#
מטיילת אמריקאית צעירה נרצחת בקייפטאון, חברתה נמלטת על נפשה בריצה ומנסה למצוא לה מסתור בארץ זרה מפני רוצחים לא ידועים. במקביל מתגלה גופתו הירויה של מפיק מוסיקה מפורסם, ליד אשתו המתעוררת משנת שיכורים, בביתו שבאיזור אמיד של העיר. הקורא יודע שמן הסתם שני המקרים קשורים זה בזה, אולם עד הסוף המפתיע אין הוא יודע באיזו דרך הם קשורים. עד כה ספר מתח טוב ומותח בהחלט.

ערכו המוסף של הספר הזה עולה גם על הנחת שאפשר להפיק מהסיפור המותח, ומעניין בפני עצמו. ללא כוונה מודעת של הסופר, עולה לנגד עיניך דרום אפריקה של המאה ה-21. התיאור של הארץ והתנהלותה מרתק לא פחות מסיפור המתח. המדינה הענקית (היחידה באפריקה שלא עברה הפיכה צבאית) שהתחילה כמושבה של הולנדים בנקודת המפתח הימית, עם מעט מתיישבים הולנדים והרבה עבדים שיובאו מרחבי היבשת שהתמחותה העיקרית היתה בייצור עבדים. עם השנים הפכה ההתיישבות לקייפטאון, אחת מהבירות המוצהרות של המדינה. דרום אפריקה הפכה לחלק מחבר העמים הבריטי. משנת 1948 ועד תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת טיפחה המדינה – בראשות מפלגה ימנית-שמרנית - מדיניות של הפרדה גזעית חוקתית, מנעה זכויות-אדם מהרוב העצום של שחורים, השתלטה בכוח על הפגנות ומהומות ואסרה את מתנגדי המשטר. המדיניות הזו גררה גינויים וסנקציות מחוץ והפגנות והתנגדות מבית. בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים התחלף השלטוון, חוקי האפרטהייד בוטלו והמדינה התחילה לנסות לחיות ככל העמים.

הסיפור מתרחש בסביבות 2010 כעשרים שנה אחרי שהשחורים הפכו שווים ללבנים (לפי החוק, אבל הרגלים ישנים נוטים להישאר, למרות החוק) המשטרה מאוכלסת בשוטרים על פי מפתח צבעוני: כך וכך שחורים, כך וכך "צבעונים" וכמה לבנים לקישוט. ההתייחסות הראשונית היא לצבע העור/המוצא של בן שיחך. ההרגל גורם לכבוד כלפי לבנים ולבוז כלפי "צבעונים" ושחורים. שחיתות היא חלק בלתי נפרד מהמערכת המשטרתית המסובכת המחולקת בין משטרת המדינה למשטרה העירונית שהן יריבות בהגדרה. תרבות של הקטנת נשים והטרדות מיניות (שאינה אופיינית לדרום אפריקה דווקא) והתייחסות למיגוון התרבויות של השחורים – שאי אפשר להתייחס אליהם כמיקשה אחת, כי הם שייכים לעשרות שבטים בעלי תרבות ושפה שונים. תוסיפו לכל זה מזג אוויר בלתי נסבל - תכפילו את מזג האויר של תל-אביב באוגוסט, ללא הקלה בערב, ערבבו פנימה פקקי תנועה בלתי נגמרים, רעש והמולה ושפות דיבור שלעתים גם התושבים לא מבינים, וקיבלתם את תיאור סביבת העבודה של המפקח בני (סליחה, שם משפחתו מסובך להגייה)

כאמור הספר מותח מאד, מעניין ביותר באווירה אותה הוא מתאר, הדמויות בנויות היטב ומאייר מאפיין גם את דמויות המשנה והתמונה שהספר מצייר שלמה. בין לבין יש התייחסות לסוגי מוסיקה ולמבצעים מפורסמים מדרום אפריקה, שהיה זר לי לחלוטין, ליוזמות קרימינליות של חלק מהתושבים וגם לחוסר מוחלט של לכידות בין אזרחים במדינה הענקית הזאת. נראה שהאנשים אוהבים את המקום וסולדים מהאנשים המאכלסים אותו.

יש פטנט אחד בדרום אפריקה שהדהים אותי: רשויות המדינה נמצאות במקומות שונים. הפרלמנט בעיר אחת, הממשלה בעיר אחרת, בית המשפט העליון בעיר שלישית ובית המשפט לחוקה, המפקח על כל הרשויות נמצא בכלל בעיר רביעית. זה נראה כמו כנסת בירושלים, ממשלה בדימונה ובית המשפט העליון בנהריה. אתם חושבים שהם עלו פה על משהו???

