ביקורת ספרותית על ארטור מאת דן-בניה סרי
ספר לא משהו

---

הפעם סרי ממש הגזים. התחלתי לקרוא את הספר הזה כי זכרתי לסרי חסד נעורים, אבל באיזשהו שלב פירגנתי לעצמי את החסד של להרפות מהספר הזה.
הספר לוקה, בעיני, בתסמונת של מרוב עצים לא רואים את הסיפור: העלילה קבורה מתחת לערימות זבובים, פרעושים, כינים, יתושים, נפיחות, קללות, מכות, סיפורי מקרא וחוזר חלילה שוב ושוב.
היתה לי תחושה שאני קוראת פרודיה על סגנון הכתיבה הזה ולא את הדבר האמיתי, שאמור לרגש, ליצור הזדהות, לעניין, בקיצור - שאמור לעשות לי משהו חוץ מלעצבן...
סרי הלך רחוק מידי עם הסגנון האנתרופולוגי, המתאר חברה על מנהגיה, אמונותיה, צבעיה וריחותיה וכל הבלה בלה הזה.
קחו את כל ה"עצים" האלה, הוסיפו להם דמויות שלוקות בפרימיטיביות נוראה ובבורות עמוקה עד כדי טמטום, הוסיפו שפה מוגזמת אפילו למה שהרגיל אותנו סרי, ותחליטו אם אתם רוצים להתמודד עם כל הדיסה הזו. אני, כאמור, ויתרתי, והיה לי נורא לא נעים כלפי סרי...

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על ארטור