סיפור פשוט, שפה ישירה ופשוטה, לא מצטעצעת אבל כל כך רעננה, ואהבת אדם. הרבה אהבת אדם, אנשים אנושיים, כאלה שעוזרים זה לזה אבל יודעים גם ללכת מכות. 

משפחה ממעמד נמוך באוסלו בשנות ה-60, אמא וילד שמצטרפים אליהם דייר משנה, על מנת לאזן את מצבם הכלכלי, וילדה בת 6, אחות של הילד מצד אביו. ומפני שזה סיפור שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן 9, זה עולם קטן ולא הכל ברור, אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע ומבינים רק מה שהוא מבין, אבל הוא מתואר בראיה מאד עשירה ואופטימית. 

השיכון שהוא מתאר לא נשמע שונה מהשיכון שאני זוכרת מרחוב שבטי ישראל. חדר מדרגות צר ששומעים בו את מה שקורה בכל הדירות, חברת ילדים שיש לה חיים עשירים משלה, גם מפני שלא לכל ההורים יש זמן וגם כי מדובר בדור שלא חשב שמשימת חייו היא לשעשע את הילדים שלו. כילד, או כילדה במקרה שלי, יש לך יחסים עם הרבה מאד אנשים, הורים של, הזקנות מקומה 3, עמוד חשמל וחצי, כלומר, האיש הגבוה מהכניסה השניה ואישתו הנמוכה, מירי ברקוביץ שהיתה גדולה ממני בלפחות 5 שנים אבל שיחקה איתנו כאילו היא בגיל שלנו (ואנחנו הערצנו אותה כמובן), וגם מלחמות, בעיקר עם הילדים מהשיכון השכן, מספר 32, שהוא בכלל יקום מקביל.

זה עולם של אאוטסיידרים, זה שבספר, כולם, גם כל אחד מבני המשפחה וגם החברים שהם בוחרים לעצמם, אבל זו בחירה אמיתית, מתוך אהבה וממש לא מתוך רחמים,  ויש פה קבלה וטוב לב שגולשים מידי פעם למתיקות יתר, אבל רוב הזמן זה מתאזן.

ורק הסוף קצת מאכזב, מלאכותי, וגם מוסבר מידי, כאילו מישהו אמר לו, הי, יעקובסון, מה עם הקצוות? והוא פספס בדיוק את המערכון ההוא של החמישיה הקאמרית על הבדיחה בלי הפואנטה או שהוא סתם לא ידע שהיום כבר לא חייבים. נכון שיש מי שיתמרמרו אם לא תוריד להם פטיש על הראש בשלב מסויים, אבל רוב הסיכויים שהם לא יהיו מרוצים אניוויי, כי הם צריכים הרבה יותר אקשן גם במשך הדרך,  ככה שאולי לא באמת היה שווה לעגל בשבילם את הפינה הזאת.

בעיני יש דבר מה עצוב מאוד בילדות כשהיא נצפית מתוך עיני מבוגר. לא רק שהיא קצרה, אלא המבוגר שמביט בילד יודע טוב ממנו, כמה קשה ומורכב העולם. כמה החיים יקשו ויעצבו את כפות הידיים הגוריות של האדם-ילד, וכמה כל הסיפור עשוי להיות כואב, ונפלא וקשה ועצוב ושמח, ובעיקר - חד כיווני. ילד שמסתכל בכל זה עדיין לא יודע אבל מרגיש, חש בשינויים, מצפה ולא מצפה, מבין ולא מבין. זה מה שאני אוהבת בדמות המספר הילד בספר הזה - הוא לא ילד יוצא דופן עם תובנות מיוחדות על החיים, כישרונות חבויים ויכולת התבוננות מתמיהה. הוא ילד רגיל שנוגע בחיים רגילים, עם אמא שמביאה אל חייו את מה שמביאה לטוב ולרע. יש פה ילד שמגלה שהעולם לא חס על אף אחד, לא מארגן "הפי-אנד" הוליוודי, או מציג דרמות גדולות מהחיים.
כילד נקודת המבט שלו מוגבלת, ובכל זאת כל השבריריות של הילדות, השבר של ההתבגרות והתובנה שהורינו אינם כל יכולים אלא בני אדם פגומים ומוגבלים כמו החיים עצמם - עוברים היטב.
הספר כתוב במשיכות מכחול עדינות, יפות ונוגעות ללב.
מומלץ.