מיד בפתיחה לופת הספר את גרונו של הקורא. לא בצער על הנרצחים, אלא בדאגה למי שנותר בחיים. הגופות פחות מעניינות ממי שהותירו אחריהם וממי שמתעתדת להיות גופה, אם פקד בני חריסל לא יספיק להציל אותה בתוך 13 שעות.
בדומה לסדרה 24, מסופר הסיפור במסגרת זמן אמת. אבל בעוד שבסדרה מתרחשות תהפוכות המתאימות לעשרים וארבע שנים, יותר מאשר לעשרים וארבע שעות, הרי שבספר מסגרת הזמן הינה מהימנה ומתקבלת על הדעת.
ופה גם מגרעתה הגדולה.
במסגרת 13 השעות מתרחשים המון דברים שאינם יותר מאשר תזוזות קלות על לוח השחמט, ומכאן, שהמתח נעשה לא פעם מפוהק במקצת.
נתחיל מהתחלה.
הספר הזה הוא ספר עם ערך מוסף. כזה שתצאו אחרי קריאתו, חכמים ואינטליגנטים מכפי שהייתם לפני קריאתו. רוב הבלשים הפופולאריים הם יושבי ארצות הברית ומיעוטם אזרחי אירופה, בלש דרום אפריקני עוד לא היה לנו. דאון מאייר פורש בפנינו ברגישות רבה את בעיותיה הרב גזעיות ורב מעמדיות, כלכליות ופוליטיות של דרום אפריקה שאחרי האפרטהייד. גם עולם המוסיקה הפופולארית אינו יוצא נפסד. אלא שספר המתח הופך מהר מאוד לרומן מתח והתעלומה מאבדת מהתנופה שלה.
דווקא חלקו האחרון של הספר, מהפך קרביים ככל שיהיה, שב ומעלה את הספר על פסי המתח ומביא את הפיתרון בקרשצ'נדו גדול.
אם אתם אוהבים ספר מתח שגרתי עם ערימת גופות, נכונה לכם אכזבה. אם אתם אוהבים ספר מתח עם גיבורים אנושיים, נטולי הילה, שמתחבטים, מתלבטים, נאבקים בפוליטיקה פנימית ובשדים הפנימיים שלהם, שלא זוכים בהערכה מצד אף אחד וצריכים להלחם בגזענות ובדעות קדומות - זה הספר שתאהבו.
אתם גם תאהבו את רייצ'ל, את בני, את ווזי, את פראנסמן ואת מבאלי. אפילו את אלכסה אתם תחבבו.
אני בכל מקרה אהבתי מאוד.

כפי שלהקה חביבה פיזמה פעם- "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד..." זוהי הההתרשמות שלי מהספר.
מתח נחמד. לא מבריק, לא חדשני, אבל גם לא ממש מתיימר להיות, פשוט נחמד.
אבל... עם נחמד לא הולכים למכולת ובטח לא נשארים עם טעם של עוד.
אז אם יש כמה שעות פנויות, 13 למען הדיוק, אז אפשר לקרוא. ואם לא אז סתם לשבת ולשמוע את כוורת, זה ממש ממש נחמד.

העותק שיש לי של הספר הוא די בלוי - העטיפה מתקלפת, יש בתוכו כתמים, וכשהורדתי אותו מהמדף, היה עליו לא מעט אבק.
אלה אמנם נשמעים דברים שטותיים, אך כשהתחלתי לקרוא אותו תהיתי אם כדאי לי.
בתחילת הספר, עוד חשבתי שלא. העלילה די מבולגנת - המון שמות שקשה להגות ולזכור, לפעמים משפטים באפריקנס בלי תרגום ושתי עלילות מאוד עמוסות. אבל ככל שהספר התקדם, דווקא שמחתי מאוד שבחרתי בו. הספר נהיה מותח יותר ויותר, והוא כן תופס אותך, ולאט לאט דברים מתחילים להסתדר.
אי אפשר להגיד שמדובר בספר מתח מדהים ושיש פה איזה משהו חדשני. אין. בסה"כ, מדובר בספר מתח טוב ותו לא. אבל לפעמים זה כל מה שצריך.

