“יושב אדם וכותב ספר. מה הוא כותב? ספר הוא כותב.
למה הוא כותב ספר? הוא כותב ספר כמו מסיבות שאנשים אחרים כותבים ספר. סיבות רבות יש לאנשים אחרים לכתוב. גם לאדם זה יש סיבות. את כולן איננו יודעים, אבל לכתוב הוא כותב וספר הוא מוציא. איזה ספר? מה זאת אומרת ?! ספר ביכורים. בן אדם כתב ספר ויצא ספר ביכורים.

ועל מה כתב אדם זה כתב ספר ביכורים? כתב ספר זה, ספר ביכורים, על יהודים ממורמרים. על יהודים אמריקאים ממורמרים כתב. רוצה לאמור, כתב על סופרים יידים גלותיים באמריקה שהתמרמרו. כתב ספר על יהודים שחייהם בצל העט חלפו. כתב אדם זה ספר ביכורים על אנשים אפורים עם תקוות אומללות. כל זה כתב ועוד.
הוא משם? לא , הוא מפה. משלנו. הוא בא בימים איש זה? לא, צעיר. עוד ספרים רבים יצאו תחת ידו.

והאם הצליח כמו ,שאומר המבקר שוורץ, לגשר בין שניאור שלום עליכם ושלום אש לשפתנו החדשה? ואיך נדע !? הרי לא באו לעינינו נותני עט אלו. רק מעט בשביס ונגיעות עגנון ואלו שפתם מעט שונה.
כלימה. כלומים אנחנו ומיישירין מבט.
רק את שפתו של הספר ידענו . ומה שידענו נשמע כאילו מפי כל סבינו באה השפה .היידים והפראנקים כך הם נשמעים. בשפה זו הם מדברים. חוזרים ומדגישים חוזרים ואומרים. אומרים שלא נשכח ומדגישים שנזכור. ככה הם מספרים לנו סיפור כמו אדם זה.

והאם צלח , כפי שמהלל המבקר המהולל שוורץ , לגדוש הסיפור, סיפור זה ולא אחר , בריחות וצבעים וגיבורים והומור לרוב? איננו יודעים, עיוורי צבעים אנו ואולי בשל ענן האבק שנחת עלינו נסתמאו עינינו ואפינו. אנו חזינו בעיקר באפור. המון המון אפור.

והאם טוב כתב אדם זה? האם טוב שכתב אדם זה סיפור זה? כן, חד וחלק. אוחז הוא בעט בחוזקה בטוחה ובורא עולמות ודמויות משל היו עולמך. לא נסתמאה מעיננו כוונתו ומחשבתו ומלאכת מחשבתו שבנו סיפור זה וגם רהב רוחו לספר סיפור זה כך, לא נחבא מעיננו. כל אלו וכשרונו מעניקים לו נקודות רבות בעינינו.
נהנה קורא זה לראות מולו סופר זה מתהווה


ואם כך מדוע רק שלושה כוכביא הדלקת על משואת ביקורותו? להיכן נפלו כל אותן נקודות מרצדות?
ראשית , הבט, אין כל רע בכוכביא שלושה ומעט ענווה לא פגעה באיש.
ולמשנה , ראה, כל ספר יוצר עולם בפוגשו קורא. אין עולם אחד דומה לעולם אחר, וקורא זה חיפש עולמות אחרים , יותר צבעוניים. וגם אם נוצרה בו סקרנות עקב סגנון זה ולא רצה להשליך ספר ביכורים זה מעליו לא מצא עצמו מתקרב במיוחד לאי אלו השוכנים בעולם זה ולא רצה תמיד לחזור לעולמם.
אבל הוא עדיין מרגיש את עלילתם מתסתלסלת בקירבו וזה אצלו סימן לטובות.


השם והכריכה משובחים הם.”

