הספר התקבל לסקירה

ככל החלוצים ופורצי הדרך הגדולים - ג'וש הוא פרעוש מיוחד.
אולי אחד הדברים שהכי חשובים לנו ללמד את ילדינו לפעמים, הוא היכולת לראות רחוק, לחלום ולממש, גם כשהמשמעות היא ללכת נגד הזרם ואת המסוגלות לשמור על הביטחון לאורך התהליך; סיפורו של ג'וש מצליח להעביר את המסר כנדרש. על-אף חרוזים שעבר זמנם (שוס-ג'וש) ועיצוב שהוא מעט זועק ובוהק מדי לטעמי, הוא יראה לילדכם כיצד לקבוע מטרות - גם אם אלו נראות תלושות, לא מקובלות או לא מוכרות - לחתור למימושן ולהבין שהנפילות הקטנות שעלולות לקרות הן רק חלק מהדרך.
אם יש לכם ילד בגילאי בית-הספר המוקדמים ואולי גם גילאי הגן ולילד חלום, ממליצה לכם להכיר לו את ג'וש ואת חלומו לצאת מארץ עוש.

"העצמות המקסימות" מתרחש בפרבר פנסילבני, בארה"ב של שנות ה-70, ומתמקד בסיפורה של משפחה אחת, רדופה ומוכת יגון. הוא מסופר מפיה של סוזי הבת הבכורה, אשר בגיל ארבע-עשרה, בנקודה בה נפתח הסיפור, נרצחת על-ידי פדופיל ונאלצת לגולל את סיפורה מן העבר השני, מגן-העדן ומן "הביניים", ה- Inbetween שנמצא בין המתים לחיים.

באהבה ורוך אינסופיים שנפתחים בשורה אחת נוגעת ללב בצורה לא ברורה ("קוראים לי סלמון, כמו הדג. שם פרטי סוזי"), צופה סוזי בבני משפחתה בעוד הם מעכלים את העדרה הפתאומי ולבסוף נאלצים להתמודד עם ההבנה הקשה כי לא תשוב. בין תיאורים של החיים הרגילים הנמשכים במפליא בהיעדרה היא גם פונה להתבונן באותם חיים שנעצרו עם מותה, באלו שמתו קצת יחד איתה. בצורה זו היא מחליפה לאורך הספר בין הקנאה, הכמיהה והגעגועים לשוב אל עולם החיים, לבין הדאגה, האהבה והרצון העז לראות את משפחתה מתגברת וממשיכה הלאה.

אך בעוד שנקודת המבט השמיימית והבדיונית של הספר הזה עשויה להרתיע קוראים מפוכחים במיוחד, המיקוד האמיתי של העלילה נתון לתהליך שעוברת משפחתה של סוזי - לכאבים החדשים שמתגלים בה ולפצעים הישנים הנפתחים בעקבות מותה, להתלבטויות, לכעס ולפרידות שהן מנת חלקם של כל מי שהאבל על מותו של אדם שהלך לפני זמנו נגע בו.

סיבולד כותבת בצורה יפהפייה. יש לה כשרון מכאיב לתאר רגשות מבלי לנקוב בשמם. תחושת החמצה תתואר אצלה כמבט ייחודי החולף על פניה של אם בשעת בוקר, לפני שמשפחתה מתעוררת והיום החדש מתחיל; געגוע הוא חולצה שהולבשה על כרית בלילה בודד; כאב מתגלם בסירוב לבטא אותו ואילו אהבה מופיעה בדרכים רבות ושונות, שאף אחת מהן כוללת ביטוי מפורש של המילה ההיא, עם ה-א' וה-ה' בסוף. פעמים רבות בזמן הקריאה חוויתי תחושה שניתן להגדיר אותה רק כ- "בול פגיעה", כאילו סיבולד כיוונה חץ לנקודה מסויימת בי והצליחה לפגוע בה בדיוק גם מבלי שידעתי שלשם כיוונה.

