התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו.

מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים.
הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה.

משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של הלינה המשותפת. את אחי הצעיר הוריי סרבו להשיב לבית הילדים לאחר שברח באחד הלילות מתחת אפו של השומר וחצה את הקיבוץ לבדו בעודו בן שנתיים חזרה לבית הוריי. אני המשכתי קצת אחריו עד שסירובם של הורי להחזיר את אחי הוביל לעזיבתנו לקיבוץ אחר בו לא התקיימה לינה של ילדים בנפרד מהוריהם. חזרתי הבייתה בגיל 6. בגיל 13 התחלנו לעבוד במשק, לילות מוזרים של השכמה לחליבות בוקר ועבודה עם התאילנדים. בגיל 15 עזבנו לעיר. השכבה שלי, כל השבעה שהרכבנו אותה התפזרה מאז ולא שמרנו על קשר. חזרתי לבקר בו לראשונה השנה - הקיבוץ הגדול של אז נראה כיום מקום קטן ומוזנח.

הספר פותח בזכרונות מוכרים, אם מחיינו או מחיי ההורים וזה נעים ומצחיק להזכר. אבל ככל שדמותה של יעל גדלה - מעמיק הפער בין החוויה המשותפת לבין עולמה האישי ונטול הרגש. קראתי מהר, קראתי כדי לסיים, כדי לברר האם היא יצאה משם והכל הסתדר ובעיקר כדי להניח את הספר הזה בצד ולחזור לצחוק עם האחים שלי על כמה שהיה שם דפוק, בלי להעמיק באמת

אחד הדברים האהובים עלי בקריאה היא העובדה שלא כל ספר מתאים תמיד, גם אם יהיה הספר מעולה. הרבה מעבר לחוש טעם למזון שמתפתח ומשתנה מעט, לספר צריך מצברוח, צריך תקופה מתאימה בחיים, צריך התאמה.

את 'יונה ונער' קניתי מזמן ובקריאה ראשונה, לפני שנים, לא הצלחתי להגיע אפילו לעמוד מאה. כשכולם פיארו ושאלו למה נתקעתי, אמרתי שהתיאורים הירושלמיים שברו אותי. מצחיק אותי היום לחשוב על התשובה הזו, כי זה בערך לתאר את המסגרת כששואלים אותך איך הציור.

אז מה השתנה מאז? התחלתי ללמוד, עזבתי את הבירה והדרמתי. השקעתי בלימודים זמן רב והותרתי מעט זמן לספרים. ועכשיו החלטתי לעשות קצת שינוי בחיים, לא משהו קיצוני, אבל קצת להרגיע ולהתפתח לעוד כיוונים. כאן מצאה אותי חברה יקרה והמליצה לי על הספר, בלי לדעת שפעם התחלתי והפסקתי. וכאן בעצם חזרתי שוב לפגוש בדמותו של יאיר ובדמותו של התינוק, אחד מהם על סף שינוי בחייו בדרך לגילוי מחודש של עצמו והשני מרותק מיעוד אחד בו בחר ובו יתמיד עד מותו.

אני בטוח שרבים וטובים תיארו בביקורות קודמות את תוכנו של הספר ולכן לא אעשה כך. רק אומר שמאיר שלו כתב ביד אמן ואני מקווה שמי מכם שלא צלח בעבר ידע לתת, כשהזמן יתאים, הזדמנות שנייה ליצירה מופתית

האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא שלי נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צלילות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה.

כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ עוד אחד מספריו היתומים. לא אוכל לתאר בפניכם את האושר במציאת סימניה אשר הותיר בספר והן בדך-כלל גלויות מקרוביו, או תמונה של המשפחה, ולעיתים אפילו הערות בכתב ידו לצד חלקים שאהב או שראה צורך לחזור ולקרוא בהם.