זה סיפורו של פין שחי עם אמו ב"שיכון ציבורי" בפרברי אוסלו. מדובר בשנות השישים בנורווגיה, והמשפחות המתגוררות באותו שיכון הן משפחות "צוארון כחול": מתקיימות מעבודת כפיים ומנהלות חיים פשוטים.
אביו של פין שהיה מנופאי נפרד מאמו, נשא אשה והוליד ילדה, ונהרג. קצבת השארים מגיעה לאשה השניה, ומעוררת הרבה קנאה ומרירות בלב אמו של פין המתקיימת בדוחק מחצי משרה בחנות נעליים. יום אחד מגיעה לינדה - אחותו למחצה בת ה -6 - לחיות איתם ומשנה את חייהם לנצח.

הסיפור הוא על שנה אחת בהתבגרותו של ילד אחד שחייו משתנים ללא הכר בגלל ארועים שאין לו שליטה עליהם, ושהוא אינו מבין אותם עד הסוף. דרך עיניו של פין אנחנו מתוודעים לחיים אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בסוף אותה שנה יהיה פין קצת יותר גבוה ויותר עצוב ומפוכח, וילמד על חלק מהסודות שאפפו אותו כל חייו.

אהבתי מאד את הספר: הוא מספר סיפור שאמינותו ניכרת, כתוב בכישרון רב מרתק ומתאר תגובות ורגשות בדרך ייחודית. הוא כתוב באיפוק, לא מנסה לגרות את בלוטות הדמעות וללא דרמה מיותרת. אבל המספר הוא ילד, והוא יכול לספר רק מה שהוא יודע. והרבה מהסיפור הוא לא יודע. הקורא נאלץ להפעיל את הדמיון - כי אין מי שיספר את הסיפור המלא.

בסרט "אמילי" עולה שם פנטזיה ללחשן, כזה שברגעים שמישהו "שותל" אותנו באמירה מצמיתה, ילחש לנו באוזן איך להגיב. לחשן עדיין אין לי, אבל משאלה מושלמת אחרת הגשמתי, ובכן יש לי לחשנית לספרים שאני אוהבת. מישהי שכל המלצותיה היו שוות קריאה. זה בהחלט דבר-מה ביקום הזה.
כך גם עם "ילדת הפלא", רומן התבגרות נורווגי באמת נפלא. פין בתחילת הרומן הוא בנה של אם חד הורית בשיכון פועלים קשה יום, אבל רובו ככולו שרוי בילדות ובאיזה קשר בלתי אמצעי עם אמו. דרך מאורעות שקורים בדרך, ואולי אף יותר מהם, דרך חשיפה של קליפה עדינה שמגלה עוד ועוד את המציאות הממשית, בעיניים בוגרות, יש תנועה טקטונית אל חזור מן הילדות הזו.
יש המון ציטוטים נהדרים בספר הזה, ובכלל השפה והמבט שדרכה מעביר רוי יקובסן את הסיפור הם חלק בלתי נפרד מן הקסם שלו. הם גם מה שמחלצים שוב ושוב את הטקסט הזה מן הקלישאתיות שברומן התבגרות. אותי באופן אישי גם סקרן המפגש עם נורווגיה, לא חושבת שקראתי עד היום הרבה ספרים נורווגים, ובאמת לאחרונה יש בי איזו משיכה לקריאה מן הארצות הקרות (אתם מוזמנים לראות בכך את מחאתי הפרטית להתחממות הגלובלית) אבל הנה בכל זאת כמה ממתקים משובחים:

"היא עוצרת בדיוק בשטח ההפקר בין העולם שלה לשלי, נעמדת שם ומביטה למעלה, אלי, עד שאין לי ברירה אלא ללכת אחריה פעם נוספת וללוות אותה עד הבית"

"כשסוף סוף הגענו הביתה בישלה אמא בשר חזיר ורוטב שומני, כי אצלנו במשפחה אוכל משמש לחיסול משברים או כדי לאותת שהסכנה חלפה."

"בן יודע דברים כאלה על אמו, אין לי מושג מנין, הוא יודע שבמוקדם או במאוחר אמא שלו תתעשת ותיקח את העניינים לידיים ותצחק על כל הטינופת שעשו."

"מכאן צפינו על העולם כפי שהוא נראה בלי כל אלה ששייכים לו - תקופה מוזרה הקיץ, ימים של מסתורין, ממש כמו החורף."