יש לציין כי כתיבתה של סיבולד, מוצלחת ומרגשת ככל שתהיה, אינה מחפה על חלקים במהלך הספר שהם, במידה מסויימת, משמימים. אולי זה חלק מהמציאות - כנראה שתהליך האובדן והאבל כפי שהוא באמת אינו מרתק ומותח בכל רגע שלו. אך עדיין לא יכולתי שלא להתאכזב במקצת, בעיקר אחרי הביקורות שהבטיחו התחלה עם התרחשויות מזעזעות אך סוף שיפיח תקווה בלב הקורא. לתקווה לא זכיתי מן הקריאה - החלקים הבדיוניים מגן-העדן הם אולי בדיוניים קצת יותר מדי, ותהליך האבל של המשפחה - מציאותי עד כמה שנראה - כנראה אינו ניתן להכללה על תהליך האבל כפי שהוא בכללותו. אך יחד עם זאת כן הייתי מוקסמת לאורך כל הקריאה: מן הכתיבה היפה, מן האופי המעט נשגב של הדמויות, ממנעד הרגשות שעבר בספר ובעיקר מן הכמיהה הסמויה והמפתיעה שלי להתחלף עם מי מן הדמויות - לחוש את מה שנראה בעיני כחוויה קסומה.

"העצמות המקסימות" שונה מאד מן הסרט שנעשה בעקבותיו. מסיבה זו הוא מומלץ גם למי שצפה בו, מכיוון שהסרט נכשל מלהעביר כראוי הרבה מן התוכן של הספר שטמון רחוק מאד מן הגימיק של מבט מגן עדן. יחד עם זאת, הוא אינו מומלץ למי שמשתעמם בקלות ולחילופין גם למי שמזדעזע בקלות, מכיוון שהוא מכיל אירועים שהם בתחילה די מזעזעים ולאחר מכן מעט משמימים. הוא מומלץ לכל מי שביכולתו וברצונו לקרוא עלילות ארוכות בין השורות ולקבל גם את הקשים שבאירועי החיים.

ריבי שנהר מתרצה ומתלווה לגבר מבוגר ממנה, מכריס מעט, שמושיט לה פרח מתוך מכונית רנדומלית, בערב תל-אביבי אחד. מנקודה זו והלאה היא מדברת את סיפורן של רבות וטובות, סיפור שנכתב, חובר, הושר והומחז לא פעם בתולדות ההיסטוריה. על השאלה מדוע אנו בוחרות להתאהב לא פעם דווקא בבלתי-מושג, בתפוס, בנשגב והלא-אפשרי, ריבי אולי מנסה להשיב כאשר היא מנקדת את סיפור אהבתה הגדולה בסיפור חייה - משבר רבע החיים, אמא נערצת, אב שנטש, סיפורי האהבה המשפחתיים העוברים מדור לדור.

את הספר הזה קראתי בתקווה שאמצא בו תשובות לשאלות שעלו בי בעבר. במובן מסויים קיוויתי שריבי הבדיונית, הפורשת את סיפורה מנקודת מבט רטרוספקטיבית ולכאורה מפוקחת, אישה מיושבת הנשואה כבר לאחר, תוכל לספק לי תובנות בנושאים שהכאיבו והטרידו אותי שנים - כיצד אנשים מתאהבים, כיצד הם מתקרבים ומתמזגים, למה הם מתרחקים ויותר מכל, מדוע הם בוחרים לעזוב. ציפיתי לקבל את נקודת המבט שתפיל בתוכי את האסימון שיביא איתו את הפתרון לחידת האהבה הגברית, לצורה בה לעתים היא נראית לי קצרת-ימים והפכפכה ולעתים עזה כמוות, גם כאשר לא נראה שקיים הבדל משמעותי בין שני המקרים.

