להורים שלי היו מכרים מכל מיני סוגים. אין לי מושג איך הם הגרילו אותם, אבל חלק ניכר מהילדות שלי נצבע בצבעים צבעוניים להפליא הודות לחלק מהמכרים. אחד מהם, בו נזכרתי רק לאחרונה, היה שדרן ברדיו. לא דן כנר, או מישהו מהליגה. שדרן ב"קול ישראל" ביידיש. הוא היה אדם גס ובהמי, וכנראה אהב גם אתגרים אקסטרימיים. אחרת אין לי הסבר לנוהג הרגיל שהיה לו, לשחק עם מתג המיקרופון בעת שידור. הוא היה מדבר, בצורה פורמלית וממלכתית כנדרש, ואז סוגר את המיקרופון, פולט קללה, ופותח חזרה. קללות ביידיש, כמובן. והן עסיסיות מאוד. סוג של אספורט אקסטרימי לטעמי. אם כי היום מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מתסמונת טורט. יום אחד המתג לא נלחץ כראוי. המאזינים הנדהמים שמעו את הקריין הממלכתי שלהם אומר "ליבעלע יידען, קיש מיר טוחעס", הווה אומר: יהודים יקרים שקו לי ב*&^%. דמיינו את דן כנר אומר דבר כזה. כך בא הקץ על הקריירה הרדיופונית של אותו מכר. אמא שלי היתה אומרת שמי שהולך לישון עם הכלב, שלא יתפלא שהוא קם עם פשפשים. חשבתי שזה ביטוי שמקורו ביידיש, אבל המקור הוא רוסי בכלל. זה לא משנה, כי הכוונה ברורה.
אנחנו, בישראל של שנות האלפיים, נוטים לקשר יידיש עם אנשים חרדיים, לובשי שחורים, שמתגוררים במאה שערים ובמקומות דומים. אנשים ששומרים את שפת הקודש, הלא היא עברית, לתפילות ומעשים בקדושה בלבד, וחוששים ללכלכך אותה בפרטי היומיום כמו הכנת ארוחת הבוקר, או דין ודברים עם המוכר בחנות. אבל יידיש היא הרבה יותר מזה. לפני היות אליעזר בן יהודה, וגם קצת אחרי, היידיש היתה שפה ששימשה מיליוני יהודים, ברמות שונות של שמירה על כללי הדת. היא שימשה לא רק דתיים, אלא גם כופרים, גם כאלה שהתנדנדו בין העולמות, עשירים ופשוטי עם, אנשי עולם תחתון, ועוד ועוד. דקדקנים יאמרו שיידיש אינה שפה אלא ז'רגון, אבל בזה הם רק אומרים שהיא עסיסית יותר, ציורית יותר, ושהבדיחות בה, והקללות בה, נהרסות קשות במעבר לשפה פורמלית ותקינה.
למה אני נדרשת לכל ההקדמה הארוכה הזאת? כי קראתי עכשיו ספר ביידיש. טוב, לא ממש. אני לא יודעת יידיש ברמה שתאפשר לי לקרוא ספר. הספר נכתב בעברית, אבל עברית יידישיסטית למהדרין. וזו שפת המקור. קצת כמו לקרוא דמון ראניון באנגלית. שפה לא תקינה, כזו שלא ממש מיועדת לכתב. שפת רחוב, דבורה, עסיסית, אסוציאטיבית, מלאה בדימויים, באיזכורים ובחזרות. אין דברים כאלה.
במקרה הזה המדיום הוא גם המסר, יש התאמה מלאה בין תוכן הספר לדרך שבה הוא מסופר. אחד הכללים הגדולים בכתיבה יוצרת אומר לא לספר על, אלא להדגים את הרעיון שרוצים להעביר. וזה מה שמתן חרמוני עשה. "היברו פבלישינג קומפני" היא חברה ניו-יורקית שהוציאה לאור ספרות יידיש, סוגה ירודה למדי של רומנים למשרתות, בראשית המאה העשרים. חומר קריאה שאנשים לא התגאו בו, וחלקם אף הסתירו אותו מהסביבה, ובכל זאת נמכר, ונקרא, באלפיו וברבבותיו. את סיפורו של מרדכי שוסטר, וסיפורו של הספר שהקנה לו את הונו ואת יוקרתו הזמנית "קורותיה של אנני פייג'", מספר מתן חרמוני, בדרך המדגימה לקורא את השפה שבה הדברים נעשו - השפה המדוברת של אנשים שחיו בארה"ב, אך האנגלית שלהם היתה עילגת ביותר.
פנינה ספרותית, נאמר. ועל כך אין שום ספק. אלא שכל מי שניסה לקרוא ספרים שגרפו פרסים יודע בבירור: לא כל פנינה ספרותית היא טקסט הראוי לקריאה לשם הנאה. זה ספר שלא קל לקריאה. זו לא השפה שאנחנו רגילים לקרוא. למעשה זו לא שפה שמישהו ממש רגיל לקרוא אותה. על המכשול הראשון, הקריאה עצמה, התגברתי בעזרת הדימיון. דימיינתי גבר, כבן שישים, מרושל, מזוקן, וצרוד מעשן סיגריות זולות שעישן הוא ושעישנו אחרים. דימיינתי אותו מספר לי את הכתוב. לא מקריא. מספר. ואז כל החזרות - מילים באותו משפט, משפטים באותה פסקה, וכל הסטיות מהנושא, והחריגות מקו העלילה, כל אלה נשמעות הגיוניות. לא נקראות כאלה. המכשול השני שעמד בפני בעת הקריאה הוא תיאורי המצעים. בתחילת הספר ניכר שכל מה שעושים הגיבורים קשור בהתפשטויות ובתנוחות, או בציתות לאנשים אחרים שעושים דברים כאלה, או בפנטזיות על דברים כאלה. כבר חשבתי לעזוב וללכת אל סדרת חמישים גוונים לסוגיה. אלא שכנראה גם כאן מדובר באמצעי ספרותי המדגים את אותה ספרות זולה ופופולרית העומדת בבסיס הספר. אחרי עמוד מאה הדברים משתנים ומתפתחים.
לאט. כבר כתבתי כאן והשווצתי לא מעט ביכולת הקריאה המהירה שלי. כאן מדובר בספר שאי אפשר לקרוא מהר. זו מנת יתר. לאט, ומעט. טיפין, טיפין, לטעום ולהפסיק. לטעום, ולקרוא דברים אחרים במקום. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, לא ממש סוחפת. הקריאה היא חוויה שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה. כמו לאכול סושי בפעם הראשונה. שונה וחייזרי, אבל מוזר באופן טוב. הקריאה הזכירה לי בהרבה מובנים את אשר קרביץ. מן הסתם אשר קרביץ ומתן חרמוני היו מוצאים להם שפה משותפת, כזאת שאינה מובנת לאיש בסביבתם, לו היו נפגשים לקפה בבית בלגיה באוניברסיטה העברית, או ב"קרנף" באוניברסיטת בן גוריון.
ועכשיו נראה שאין מנוס מהדירוג. אבל איך מדרגים דבר שהוא שונה כל כך מכל דבר אחר? ברמת ההברקה והרעיון מדובר בחמישה כוכבים. ברמת פיתוח העלילה, שלושה בקושי. הנאת קריאה מובטחת, אבל לסוג מסוים של אנשים, בעיקר כאלה שהוריהם השתמשו ביידיש כשפת סודות אולטימטיבית, ועל כן יש לה ניחוח צליל ישן ושלנו, אבל לחלוטין לא מובן.