שם הספר מזכיר קצת את תוכנית הטלוויזיה 24.ואכן הסופר לוקח אותנו ל 13 שעות בחייו של בני - בלש בדרום אפריקה.
יש לו מצד אחד גופה ומצד שני אמריקאית נעדרת.הוא צריך להתמודד עם הפוליטיקה הפנימית של דרום אפריקה (לבנים,שחורים ,צבעוניים,מאבק בין נשים לגברים).משפחת הנעדרת יוצרים קשר עם הקונסול האמריקאי שלוחץ בתורו על השרה הממונה על המשטרה.אם זה לא מספיק יש לו צרות מבית (אשה שזרקה אותו מהבית ובת שנעלמה לחו"ל).
לבני (מתחיל להזכיר את ג'ק באואר) אין הרבה זמן כי מתגלה שהנעדרת נרדפת בידי קבוצת צעירים שסוגרת עליה.

ספר עם יותר פולטקלי קורקט מאשר מתח ועדיין ספר טוב שבסופו גם נעשה מותח.

מאוד נהניתי מהספר. זה הספר השני בסדרת הבלש בני חריסל. מתח טוב, קצב, מתכתב היטב עם הבעיות המקומיות של שחורים, צבעונים, אפריקנרים. כתוב טוב ומתחרה בהחלט בז'אנר ספרי המתח הסקנדינביים עם האפיונים היחודיים של דרום אפריקה. ספר בהחלט שווה.

ספר מתח שבטעות לקחתי לקרוא. למה טעות? חשבתי שמישהי המליצה לי עליו אבל אחרי שהייתי באמצע כבר הבנתי שטעיתי וזה לא משהו שהיא קראה בכלל. הואיל וכבר התחלתי הייתי חייבת לסיים.
מדובר בספר שמתקדם כמו הסדרה 24 למי שמכיר וזוכר... כל פרק הוא שעה וכל הספר נפרש על פני 13 שעות בדרום אפריקה כאשר מתחילה פרשה של רצח נערה ומרדף של הרוצחים אחרי החברה שלה - העדה לרצח.
מעבר לכך מתגוללות בפנינו עוד מספר פרשיות שרק לקראת הסוף הכל מתחבר יחד לפיענוח.
הספר הוא סביר, לא מספיק מותח למרות הפורמט המבטיח. יש המון כניסה לפרטים לא חשובים לטעמי שקשורים לסביבה בה קורים הדברים כמו למשל תיאור מפורט של כל שמות הרחובות והסמטאות שהשוטר עובר בהם או חוצה אותם או רק מסתכל עליהם. זה היה טיפה מעייף.
את הספר לקח לי לסיים משהו כמו חודש שלדעתי זה המון ונכון שאני גם עסוקה אבל ספר טוב אמור לגרום לי לגנוב עמוד פה ושם רק בגלל המתח... פה זה לא קרה לי.
עדיין ספר בסדר ואולי מישהו יותר פנוי ייהנה גם יותר.

הספר בינוני.
מה שלא אהבתי קודם כול זה הריבוי אנשים בספר עם כול מיני שמות דומים, במיוחד החברה מהמשטרה ורק לקראת הסוף הצלחתי להבדיל ביניהם.. האמת ידעתי שזהלא באמת משנה. כמו כן הספיור עם הרצח של אדם, כול מה שקשור לזה - דפדפתי הלאה. זה פשוט לא היה מעניין. הבנתי שאיכשהו שני הסיפורים יהיו קשורים זה לזה. היה די מותח כול העניין שחיפשו את רייצ'ל ואיך שהיא ניסתה למצוא דרכי מילוט ומקומות מחבוא אבל כול הסיפור למה כול זה התחיל היה לדעתי ידוע מראש וכאילו משהו התפספס לי. בקיצור אני לא יודעת בדיוק להגידר מה לא היה בסדר.. לסיכום, ספר נחמד למי שיש לו זמן פנוי.

לא הצלחתי להתחבר בכלל לספר זה. אני זוכר שלפני כמה זמן ניסיתי להתחיל לקרוא אותו, ודחיתי זאת לאחר מכן. לפני כמה ימים תכננתי לקרוא אותו שוב, ואכן התחלתי. ואפילו שהיו מילים לא ברורות, אפשר להגיד שבכלל "לא הייתה לי כימיה עם הספר" (למזלי, לא נתקעתי איתו בחופשה או משהו). לא אהבתי בכלל. לא הצלחתי למצוא עניין ולא ראיתי טעם לנסות לקרוא את כל ה- 300 ומשהו עמודים רק כדי לסגור עוד ספר שקראתי. אני לא יודע מה להמליץ, שכן לא התקדמתי הרבה. אבל מהרושם הראשוני ואפילו יותר מזה, ספר מאכזב. סורי.