לא קיבלתי את מה שרציתי מן הספר, להפך. קיבלתי מראה דווקא לאהבה אחרת, יותר מוכרת לי - האהבה הנשית, העמוקה, הבלתי-מתפשרת, שהיא בו-זמנית נואשת אך גם מסרבת להתייאש. יהודית קציר הפליאה לנסח את הסיפור החקוק בתוך רבות כשכתבה את הספר הזה. היא העלתה על הכתב את הפנטזיות העמוקות ביותר שלי ואת החרדות האיומות ביותר שלי בו זמנית והצליחה לעשות זאת בצורה ששבתה אותי לא רק כאישה או כאדם שידע אהבה ושברון-לב, אלא גם כקוראת אובייקטיבית (עד כמה שהצלחתי למלא תפקיד זה). ועל-אף התשובות שלא הגיעו לשאלות שהיו לי לפני קריאת הספר, הסוף הצליח דווקא - בצורה אירונית - לנחם אותי ולהשקיט חלק מן התהיות. אולי זו הקבלה השקטה של ריבי את אובדן אהבתה, אולי זו הנחמה בהבנה שאני לא המשוגעת היחידה בעולם ואולי זו דווקא הטרגדיה עימה ריבי מתמודדת בספר, המעניקה פרופורציות חדשות לסיפור שלה. לא ברור מהו המימד המנחם בסיפור הזה, אך לשמחתי הוא אכן קיים.

"למאטיס יש את השמש בבטן" מומלץ לכל מי שמעוניין בהצצה לסיפור מן החיים. הוא קורה יום-יום מסביבנו ולפעמים גם בתוך כתלי ביתנו, כאשר אהבות נוצרות, מתלקחות ומתנפצות בקול שקט וכל שנותר מהן הוא שאלות מבולבלות המתמוססות לכדי תשובות סובייקטיביות ומשוחדות. בעלילה כמו בחיים, ריבי מספרת את מה שהיא רוצה היתה לזכור ומשמיטה את מה שהשנים והרגש כמעט וגרמו לה לשכוח וכך מעלה על הכתב סיפור אנושי פשוט אך מרתק.

כמו בכל המקרים בהם הגיבור הראשי בעלילה הוא הכאב, גם הספר הזה מתפרש על פני מספר רב של עמודים, דוחס בין דפיו כמה שיותר חדשות רעות, חששות וגזירות גורל. כמו כל הסופרים האחרים ששמו לעצמם למלאכה לכתוב סבל אנושי מתמשך, גם מיסטרי בוחר בדרך טראגית אך יבשה-משהו כאשר הוא מגולל את עלילת "איזון עדין". כפי שאישוואר החייט ולמוד הסבל מבשר למאנק הסטודנט בערב אחד בו מתרגשת עליהם צרה נוספת המאיימת לפרק את הקן המשפחתי שבנו - האדישות אינה תמיד סימן להעדר-רגש, להפך; היא מדגימה כיצד, לעתים, אין את השהות והאפשרות המרשות לחוש את כאב המכה שנפלה עליך.

בצורה זו כתוב "איזון עדין", המתרחש בהודו של שנות ה-70, תחת המשטר המדכא והכפוי של אינדירה גנדי. ביחס לכמות ההתרחשויות הקשות בו הוא אינו אוצר בחובו רגש רב אלא יותר מהווה דיווח קר, לעומת יומן אישי או ספרות מהורהרת. הרגעים המעטים של רגש אנושי שמיסטרי מתיר לדמויות שלו מהולים בנוסטלגיה וגעגועים אשר מלווים כל תקופה שלאחר פורענות ומתייחסים לתקופה שלפניה. אך מדי-פעם, בין השורות, יכול הקורא להבחין בעוד רגש כמעט סמוי אך מולד וטבוע בעצם היותנו - תקווה. האיזון העדין בספר הוא, יותר מכל, האיזון העדין שבין תקווה ויאוש. הוא המתיר לדמויות להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולחיות מיום ליום, כך שלבסוף נראה כאילו דווקא רגש התקווה - אותו רגש אשר נועד להעלות את האדם משפל לגבהים חדשים ולשמור עליו בעת צרה - מנוצל כעת על-ידי גורל רע ואירוני המשתעשע בדמויות, מפיל אותן בחבטה לרצפה על-מנת לצפות בהן נאבקות לשוב ולקום, רק כדי שיאלצו ליפול שנית.

