“תהליך האשפוז הרופאי כבר אובחן מזמן כהליך פסיכולוגי של אובדן שליטה בחיים; כל מי שביקר פעם אדם קרוב, או חוה בעצמו אשפוז בבי"ח מכיר את תחושת חוסר האונים הנלווית לתהליך. החלפת הזהות המלאה - ביגוד, שם ותואר באחידות בית החולים - הבגדים המוחלפים במדים, השם המודפס על מדבקות וצמיד, הפרטיות שנתחמת בוילון. מעתה תלוי המטופל בידיהם של הצוות הרפואי, ולא נדיר בכלל שהוא בעצמו לא יבין את שלבי הטיפול הצפויים לו לעומקם. עם זאת, אנו ממשיכים להגיע לבתי החולים לקבלת טיפול, לא רק מתוך חוסר ברירה, אלא משום אמון גמור בצוות הרפואי.

בשנת 1977 החליט ד"ר רובין קוק לשחוט פרה קדושה זו ולתאר מציאות בה השיקולים המניעים את המוסד הרפואי רחוקים מלהיות טובת חולה.

אני מתאר לעצמי שכשניגש לכתיבה עמדו בפני ד"ר קוק כמה החלטות לא פשוטות - אחת, יציאה כנגד המוסד בו הוא עובד והשניה - כיצד לתאר את עולם ביה"ח לקורא שאינו בקיא במונחים? לשם כך בוחר קוק לדמות הראשית את ד"ר סוזן וילד, סטודנטית לרפואה שזה עתה סיימה את לימודיה בכיתה ועוברת ללימוד מעשי. דרך עיניה הלא מנוסות הוא מתאר את ביה"ח ומתרגם אותו לשפת בני האדם.

הזדהות עם חולה בת גילה שנכנסה לחדר הניתוח ויצאה ממנו במצב של צמח (ללא פעילות מוחית) מניעה את סוזן לחקור את תופעת התרדמת (COMA) בביה"ח. דרך מסעה של סוזן מסיר הסופר את מסך התמימות בכל הקשור למוסד הרפואי וחושף מציאות אפלה.

הספר מעלה סוגיות אתיות כבדות שמביאה איתה הרפואה המודרנית: כיצד מגדירים "מוות", האם יש להמשיך להחיות גוף ללא פעילות מוחית רק כי המדע מסוגל לכך? האם ניתן לסחור באיברים להשתלה וחייו של מי יקרים יותר- ה"צמח" או הממתין לאיבר החיוני? התרשמתי מאוד מדברי הסופר בסוף הרומן: "בשום פנים ואופן אין זה רומן בדיוני... ההתרחשויות המתוארות הן סבירות בהחלט". 30 שנים אחרי כתיבתו והיום כבר ידועים סיפורי הזוועה ממתקני הכליאה בסין בהם נקצרו איבריהם של חברים מתנועת "פאלון גונג", סוגיות שמזמן אינן בגדר סוד אך אין דנים בהן מסיבות פוליטיות.

"עלפון חושים" אינו ספר מתח הנקרא בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו, מצאתי את עצמי לא פעם נאבק איתו בדפיו הראשונים, גם הדמויות לעיתים אינן מתוחכמות דיין, ניכר שזהו פרי ביכוריו של הסופר. עם זאת, השליש האחרון מצוין והסוגיה עצמה קריטית ורלוונטית מאין כמותה.

התחושות הנלוות לסיום ספר הן מגוונות מאין כמותן, זהו ספר השולח את הקורא לחשוב, וזו גדולתו.”