ממליצה מאוד

באחד מן הפרקים של משפחת המומינים (הספר, לא סדרת האנימציה) מביאה דינורה לביתם ילדה מיוחדת. שקופה. מומינאמא מאמצת את הילדה אל ליבה, מכינה לה שמלה ופעמון (כדי שישמעו אותה), ואת השיקוי של הסבתא. בסופו של דבר עוזרת מאי הקטנה ומנה הגונה של כעס, וניני (זה שם הילדה) חוזרת לתקנה ועוזבת אותם. התחלתי במומינים כי הם חלק בלתי נפרד מילדותי. בגן חובה קיבלתי אותם מתנה מנפתלי, שהיה החבר הכי טוב שלי אז והיום הוא כבר ז"ל, ומאז הם איתי. אילו הייתי כותבת ספר נוסטלגי על התבגרות בשנות השמונים, המומינים היו בפנים.

ילדת פלא הוא עוד ספר סקנדינבי שמגיע אל ארצנו הימתיכונית החמה באדיבות דנה כספי. אל הבית של פין, שאותו חלק עד אז רק עם אמא שלו, מגיע דייר כאפיק פרנסה, וילדה מוזרה בשם לינדה כהשפעת משנה. כל הספר הוא סיפור התבגרותו של פין תחת השנה שבה לינדה נמצאת בביתם. אימהות בספרות נוטות לקבל אחד משני תפקידים. מומינאמא היא דוגמה לתפקיד אחד - האם התומכת, המכילה, הסלע היציב והאיתן שעליו נשען כל העולם כולו. הסוג השני מכיל אימהות נוירוטיות, ילדותיות, נזקקות ונתמכות. אימו של פין היא לא זה ולא זה, או למעשה מתנדנדת בין שני הקטבים הללו. כך שלמעשה מדובר כאן גם בסיפור ההתבגרות וההתמודדות של האמא - מול הדיירים הלא צפויים בביתה, מול מוסדות הרווחה והחינוך, מול מעסיקים, מול משפחת המקור שלה, ולמשעה מול העולם.

הספר מינורי ועדין. מכיל נוסטלגיה נורוודית של ילדות בשנות השישים, אבל גם תובנות כלליות יותר על חיים והתמודדות. כתוב בצורה נהדרת לטעמי. נהניתי מכל רגע.

לא הכרתי את הספר או הסופר ולא שמעתי עליו בעבר, לכן לא ידעתי כל כך למה לצפות. לפי התקציר, השבחים בגב הספר וההתחלה, ציפיתי לספר טוב, ואכן, לא התאכזבתי.

זהו סיפורם של פין ואימו, הגרים בדירת שיכון קטנטנה בתחילת שנות השישים. בספר מסופר על חייהם המשתנים מן הקצה אל הקצה, כאשר שתי דמויות חדשות מצטרפות אליהם. הדייר, קריסטיאן, ולינדה הקטנה. ילדת הפלא בת השש.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פין, ילד בוגר וחכם. הספר מרגש בצורה יוצאת דופן. הכאב, השמחה, ההתרגשות, האהבה, האכזריות - חייהם של הדמויות, וסיפור התבגרותו של פין, כתובים בצורה נפלאה, נוגעת ללב, ופשוט כנה ואמיתית לחלוטין. אין שום תחושה מאולצת או זולה.
הספר מעורר הזדהות במקומות רבים. היו קטעים שפשוט רציתי להיכנס לספר ולתת לאחת הדמויות חיבוק מעודד.
הסופר מעלה שאלות ונקודות מעוררות מחשבה. דברים שהם שם, בחיים שלנו, גם אם מתעלמים מהם.
איכות הכתיבה מעולה. השפה טובה, למרות שהספר לא הכי זורם בנקודות מסויימות.
הסופר ידע לקטוע את הסיפור בדיוק במקום המתאים. הוא מסתיים בנשימה עצורה, עם טעם טוב של עוד.

בסך הכל הספר טוב ומרגש מאוד. מומלץ בחום.

בקיץ אני קורא את הספרים באיטיות, בשעות ערב אני נשכב במיטה ומפעיל את מאוורר התיקרה שיצנן את גופי, מביט סביב מאפשר לתודעה שלי לנוח מאש היום. ואז אני קורא בספר כמה שאני יכול, עד שגופי דומם ואני נרדם.