דינה, מאנק, אישוואר ואום, הדמויות הראשיות, הן רק ארבע נפשות בארץ של מיליונים, בעולם של אלפים. הקריאה בספר נעשית לעתים תוך הציפיה הסמוייה כי באחד מהם טמון הניצוץ הנסתר, כוח העל, אשר - כמו בכל הספרים והסרטים - יאפשר לו להיות זה שיתעלה מעל היומיום המדכא ויפרוץ את המעגל, אולי תוך גרירה של האחרים איתו. לאט לאט מתבהר כי אף אחת מן הדמויות לא אוצרת בחובה כח שכזה. הם אינם מיוחדים, אינם נדירים או נבחרים ולמעשה נראה כאילו נבחרו באיזושהיא הגרלה שערך מיסטרי לספר הארוך הזה. גם אם הדמויות עצמן חושבות אחרת, אין בכוחן להתגבר על ממשלות מושחתות, שיטת מעמדות מדכאת או אף על בריונים מקומיים, שכן הן בני-אדם רגילים כמו כולנו. אולי זהו הסיפור האמיתי של "איזון עדין" - הפשטות של הדמויות, השגרתיות שלהן, האופן שבו חלומותיהן היו יכולים להיות ביקום מקביל גם חלומותינו, המתנפצים בשקט במהלך השנים בעוד שהאנשים בצמרת ממשיכים לבצע את החלטותיהם ללא הפרעה והעולם עודו סובב על צירו.

הספר הזה כתוב היטב, זורם ואינו מתיש לכל אורכו. הוא יהיה טוב לכל מי שאוהב את הכרכים העבים הרגילים שמכילים בתוכם את תקוותיהם, כאביהם ומאוויהם של אנשים מן השורה. הוא גם יהיה טוב לכל חובבי הודו וסיפורי העולם השלישי. הוא לא יהיה טוב למי שאינו מורגל לדבר מלבד סוף טוב או שיאים בעלילה, מכיוון שהוא מנגן - פחות או יותר - על אותו מנעד עגמומי במקצת, מן התחלתו ועד לסופו השקט. הוא מומלץ אך לדעתי אינו חובה, גם אם הוא אכן מספר על דברים שאנו, מכורח מקום ומועד לידתנו, כנראה לעולם לא נאלץ לחוות על בשרנו.

אילן שיינפלד מזכיר לי את גבריאל גרסיה מרקס: שניהם מספרים עלילה שמתרחשת על רקע דרום-אמריקה והמזג החם של תושביה, שניהם מתבססים באופן כללי על אירועים ועל טרגדיות אמתיות מן העבר אך גם מעניקים נופך מאגי לסיפורם ושניהם עושים את מה שגם התנ"ך מפליא לעשות במומחיות– בונים, הורסים, מעניקים, לוקחים וממיטים גזרות שונות ומשונות על הדמויות שלהם במחי יד, ללא התחשבות בחלומות וברגשות האנושיים.

זהו הספר הראשון שקראתי בחיי וששקלתי להפסיק את קריאתו באמצע מכיוון שהוא כל-כך קשה לקריאה, מבחינה רגשית. האסונות שמתרגשים על הדמויות בספר ובעיקר מעשי הזוועה הרבים שמבוצעים בו כלפי נשים הכבידו עלי מאד. גם כשניסיתי להתנחם במחשבה שמדובר בעלילה בדיונית נזכרתי שהאירועים מבוססים על ההיסטוריה, הלא רחוקה, של ארגון "צבי-מגדל" היהודי, שחטף, אנס ומכר נשים לזנות בארגנטינה של תחילת המאה הקודמת. יחד עם זאת, עם התקדמות הספר הקריאה הפכה יותר קלה – בתהליך שאני יכולה להתייחס אליו רק כאל דה-סנסיטיזציה שעובר הקורא לנוכח שטף הזוועות, הדומה בצורה אירונית לתהליך המנטלי שעוברות הזונות היהודיות מידי הסרסורים שלהן, ביודעין ובמתכוון.