“אל תשאלו. אתם יודעים מה, אתם יכולים לשאול. מי אמר שאענה. אז אתם יכולים לשאול, למה לא כתבתי כאן ביקורות יותר משנה, או פחות. מילא. לא בשביל זה באתי. הנה אני כאן. תודה לא-ל. אז מה אתם שואלים? למה בכל זאת באתי? או מה לכל הרוחות והכפור אני מבקש ממכם. האמת שלא הרבה. רק שתקשיבו לי רגע אחד.
רגע לפני שאני נמאס עליכם, אני חייב להתנצל. אני בהשפעה. תשאלו איזו השפעה, ואני אספר לכם על ספר מופלא 'היברו פבלישינג קומפני' שאני יודע שאתם לא ממש סגורים על אופן ההגייה הנכון שלו. אני גם לא. וזה לא עוזר לכם. החברה'מן שכתב את הביכעל הזה, הוא אחד, מתן חרמוני קוראים לו. ותאמינו לי או לא, גם אם חמותי עליה השלום וזקנתה היו מציבים מולי קדרה מלאה באיינגמאכץ שאפו בכ' סיוון שחל להיות בשבת ונשבעות בסידור הבית יעקב שלהם שהוא ישראלי צעיר, גם אז לא הייתי מאמין.
בפה מלא אני יכול להגיד לכם, מי שלא נרדם לקול אימא שלחשה לו "שלופט'זע שלופט'זע טייארע מיין שיינע'ר", לא יכול להגיע לרמה כזו של כתיבת אידיש. לא יכול אני אומר, לא מסוגל. גם אם אאמין בקריעת ים סוף וסוסי הרבי המרחפים באווירה של יהופיץ, אני לא מוכן לקבל את זה. אבל מה בעצם אני רוצה ממכם למען ה' אתם שואלים. ואתם יודעים מה, גם אני לא יודע.
אולי בעצם אני מחפש דרך לומר לכם שכזאת הנאה כבר לא הייתה לי שנים? יתכן. מי יודע? יכול להיות.
על כל פנים, או על-כל-פשעים כמו שהיה סבא מקצר את סיפוריו הארוכים-ארוכים, על הצדיקים ועל החסידים, על הגבירים ועל הפריצים ועל זקנות שארית פליטת השדכניות והגבירות, אם עוד נשאר בכם משהו יהודי בפנים שם, תמחלו מכבודכם ותשתדלו לקרוא את ה'היברו' הזה.
הבחור הזה, חרמוני, הוא בעל-כישרון יוצא דופן. את הספר הוא לא כתב באידיש מקורית אלא באידיש-מתורגמת. אוי איזה תוצאה הוא השיג. בעברית, על דרך מה שהיה סבא נוהג להתרברב ובהיפוך, זה נשמע לא פחות טוב. פעם ראשונה, שמישהו מצליח להציב את הסיפרות האידישיסטית מחוץ לחיידר שלה. לכל העניינים הללו של מלמדים, משומדים, כופרים ועם-הארצים אדון חרמוני לא נכנס. הוא סיפר סיפור שכנראה שמע באידיש, אלא שהחליט לומר את בעברית. אתם שואלים כמה טוב זה יצא, אל תשאלו. פשוט תקראו. מטעמים.
האמת צריכה שתיאמר, גם אם היא לא נוחה למישהו. אז ככה, סבא שינוח בגן עדן, גם הוא ידע לספר כך כמו חרמוני. אלא שאת סבא שינוח בגן העדן אנוס הייתי לשמוע. הוא לא אהב שקוטעים אותו, גם לא ששואלים עליו. הוא אהב שמקשיבים. אל תשאלו, הוא היה אומר, ואם תשאלו מי אמר שאענה.
אבל עיקר מה שהיה קשה אצל סבא, זה העניין הזה שהיה לו. הוא תמיד היה חוזר אל הנקודה. פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד, וכך הלאה וכך הלאה. הוא לא נלאה משום בדיחה גם כשהיא הגיעה בפעם השלושים, ועוד פעם ועוד פעם ועוד, וכך הלאה וכך הלאה. פעם שאלתי אותו, סבא, אתה קצת חוזר על עצמיך. והוא שינוח בשלום בגן עדן, וגם סבתא שתהיה בריאה ותאריך ימים, תקעו בי מבטים שעוד שנים זכור אזכור. כי סבא לא אהב שקוטעים אותו, גם סבתא נזהרה בכך. בסופו של דבר, הוא נשם אוויר ואמר: ילד שלי, על דברים טובים אפשר לחזור כמה פעמים. זה בסך הכל דברים טובים. מה רע. אז חוזרים עליהם כמה פעמים. מה עדיף, לחזור על שטויות.
רק אחרי שנים, כשקראתי את 'היברו' שאני מטריח אתכם בו, הבנתי את מה שאמר סבא. גם החרמוני חוזר קצת על עצמו. מילא. דברים טובים. וודאי שיחזור על עצמו. רק מה שיכתוב שטויות חדשות. שיחזור.
אני כבר רואה אתכם ממהרים ומנסים להבין את הנקודה של דברי, זו שאתם הישראלים קוראים 'פואנטה'. אז זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר. לא תמיד העניין זה הפואנטה. לפעמים, בעיקר כשסבא וחרמוני מדברים, כדאי להקשיב. יש כל הזמן דברים טובים. העלילה זורמת. זה העיקר. או כמו שהיה סבא אומר. ילד שלי, העיקר הבריאות.
אז לפני שאתם הולכים, תוציאו פיתקא ותרשמו לעצמיכם: לקרוא את 'היברו פבלישינג קומפני'. זה טוב.”