אני בהחלט קורא לאט, מאפשר למילים לחלחל ולהיות חלק מהתנועה והמחשבה שלי, בכלל בקיץ אני עושה הרבה דברים יותר לאט. הספרות שאותה אני בוחר לקרוא דורשת ממני תשומת לב רבה מאד. כשאני קורא ספר טוב אני מתכתב איתו בראשי, אני מסמן עבורי חלקים שמרתקים אותי ואני שב אליהם רק כדי שיהיה ברור. ואז שאני כותב אני יכול להרגיש איך הספר ממשיך להדהד בראשי. סיימתי לכתוב ולערוך את ספרי החדש ואני עסוק בהידוקים ובכריכת נספר, אז אני פתוח למילים. נדמה כאילו גופי מתרוקן לאיטו והוא חשוף למילים חדשות.

בשנה האחרונה אני נמצא בתקופת קריאה של ספרות הנורדית והספרות הנורבגית מהווה אחוז ניכר מזמן הקריאה שלי. רוי יקובסן הוא סופר מהדהד. קראתי את הספר 'הבלתי הנראים' הנהדר שלו ועכשיו סיימתי לקרוא קצת באיחור את הספר הנהדר 'ילדת הפלא'. אני מוכן למפרע להודיע שאני אקרא כל ספר שלו שנכתב וייכתב כולל רשימת מכולת או סתם רשימות ומחשבות. האיש כותב מדויק ומסיר שכבה ועוד שכבה. הוא יכול להיות מכמיר לב ולפרקים מרוחק. מה אומר הסופר שולט בכתיבה כמנצח על בתזמורת קאמרית מופתית.

הספר ילדת פלא הוא ספר נפלא, עדין וקשוח, פשוט ומפותל, רך ונוקשה. הכתיבה מרתקת ופורשת עולם ומחשבה לפני הקורא. הספר יכול להיות בראש הקורא כסרט רב ממדים. אין לי עניין לספר על השתלשלות העלילה, פשוט תקראו על אומנות שבכתיבה וביכולת יצירת גיבורים רגישים וחשופים ולהשתאות מיכולת התנועה הספרותית. ספר מהמם.

דווקא כמי שקורא ספרים רבים, לא הכרתי קודם לכן את שמו של רוֹי יעקוֹבּסֶן, הסופר. אבל על עטיפת הספר כתוב שהוא ידוע מאוד בארצו – נורווגיה. ואכן מדובר בסיפור התבגרותו של ילד עם "אחות" חדשה ובעייתית שמצטרפת למשפחתו. הסיפור מסופר בגוף ראשון של הילד המספר לנו אותו... ואכן הטקסט מאוד זורם וקריא. תוך כדי שקוראים בו, אפשר לקבל תמונה חברתית מאוד מעניינת של נורווגיה כפי שהייתה לפני כמה עשורים - עוד לפני שהתעשרה מגילוי הנפט בים הצפוני, ולפני גלי ההגירה הגדולים לסקנדינביה מ"העולם השלישי", כשאת המעמד הנמוך שבה היוו "נורבגים מלידה". בכל אופן אהבתי מאוד את הספר הזה ואני בהחלט ממליץ עליו. במקרה לגמרי העותק שנמצא אצלי חתום על ידי הסופר עצמו. (הוא חתם עליו לאשתי ביריד הספרים הבין לאומי בירושלים)

לקח לי זמן להבין מדוע רותקתי לספר והמשכתי לחשוב עליו עד שהבנתי שהחוויה שהוא גרם לי החזירה אותי לילדות. הספר הוא תעלומה. הוא סתום .כמו חידה .אתה מתעמק ומנסה להבין .יש רמזים .יש משפטים מילים ומבטים. האמת לא נאמרת ישירות .העובדות לא ידועות . אין שם לדברים. אין מה שיתן לך הרגשת ביטחון שאתה יודע מה קורה. חזרתי לילדות ונזכרתי איך הייתי בשנות השישים בתור ילדה. איך תמיד הרגשתי דברים . שלא נאמרו . סיפורים שלא סופרו. מבטים רבי משמעות. וניסיתי להבין . תמיד ניסיתי לדעת מה קורה מה העובדות . מה הסיפור שלא מסופר. וזו התחושה שמעביר פין המספר. מראשו של הילד שלא יודע אבל רואה ומרגיש ונאלץ לפרש לו את המציאות. יש לנו צורך לדעת את העובדות לדעת מה הסיפור האמיתי כדי שנוכל לחיות בתחושת ביטחון ושליטה. בתחושת נורמליות ורגילות שפין הילד כל כך מחפש ורוצה. הוא רוצה אמא רגילה ואחות רגילה ומשפחה רגילה .אבל מתוך החקירה שלו והחיפוש וההתנסות והמעשים שהוא עושה כדי לעזור לרגילות להתרחש לוקחים אותו קדימה להבנת עצמו וידיעת עצמו .