"מעשה בטבעת" הוא ספר טוב. הוא נכתב ונשמע כמו אגדה יהודית עתיקה, על רבנים בעיירות פולניות ועל עולי-רגל המטלטלים חודשים ארוכים בדרכים לבקש את ברכתם, ובאופן זה הוא מגולל את סיפורם של מספר דורות מקבילים בשתי משפחות שהדבר האחד המשותף להן הינו טבעת קסמים יהודית. בצורה זו, המיקוד עובר פעמים רבות מן הטבעת הדמיונית אל היצאניות היהודיות וחוזר חלילה, כך שלא ברור לגמרי מהם האובייקטים המרכזיים בעלילה בפועל ומי מהם המתאים יותר לשמש בתפקיד זה.שמחתי לקרוא ספר שבמידה מסוימת מתקן עוול היסטורי שנעשה לזיכרון היהודי הקולקטיבי, על-אף שחלקים מסוימים בו היו קשים מאד לקריאה או לחילופין (ובהיפוך גמור) משעממים. "מעשה בטבעת" כתוב בקצב מהיר וסוחף ומאופיין בעלילה טובה ולכן הוא מומלץ, אך רכי-הלב – ובעיקר הנשים שביניהם –יצטרכו לחשוב פעמיים לפני קריאתו.