“להורים שלי היו מכרים מכל מיני סוגים. אין לי מושג איך הם הגרילו אותם, אבל חלק ניכר מהילדות שלי נצבע בצבעים צבעוניים להפליא הודות לחלק מהמכרים. אחד מהם, בו נזכרתי רק לאחרונה, היה שדרן ברדיו. לא דן כנר, או מישהו מהליגה. שדרן ב"קול ישראל" ביידיש. הוא היה אדם גס ובהמי, וכנראה אהב גם אתגרים אקסטרימיים. אחרת אין לי הסבר לנוהג הרגיל שהיה לו, לשחק עם מתג המיקרופון בעת שידור. הוא היה מדבר, בצורה פורמלית וממלכתית כנדרש, ואז סוגר את המיקרופון, פולט קללה, ופותח חזרה. קללות ביידיש, כמובן. והן עסיסיות מאוד. סוג של אספורט אקסטרימי לטעמי. אם כי היום מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מתסמונת טורט. יום אחד המתג לא נלחץ כראוי. המאזינים הנדהמים שמעו את הקריין הממלכתי שלהם אומר "ליבעלע יידען, קיש מיר טוחעס", הווה אומר: יהודים יקרים שקו לי ב*&^%. דמיינו את דן כנר אומר דבר כזה. כך בא הקץ על הקריירה הרדיופונית של אותו מכר. אמא שלי היתה אומרת שמי שהולך לישון עם הכלב, שלא יתפלא שהוא קם עם פשפשים. חשבתי שזה ביטוי שמקורו ביידיש, אבל המקור הוא רוסי בכלל. זה לא משנה, כי הכוונה ברורה.

אנחנו, בישראל של שנות האלפיים, נוטים לקשר יידיש עם אנשים חרדיים, לובשי שחורים, שמתגוררים במאה שערים ובמקומות דומים. אנשים ששומרים את שפת הקודש, הלא היא עברית, לתפילות ומעשים בקדושה בלבד, וחוששים ללכלכך אותה בפרטי היומיום כמו הכנת ארוחת הבוקר, או דין ודברים עם המוכר בחנות. אבל יידיש היא הרבה יותר מזה. לפני היות אליעזר בן יהודה, וגם קצת אחרי, היידיש היתה שפה ששימשה מיליוני יהודים, ברמות שונות של שמירה על כללי הדת. היא שימשה לא רק דתיים, אלא גם כופרים, גם כאלה שהתנדנדו בין העולמות, עשירים ופשוטי עם, אנשי עולם תחתון, ועוד ועוד. דקדקנים יאמרו שיידיש אינה שפה אלא ז'רגון, אבל בזה הם רק אומרים שהיא עסיסית יותר, ציורית יותר, ושהבדיחות בה, והקללות בה, נהרסות קשות במעבר לשפה פורמלית ותקינה.

למה אני נדרשת לכל ההקדמה הארוכה הזאת? כי קראתי עכשיו ספר ביידיש. טוב, לא ממש. אני לא יודעת יידיש ברמה שתאפשר לי לקרוא ספר. הספר נכתב בעברית, אבל עברית יידישיסטית למהדרין. וזו שפת המקור. קצת כמו לקרוא דמון ראניון באנגלית. שפה לא תקינה, כזו שלא ממש מיועדת לכתב. שפת רחוב, דבורה, עסיסית, אסוציאטיבית, מלאה בדימויים, באיזכורים ובחזרות. אין דברים כאלה.

