הפעם סרי ממש הגזים. התחלתי לקרוא את הספר הזה כי זכרתי לסרי חסד נעורים, אבל באיזשהו שלב פירגנתי לעצמי את החסד של להרפות מהספר הזה.
הספר לוקה, בעיני, בתסמונת של מרוב עצים לא רואים את הסיפור: העלילה קבורה מתחת לערימות זבובים, פרעושים, כינים, יתושים, נפיחות, קללות, מכות, סיפורי מקרא וחוזר חלילה שוב ושוב.
היתה לי תחושה שאני קוראת פרודיה על סגנון הכתיבה הזה ולא את הדבר האמיתי, שאמור לרגש, ליצור הזדהות, לעניין, בקיצור - שאמור לעשות לי משהו חוץ מלעצבן...
סרי הלך רחוק מידי עם הסגנון האנתרופולוגי, המתאר חברה על מנהגיה, אמונותיה, צבעיה וריחותיה וכל הבלה בלה הזה.
קחו את כל ה"עצים" האלה, הוסיפו להם דמויות שלוקות בפרימיטיביות נוראה ובבורות עמוקה עד כדי טמטום, הוסיפו שפה מוגזמת אפילו למה שהרגיל אותנו סרי, ותחליטו אם אתם רוצים להתמודד עם כל הדיסה הזו. אני, כאמור, ויתרתי, והיה לי נורא לא נעים כלפי סרי...

דן בניה סרי אינו קל לקריאה. הוא שייך יותר לאותם סופרים הכותבים ספרים אמנותיים ולאו דווקא ספרי מתח או רומנים. שפתו קשה, עברית משובחת גם כשהיא מצוטטת מפי דלת העם.
כמו סופרים אחרים העוסקים בהוויה המיוחדת של עמם (גארסיה מרקס למשל), כתיבתו של בניה סרי היא עירוב של דימיון ומציאות והקורא נדרש לשאול את עצמו לא פעם באיזה עולם הוא נמצא. לשוא יחפש קישורים היסטוריים או הגיוניים. טבעם של סיפורים אלו הוא שהם מתקיימים במציאות מסוימת, שהקשר שלה למציאות הוא רופף. עובדות לא מענינות אותו.
וכן אנחנו מוצאים את ירושלים העתיקה באמת, כשגיבורה הראשי הוא אוסף הזבל, לכאורה הנקלה במקצועות, אבל בסיפור הוא הגיבור הראשי. האדם קטן הקומה והמעוות הוא מרכז נוסף ואפילו גסיסתו רבת היסורים הופכת למשהו שניתן להתרכז בו. כך אנחנו מוצאים שבירושלים ההיא המעמד העליון הוא התימנים, לעומתם העיראקים הם יצורים מכוערים ומוזרים, ההונגרים הולכים על עננים והאשכנזים הם סמל המוזרות והטיפשות, שלא לומר הבגידה בעם. ותל-אביב זה "המים המלוכלכים".
מי שהולך לקרוא את בניה סרי צריך מראש להיות מוכן להכנס לעולם זה, לדעת שצריך לקרוא את הספר לאט ולהנות מהשפה הכתובה לא פחות מהעלילה.
ואולי כל מה שכתב דן-בניה סרי היה אמת לאמיתה ואנחנו אלו שלא רואים את המציאות כפי שהיא?..