כרומנטיקנית חסרת תקנה, הקריאה ב- "אהבה אסורה בפטרבורג" סחפה אותי, ריגשה אותי ובעיקר שברה את לבי. מסתבר כי ההשפעה של הספר עלי הייתה חזקה מספיק כדי להתגבר על נזק שעשרים ושלוש שנים של ניסיון חייםוקריאה, בין היתר גם בספרים המתארים את החלקים היותר קשים של העולם ושל מציאות החיים, גרמו לרגישות האנושית שלי.
יוגב בן-ארי הוא איש מוסד המגולל את סיפור חייו בפני הקורא. הספר מתחיל בחלק קצר המתקיים בהווה, ברוסיה, כאשר יוגב מוצא עצמו מאוהב בשנית ונחוש שלא לאבד אהבה זו כפי שאיבד אחרת בעבר. אך זהו החלק השני של הספר, אשר כולל מעל למאה עמודים ומתאר את הרקע לעלילה העיקרית בדמות אהבתו הראשונה של יוגב, אשר שבה אותי וצלח במשימה (שעד אז האמנתי כי היא כמעט בלתי-אפשרית) לשבור את לבי.
באופן שמעולם לא חשבתי שאיש מוסד לשעבר כמו הסופר מישקה בן-דוד יוכל להוציא תחת ידו, חייהם המשותפים של יוגב ואשתו הראשונה אורית, יחד עם סוף הסיפור העצוב של נישואיהם, מתוארים בכאב רב וביד רגישה ביותר, באופן שהעלה לי קונוטציות מן העבר ומן ההווה שלי עצמי. יוגב ואורית מכירים בגיל 15, כאשר אהבתם מתעלה מעל גילם הכרונולוגי והחוויות שהם עוברים בעשרים השנה הבאות מתוארות בפירוט בפרקים הבאים. על-אף שידעתי עוד מתחילת הספר כי אהבה זו דינה להיכחד, קיוויתי בכל מאודי שיקרה קסם כלשהוא והיא תתגבר על המכשולים בכל זאת. התקווה הילדותית הזו נבעה, בחלקה, מן הצורה המופלאה והצובטת בה בן-דוד הפליא לתאר את הניואנסים הקטנים של חיי היום-יום שלהם, אם זה במחוות האוהבות המתרחשות במערכת היחסים המינית ביניהם ואם זה בפעולות הקטנות שמנקדות כל אהבה עמוקה בין בני-זוג, כמו האופן בה יוגב נושק לגופה הדאב של אשתו לפני זריקה בהליך רפואי. כל הפרטים הקטנים הללו המופיעים מדי-פעם בספר, העירו בי משהו עמוק ולעתים רדום, כאשר הזכירו לי (גם אם בשינוי מסוים) את מערכת היחסים הנוכחית שלי ואת האינטראקציה ביני לבין החבר שלי ובעיקר גרמו לי להתאהב מחדש - בדמויות, במערכת היחסים שלהן, בזיכרונות ובחוויות מן המציאות שלי עצמי ובעולם בכלל. גם תהליך הפרידה הכואב, שבן-דוד כותב אותו בצורה נכונה ואמתית ביותר, השפיע עלי רגשית ואף גרם לי להניח את הספר מידי למשך שלושה ימים, במהלך מה שאני יכולה רק לתאר כתהליך מקוצר של אבל, אולי על הדמויות ועל העלילה ואולי על הדמיון הגדול שיש בין שברון הלב הבלתי-נמנע בספר לבין האופן העצוב שבו מערכות יחסים, ששנים רבות נראו כנצחיות וכמסוגלות להתעלות על כל מכשול, נתונות גם הן לסכנת חוסר הוודאות, השחיקה ואובדן האהבה. תוך הקריאה – גם בחלקים אחרים של הספר – תהיתי פעמים רבות אם בן-דוד כותב בעצם את סיפור חייו שלו, את ניסיונו הכואב ואת זיכרונות אירועים אישיים אשר התרחשו במציאות והאם זו הסיבה לכך שהעלילה הבדיונית הזו, עם השם הנדוש שניתן לה ועם תמונת הכריכה הקיטשית, כתובה בצורה כל-כך אמתית.
החלקים האחרונים, שהם דווקא אלו המהווים את עיקר העלילה בספר, נותנים גם הם מסגרת לסיפור אהבה רומנטי שיוגב מככב בו, אך בניגוד לחלק הראשון אלמנט המתח הופך בהם להרבה יותר דומיננטי. יוגב, המתפקד כעת כסוכן תחת זהות בדויה ברוסיה, למוד סבל ועדיין סוחב גרורות מכישלון נישואיו, מגלה במפתיע סיכוי לאושר בדמות אנה, מוכרת ספרים בה הוא מתאהב ומנהל עמה קשר רומנטי. כבאהבתו הראשונה, עבודתו במוסד מתחילה לסגור גם על מערכת היחסים החדשה של יוגב ולהצר את צעדיה והוא מוצא עצמו שוב בפני הברירה הכפויה שבין הארגון והחובה למדינה לבין אושרו האישי. הפעם, יוגב מודע בבירור להשלכות של בחירותיו האפשריות והוא נחוש בדעתו שלא להמיט על חייו את הכישלון עליהם המיט מבלי דעת בעבר. מכאן מתחילה העלילה להסתבך, גילויים שונים עולים, מופרכים או מאומתים ובמרכז האירועים הרבים עומדת עקשנותו ואהבתו של יוגב, על בסיס החלטתו הנחושה שלא להקריב את אותו קרבן כבד בפעם השנייה.אם החלק הראשון היה במידה מסוימת סיפור מן החיים, החלקים שאחריו נוטים יותר לכיוון הבדיוני, גדולים מן החיים. בצורה זו הספר קורץ לקוראים שונים, גם כאלו המעדיפים סוגות שונות – רומנטיקנים, חובבי מתח, גברים, נשים, אנשי העולם הגדול, המתעניינים בהיסטוריה של מוסדות הביטחון הישראלים ועוד. רבים ימצאו מקום בספר זה, בין אם כזה שיסקרן וימתח אותם או כזה אשר יגרום להם להזדהות ולהזיל דמעה.
קשה לי לומר שהספר עוסק בהתנגשות התפקידים השונים בחיינו –בין חובתנו לארגון שלנו, למדינה שלנו או לאנשים הקרובים לנו. על אף שהקונפליקט הזה תופס מקום משמעותי בעלילה, אינני בטוחה שהוא אכן כה משמעותי לספר: למרות הרושם של קונפליקט, לקורא וליוגב ברור מה היא הבחירה הנכונה בכל זמן נתון, מה גם שאני לא רואה דרך אמתית בה ניתן להשליך את קורותיו המפותלים של יוגב על שאלת סדר העדיפויות הגדולה והכללית מן החיים האמתיים, על הדילמה העוסקת במה קודם למה. יחד עם זאת, העלילה עדיין מעלה במידה מסוימת את השאלה הזו, גם בלב הקורא, ואולי אף עונה עליה.
לא כל קורא יחווה את אותן רגשות עזים שהרגשתי אני כשקראתי בספר. יחד עם זאת, תוך חשיבה אובייקטיבית ותוך הסתמכות על המשותף בין הביקורת שלי לבין הביקורות המופיעות על גב הכריכה, אני מאמינה שכמעט כל מי שיקרא את הספר הזה יחווה, בעוצמות משתנות, את התהליך של התאהבות מחדש ושל שברון הלב הבלתי-נמנע. מעבר לכך, הספר קולח ושומר על עניין כמעט לכל אורכו ובעיקר מהווה עלילה ישראלית מקורית המחדשת על נושא המוסד, הריגול הישראלי והריגול הנגדי ומעניקה הצצה לכל הפעולות הנסתרות הנעשות בפועל תחת שמות גדולים אלו. לדעתי מדובר בספר מומלץ בחום, כאשר גם מי שלא יאהב אותו כמוני ימצא אותו מהנה ומעניין לקריאה ואף יותר.