במקרה הזה המדיום הוא גם המסר, יש התאמה מלאה בין תוכן הספר לדרך שבה הוא מסופר. אחד הכללים הגדולים בכתיבה יוצרת אומר לא לספר על, אלא להדגים את הרעיון שרוצים להעביר. וזה מה שמתן חרמוני עשה. "היברו פבלישינג קומפני" היא חברה ניו-יורקית שהוציאה לאור ספרות יידיש, סוגה ירודה למדי של רומנים למשרתות, בראשית המאה העשרים. חומר קריאה שאנשים לא התגאו בו, וחלקם אף הסתירו אותו מהסביבה, ובכל זאת נמכר, ונקרא, באלפיו וברבבותיו. את סיפורו של מרדכי שוסטר, וסיפורו של הספר שהקנה לו את הונו ואת יוקרתו הזמנית "קורותיה של אנני פייג'", מספר מתן חרמוני, בדרך המדגימה לקורא את השפה שבה הדברים נעשו - השפה המדוברת של אנשים שחיו בארה"ב, אך האנגלית שלהם היתה עילגת ביותר.

פנינה ספרותית, נאמר. ועל כך אין שום ספק. אלא שכל מי שניסה לקרוא ספרים שגרפו פרסים יודע בבירור: לא כל פנינה ספרותית היא טקסט הראוי לקריאה לשם הנאה. זה ספר שלא קל לקריאה. זו לא השפה שאנחנו רגילים לקרוא. למעשה זו לא שפה שמישהו ממש רגיל לקרוא אותה. על המכשול הראשון, הקריאה עצמה, התגברתי בעזרת הדימיון. דימיינתי גבר, כבן שישים, מרושל, מזוקן, וצרוד מעשן סיגריות זולות שעישן הוא ושעישנו אחרים. דימיינתי אותו מספר לי את הכתוב. לא מקריא. מספר. ואז כל החזרות - מילים באותו משפט, משפטים באותה פסקה, וכל הסטיות מהנושא, והחריגות מקו העלילה, כל אלה נשמעות הגיוניות. לא נקראות כאלה. המכשול השני שעמד בפני בעת הקריאה הוא תיאורי המצעים. בתחילת הספר ניכר שכל מה שעושים הגיבורים קשור בהתפשטויות ובתנוחות, או בציתות לאנשים אחרים שעושים דברים כאלה, או בפנטזיות על דברים כאלה. כבר חשבתי לעזוב וללכת אל סדרת חמישים גוונים לסוגיה. אלא שכנראה גם כאן מדובר באמצעי ספרותי המדגים את אותה ספרות זולה ופופולרית העומדת בבסיס הספר. אחרי עמוד מאה הדברים משתנים ומתפתחים.

לאט. כבר כתבתי כאן והשווצתי לא מעט ביכולת הקריאה המהירה שלי. כאן מדובר בספר שאי אפשר לקרוא מהר. זו מנת יתר. לאט, ומעט. טיפין, טיפין, לטעום ולהפסיק. לטעום, ולקרוא דברים אחרים במקום. העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, לא ממש סוחפת. הקריאה היא חוויה שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה. כמו לאכול סושי בפעם הראשונה. שונה וחייזרי, אבל מוזר באופן טוב. הקריאה הזכירה לי בהרבה מובנים את אשר קרביץ. מן הסתם אשר קרביץ ומתן חרמוני היו מוצאים להם שפה משותפת, כזאת שאינה מובנת לאיש בסביבתם, לו היו נפגשים לקפה בבית בלגיה באוניברסיטה העברית, או ב"קרנף" באוניברסיטת בן גוריון.

ועכשיו נראה שאין מנוס מהדירוג. אבל איך מדרגים דבר שהוא שונה כל כך מכל דבר אחר? ברמת ההברקה והרעיון מדובר בחמישה כוכבים. ברמת פיתוח העלילה, שלושה בקושי. הנאת קריאה מובטחת, אבל לסוג מסוים של אנשים, בעיקר כאלה שהוריהם השתמשו ביידיש כשפת סודות אולטימטיבית, ועל כן יש לה ניחוח צליל ישן ושלנו, אבל לחלוטין לא מובן.”

“כיצד יש להתייחס לספר יוצא -דופן ? האם החשיבה והתחושה הביקורתית אליו צריכים "לצאת" מנקודת שפיטה אחרת ?.
תשובתי - חיובית .

ומתוך כך אני אתייחס לספר .