'אל תגע בזמיר' הוא מבין הספרים הרעועים אשר קיימים בספריה זו, מחירו מוטבע עליו בלירות והוא מגרסת ההדפסה הראשונה בארץ – 1964. הספר נכתב על-ידי לי הרפר ב- 1960, על רקע התעוררות האפרו-אמריקאים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הרפר השכילה לתאר לנו את אמריקה הדרומית של שנות ה-20 מבעד לעיניה של סקאוט פינץ', ביתו של אטיקוס, עורך דין אשר נתמנה להגן על עובד אדמה שחור המואשם באונס של בחורה לבנה, ממשפחה של אספני אשפה אנאלפבתים.
בתם של ילדה ובכשרון רב, מתוארת בפנינו הבעיה הגזענית באמריקה ומסעם של השחורים לשיוויון זכויות בפני החוק. הגזענות הקשה קלה יותר לעיכול מבעד לעיניים תמימות של ילדה המתארת את הסובבים אותה.

הספר תורגם ע"י צבי ארד, שפת התרגום אינו קלה, אך משקפת את התקופה בה נכתב ותורגם הספר – בולטת מכל היא המילה 'כושי' אשר לגביה לא תמיד ברור מתי הייתה זו שפת הסופרת ומתי שפתו של המתרגם.

דמויות המבוגרים בספר הן לעיתים ברורות מדי, הגזען הוא גזען מאוד וכך דמויותיהם של הדוגלים בשיוויון. גם דמותו של אביה של סקאוט, 'אטיקוס פינץ' היא כמעט טהורה מדי – היותו שוחר שלום, אב למופת ומגן על הזכות למשפט צדק, אך הדבר לא ימנע מהקורא להעריץ דמות זו שהעזה לעמוד אל מול חברה שמרנית ולעתים אלימה.

במציאות בה עומד נשיא אפרו-אמריקאי בראש המעצמה החזקה בעולם, הסיפור נראה רחוק, אבל העולם עוד רחוק מלהיות שווה בפני כל יושביו. הספר שווה קריאה, שווה התמודדות עם שפה לא קלה שהפכה לנחלת הדפים בלבד. החלק בו מתוארים הדיונים בתוך בית הדין הוא מבין החזקים אותם קראתי לאחרונה.

הספרים אותם בחרנו לשמור הם עדות למי שאנו, מי שהיינו. סבא היה אדם טוב באמת, אשר שרד את האיומה שבתולדות הגזענות האנושית. רציתי לספר לכם עליו כבר בספרים קודמים אשר קראתי, אבל עד כה לא מצאתי ספר שיהיה טוב מספיק לשלב בו את דמותו. אני שמח שבעיה זו נפתרה עכשיו.

לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בגרמניה המזרחית חוסלו, בפני אלק לימאס, סוכן ביון בריטי, ניצבת הבחירה- לפרוש מהשירות או לצאת למשימה אחרונה- להביא לחיסולו של ראש הביון המזרח גרמני, מודנט. לימאס בוחר בנקמה ויוצא כעריק לעבר שורות הצד הקומוניסטי בכדי להפיל את אויבו.

מזה זמן רב מונח "המרגל שחזר מן הכפור" על גבי מדף בחדרי. בתור מי שסגנון הקריאה שלו מושפע ממצב רוחו, לא הצלחתי להתחבר אליו בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא בו. לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן להעניק לו ניסיון נוסף- והנה עתה אני מביט בו לאחר קריאה ותוהה איך הכל נגמר כה מהר.

בספר ריגול, מצופה ואך טבעי שהקורא יחשוב כמה צעדים קדימה בנסיון לפצח את חידותיו. לה-קארה השכיל ויצר חיבור נהדר בין הקורא וגיבור הספר כשהעמיד אותם באותה הנקודה.

ככל שהוא מעמיק לצד המזרחי, לימאס מבין כי רק חלק קטן מהתמונה הכללית ידוע לו וכי עליו להשלים במהירות את החסר; מדוע נשלח באמת, מיהו יעד החיסול והאם בגדו בו אנשיו, כל זה נסתר ממנו עד לרגעיו האחרונים של הסיפור. ברגע אחד, שבוודאי תוכנן בקפידה על-ידי לה-קארה, החלקים מתחברים והאמת נחשפת, אך היא רחוקה מלנחם.

בספר קצר, שהאמת והמציאות משתנות בו מדי רגע, נחשפים לימאס והקורא לאמת שהיא קרה כמו המלחמה- רק המטרה חשובה, וכל האמצעים להשגתה כשרים.