מהספרים הגרועים, הלא-מפוקסים והפחדניים (במעטה של חשיפה אמיצה, כך על הכריכה) שקראתי מימי. זבל מעורפל שבו ארטור, כביכול דמות מרכזית ברומן מופיעה רק בעמוד 265 (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי בשעת צערי). ספר זה והחוויה האיומה שעברתי איתו הם הם הסיבה לכך שנרשמתי בסימניה, חשבתי שחייבים לדווח על מפגע שכזה (למרות שמישהו אולי צריך היה גם לדווח על ג'ירפה לא עפה).
יצא והייתי זה עתה שבוע בחו"ל ולאחר יומיים חליתי ושכבתי עם חום במלון עד תום השהות. לקחתי עימי ספר זה (ואחד נוסף שהספקתי לגמור כבר בתחילת המחלה)ולכן הייתי תקועה איתו, לבלוע ולא להקיא. אם הייתי בבית הייתי זורקת אותו כבר בהתחלה.
מי שיראה את רשימת הספרים הקצרה שדרגתי היום יבין שאני אוהבת כמעט כל ז'אנר ולא יבין אולי למה יוצאת חמתי על ספר זה דווקא; הסיבה כנראה, מעבר לכתיבה הגרועה, היא ירושלים ודרך הסיפור על תושבי שכונת ילדותו. אני יודעת שהוא גדל בשכונת בית-ישראל בסמוך לבית אבי ולמרות פער השנים אני יודעת בודאות שתאורי האנשים והמקום חוטאים מאד לאמת. מעבר לכך, זכותו של כל אחד לזכור את ילדותו ונופה לפי נקודת המבט הפרטית שלו אבל מה מסופר בספר בעצם? שהוא גדל בבית עניים מרודים והיה רעב כל ימיו, מוזנח,יחף ומכוסה כינים? גם זה לא נאמר ישירות ובאומץ. כל רמז להזנחה הורית מכוסה מיד בהכחשות ודברי קילוסין לאימו ואביו. כל דבר נאמר בחצי פה, נידון בעיקר דרך פרוט הסמרטוטים ואחר כך חוזר בו.
אחותו התינוקת, האם מתה מהזנחה? ממחלה קשה? ערפל, כאמור.
מה שכן יש בלי סוף בספר הם יללות, בכי, לכלוך וקרעי בגדים. התבכיינות עם העבר ולא מבט אמיץ, שופט או סולח בעבר הזה. בקצרה - בזבוז זמן מוחלט, אבל את/ה הרי לא תקראו אותו עד הסוף בכל מקרה.

ספר מיוחד, תיאור חייהם של עולים חדשים בשכונה ירושלמית (שכונת הבוכרים)משפחה מטורפת שהסופר מצליח להכניס את הקורא לאוירת התוהו ובוהו של השכונה עם החשיבה צרת האופקים של דייריה. הסיפור מתייחס לתקופת שלטון הבריטים השנואים, אוייבי העם, והצ'כנזים החילונים, לא עלינו, מחוסר ברירה נתקלים כולם זה בזה ומשרתים זה את זה. סיפור על דעות קדומות גלותיות, דרך עיני ילד קטן ונבון בתוך השיגעון הגדול.

אני קוראת עכשיו את הספר. טרם סיימתי. אני מעריכה את הכתיבה הלשון הציורית וההומור, אולם הדמויות הפולקלוריסטיות דחו אותי. אולי מציאות כזו הייתה מעוררת בי סקרנות אם האמור היה בארץ אחרת. בספר הבורות דוחה והדמויות הצבעוניות והשפה הציורית הכל חוזר על עצמו. ומעייף.עדיין לא הגעתי לקונפליקט ממש ולארטור. עם כל אהבתי לססגוניות ומיסטיקה אני לא מתלהבת. היו שהשוו את השפה לעגנון אוי לנו שלכך הגענו.

כתיבה עברית מעולה היתה הדבר היחיד שאפשר לי לצלוח את ראשית הספר. אחר כך כבר היה קל יותר... צריך להתרגל לכתיבה של הספר, שמייצגת הסתכלות על העולם דרך לפחות שני מסננים: מסנן אחד הוא דרך ההסתכלות של ילד, מסנן שני הוא ראיית העולם של אביו, סבו וסבתו הבוכריים של הילד, מהם הושפע רבות, המנתחים את העולם מתוך השקפות העולם השמרניות שלהם. נוסף על כך החשיבה האסוציאטיבית של הילד גולשת לא פעם לעולם החלום וההזייה. עלילת הספר מתרחשת בתקופת המנדט הבריטי, ומעניין גם ללמוד על ההשקפות והחלק שנטלו בני השכונה הדתית מסורתית בהתנגדות לשלטון הבריטי, דבר שלרוב לא נלמד בבתי הספר. הניגש לקרוא ספר זה גם צריך לקחת בחשבון שעלילת הספר הינה סיפור חיים קשה.

ספר חלש ומיותר, סיפור שלא מתרומם, חלקים שלא קשורים ולא מתחברים זה לזה, שימוש בשפה בוטה ותיאורים קיצוניים שכולם לא מתחברים ולא יוצרים סיפור. לדעתי האישית ספר עלוב. שחבל לבזבז זמן על קריאתו.

- הכתיבה משובחת; הקריאה - כמו שחיה בביצה של עליבות. (אלדה)
- הפסקתי באמצע (אפרת)