקריים שעולים בראשי קשורים באיסוף גרידי של כספי הביטוח, ומסע ללא תאריך חזרה לארצות רחוקות שם אוכל לטעום חיים אמיתיים ומרתקים, ולא את הבנאליה השקטה של חיי משפחה במודיעין. כאילו, אני אלמן וערירי עכשיו. לא די שחיי נתלשו ממני, נגזר עליי גם להמשיך להתפרנס, ללכת לדואר, למכולת וסידורים בביטוח לאומי?! זין! ברור שאני צריך לבעוט בכל זה, להתרחק כמה שיותר, לטוס לבוליביה ולהתחתן עם אינדיאנית או לקנות בקתה נידחת בהיילנדס של סקוטלנד וללמוד לאהוב וויסקי.
לגיבור הספר קרה בדיוק את זה, אבל הוא לא נוסע לשום מקום. אשתו ובתו הצעירה נהרגו בתאונת דרכים סתמית, והסיפור תופס אותו כארבע שנים מאוחר יותר, בן חמישים ושלוש, מנסה להבין מה הלאה. האמת היא שהכתוב על הכריכה האחורית הוא אחד הטקסטים המתומצתים המדוייקים שקראתי - הוא באמת מוצא מפלט במשרה אקדמית קטנה במחלקה להסטוריה של אוניברסיטה נידחת, ומנסה להתמודד עם האבל המופשט והגעגועים חסרי התוחלת לאשתו ובתו, ולחיי טעם. הוא מביט באופן בוחן וחד אך חולמני באנשים הסובבים אותו באוניברסיטה, יוצר איתם מערכות יחסים אמיתיות ומדומיינות, קשור מצד אחד לעניינים הפיסיים החומריים כמו קביעות בעבודה, הצעות קידום והעדפות פוליטיות, ומאידך הוא ניחן בעולם פנימי עשיר ביותר וביכולת התבוננות פנטסטית, מפוכחת אך רבת דמיון. הוא נשאר שם, במיד-ווסט הקפוא של ארצות הברית ומתמודד עם חייו באופן דואלי ביותר, מרוחק אך בה-בעת מודע לעצמו. כאן ניתן לציין לחיוב גם את הדימוי בשער הספר, של צמחיה הבוקעת מתוך שלג קפוא. מצמרר ומדוייק.
הספר הזה מקסים בעיניי, הכתיבה מזכירה מאוד את זו של פול אוסטר, אמריקאית, בוחנת לב וכליות, ומתארת מצבים ותחושות נפשיות מופשטות באופן מופתי.
באמצע הספר מבצע ג'ונסון (הסופר) משהו יוצא דופן. הוא מספר לקורא שהספר הוא בעצם סוג של ספר זכרונות במרחק של כמה שנים, והוא מתאר גם את קורותיהם של גיבורי המשנה העיקריים של הסיפור לאחר סיום האירועים המתוארים בו - ואת העובדה שאת רובם הוא לא פגש יותר בכלל. לכאורה, מדובר בהתאבדות סיפורית. הקורא מאבד עניין כמעט מיד במה שקורה אחר כך בסיפור, שהופך לתפל. מצד שני, ה"תרגיל" הזה מדגיש באופן רב משמעי ויוצא דופן את הרעיון המרכזי אולי בספר - התחושה המפחידה שקיימת בארעיות. הכול חולף - גם הדברים שברגע אחד נראים לנו הרי גורל. אנשים שבזמן מסויים הם הדמויות החשובות בחייך (בוסים, חברים, עמיתים, אפילו בני משפחה) עשויים להפוך למשניים ביותר במרוצת החיים.

אבק ברוח, אנחנו.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על השם של העולם - הספרייה של בבל #