סגנון כתיבתו של לה-קארה מרשים, הספר אינו רווי באקשן וכוחו נובע מהדיוק וחדותן המנטלית של הדמויות, חריפות שכלית אשר לה היינו מצפים מסוכני ביון והיא זו שמרתקת אותנו, ולו מתוך התהייה מיהו המושך האמיתי בחוטים.

מומלץ בחום

ספר מרשים. במעט מעל מאה עמודים, באנגלית עמוסה בסלנג, הצליח סטיינבק ליצור את אחד הסיפורים האנושיים והמרגשים ביותר שקראתי.

ג'ורג' ולני, שני נוודים אמריקאים הנעים ממחוז אחד למשנהו בעקבות חלומם לקנות חווה ולהשתקע בה. לני, ענק הלוקה בשכלו ובעל נפש של ילד, חולם לגדל ארנבים. ג'ורג', חבר שהוא כמעט אב ללני, חולם על היום בו יוכלו להפסיק לנדוד וימצאו מקום בו יחיו בשקט.

תקרית בה היה מעורב לני בעיירה בה עבדו אילצה אותם לנדוד שוב, הפעם לחווה מבודדת בה קיווה ג'ורג' שיוכלו לחסוך מבלי שלני יסתבך פעם נוספת. החווה מתגלה כמיקרוקוסמוס לחריגים בארה"ב של שנות ה-30; נער אורווה שחור, זקן קטוע-יד שאינו יכול לעבוד ומעביר את זמנו בטיפול בכלבו הקשיש ונערה כפרית החולמת על פרסום ותהילה שנישאה לבנו של בעל החווה, גבר צר אופקים וקנאי.

תקוותיו של ג'ורג' מתבדות פעם נוספת, כשבנו של בעל החווה נטפל ללני פעם אחר פעם. מתוך הבנה כי אין להם לאן ללכת, ג'ורג' מורה ללני להנמיך פרופיל ומקווה כי יצלחו את החודש הנותר להם.

טרגדיה איומה המתרחשת עקב תמימותו וכוחו של לני מנפצת את החלום. אז מבין ג'ורג', כי אולי באמת אין מקום לחריג בחברה שלא מסוגלת לקבלו.

סיפור לא קל המותיר לא מעט הרהורים. חרף משקלו הכבד, נהנתי מכל רגע של קריאה; התאהבתי בלני כבר בתחילת הספר, כשהסביר לג'ורג, בתום של ילד, מדוע הוא שומר עכבר מת בכיסו. סבלתי עם קנדי הזקן, כשחבריו לצריף דרשו כי ימית את כלבו הקשיש, כיוון שהריח מפריע להם. מעל הכל, כאב לי על לני שלא עמד בניסיון פעם נוספת.

מומלץ בחום. אל תוותרו על שפת המקור.

'לגעת באינסוף' הוא סיפור הישרדותו האמיתי של ג'ו סימפסון באנדים הפרואנים לאחר שנותק מהכבל שחיבר בינו לשותפו לטיפוס, סימון יאטס.

באותה המהירות בה מושלך הקורא לטבע וחווה את ההרפתקאה והסיפוק שבהעפלה לפסגות הרים, משתנה הספר עם פציעתו של ג'ו והקורא נחשף בפני דילמה איומה העומדת בפני סימון, גבולותיה של הנאמנות; האם להשאר לצד חבר ולהסתכן במוות או לנטוש אותו עבור האפשרות להנצל? המאבק הגופני והנפשי מנקודת ראותם של שני החברים הוא שיעמוד מעתה במרכז הספר.

זו אינה 'ספרות יפה', תחילתו וסופו של הספר בטיפוס הרים. תיאוריו אודות המתרחש בנפש האדם, מקנים לו פן פילוסופי- זווית עיניו של מי שנע בין חיים למוות ומנגד, זה שחש כי חרץ את מות חברו.

האדרנלין והמרחב בהחלט מספקים חווית קריאה מהנה לחובבי הז'אנר ההרפתקני-אוטוביוגרפי. אני קראתי את הספר תוך טיול בהרי אירופה ומאוד נהנתי, מומלץ.