יחודו של הספר אינו בעלילה המסופרת ,אלא באופן סיפורה. סיפור העלילה הנו על נער יהודי מרדכי שוסטר ,יתום כבן-14 אשר מהגר ממזרח אירופה לארה"ב כדי להתאחד עם בני משפחתו הרחוקים .
הנער מתחיל את דרכו כשוליה לסדר דפוס -דודו,ב" היברו פבלישינג קופני" :
"אל תראה ככה את עבודת הסדר.אנחנו,כלומר אתה ואני,אנחנו מין חוליה בשרשרת,בין הסופר ובין הדף.הסופר ,הוא מכיר את העט .ואילו אנחנו ,אנחנו מכירים את הדף.לסופר יש מזג כזה,ולנו,לנו יש מזג אחר ,לעט יש טמפרמנט כזה,ואילו לדף
,לדף יש טמפרמנט אחר לגמרי"
אולם עם הזמן מרגיש מרדכי שוסטר כי הוא רוצה להיות בצד של מי שמכיר את העט ,בצד של הסופרים שספריהם מתפרסמים
ב" היברו פבלישינג קופני" .הוא מתפרסם כסופר של ספרות השונד בעיתונים היידישאיים באמריקה .עלילת הספר מתמקדת בתיאור עלייתו ונפילתו של סופר ספרות השונד .

ומהי ספרות השונד?- המילה "שונד" ביידיש מתייחסת לביטויים כמו -לכלוך,זוהמה,זבל .ספרות זאת הייתה פופולרית בתחילת המאה ה-20 .אלו היו רומנים אשר התפרסמו בהמשכים בעיתונות כדי להגדיל את תפוצתם . החומרים שמהם נשאבו היו: אהבות אסורות,זנות,ומאפיה של עולם היהודים באמריקה .
כותבי הספרות היו אלמונים.עיתונאים,סופרים מתחילים ואולי נודעים שכתבו לצורך השלמת הכנסה בשמות בדויים . בשיא תפוצתם הגיעו ל-50 פרסומי רומנים בעת ובעונה אחת .
על קהל הקוראים נמנו : עקרות-בית, פועלים,בטלנים ותלמידי -ישיבה .
אולם למרות הפופולריות הגדולה והנרחבת של הז'אנר הספרותי הזה, ההתייחסות הכללית אליו בקהילה הייתה כאל רומן למשרתות, וקרובת משפחה טלוויזיונית של הטלנובלה לימינו.

יופיו ,תהילתו,ומשיכתו של הספר אינה נמצאת בפרטי העלילה,אלא אמורה להבנות מטכניקת הסיפור .
הסיפור מסופר ונקרא כמי ששומע את השפה היידית ,שילוב של אירוניה,חוש הומור מקברי,תקווה,אנושיות והומניות .
ואכן הקורא נשבה מייד בתחילת הספר במוזיקה הסיפורית המיוחדת הזאת.אולם כמו אותו מוזג אשר ממלא את הכוס בנוזל איכותי אבל ממשיך בפעולת המזיגה עד שהנוזל נשפך מדפנות הכוס ,כך הולכת ונגרעת קסם הקריאה. הסופר משתמש בתיאורי משפטים על פעולה /חשיבה מסוימת הלוך וחזור בוויברציות שונות ומרובות בקטע תיאורי אחד ,כמו בריקוד צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה ,כך שהמומנטום של העלילה נשמטת לא פעם .אולם ניתן היה להמשיך לקרוא וליהנות גם כך אלמלא במחצית הספר העלילה מתפזרת באופן שהקורא כבר מאבד את יופייה של השפה ועמה גם הטעם לרצות להמשיך לקרוא את הספר עד תומו.
את הספר כתב סופר צעיר -מתן חרמוני.תמונת כריכת הספר אולי רלוונטית לנושא העלילה אולם לא משאירה עקבות בזיכרון הקורא למול הספר.
אם יש משהו חיובי מקריאת הספר מבחינתי הוא בהתוודעות שלי לקיום ז'אנר ספרות השונד .

כסיכום: הספר הנו יוצא דופן באופן סיפורו מהספרים המתפרסמים חדשות לפרקים בימינו.אבל מרוב "עצי המשפטים הלכתי לאיבוד ביער במה שהיה אמור להיות יופיו ויחודו של הספר "”