לולא הלו"ז העמוס שנכפה עליי בזמן האחרון, הייתי בוודאי גומעת את "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" בתוך מס' שעות לכל היותר. בתכנו הוא הזכיר לי מאד את "אהבתה של סלטנאת" לשרה אהרוני – שניהם מכילים מעין עבודת שורשים של המחבר על משפחתו שמקורותיה בארץ מזרחית כלשהיא, שניהם מסתיימים בעליה הברוכה לארץ ישראל – אך היתרון המשמעותי של שיח' חאמזה על סלטנאת, לעומת זאת, מתבטא בכתיבה מוצלחת במיוחד.
מסופר שזהו לו ספר הביכורים, ועל אחת כמה וכמה סופר המגיע מרקע היי-טקיסטי, לא ציפיתי להרבה; כל אחד מאיתנו מאמין שהסיפור של משפחתו הוא המיוחד והמעניין ביותר ושהוא ראוי לאור הזרקורים. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו עלול לחטוא בנטילת דף וכלי כתיבה להנצחת הסיפור הזה, לעתים בדרך לא מוצלחת במיוחד. אברהם בר-אב (בן-טאטה), לעומת זאת, עלה על הציפיות ומימש, לדעתי, עד תום את כל הפוטנציאל הרב שהיה טמון בסיפור המרתק של משפחתו. הוא כותב בשפה מודרנית ויומיומית וכמו שלעתים מתרחש בשיח של ימינו גם זורע בו מדי פעם מילים לועזיות. הסיפור, כפי שיוצא תחת עטו, קולח במיוחד וחמישים עמודים נהפכים בזכות כתיבתו לחמישה. בר-אב מתחמק מכל המהמורות שיכולות היו להפוך עלילות משפחתיות למשמימות, הופך אותן למרתקות ולרגעים אף למרגשות.
הוא מתחיל רחוק ממצרים, בשדה קרב אפרורי בבולגריה; עובר לחבלי קפיצה בקהיר ומשם מתקדם לתיאור של עיר מודרנית שכולה בנויה שכבות של אוכלוסיות זרות ואירופאיות המתהלכות, כמעט כמו בנובלה של ד. ה. לורנס, בין פירמידות גדולות וספינקס. העולם שהוא בונה – עולם של אליטה מצרית בשנות ה-30 של המאה ה-20 – מורכב מנשפים, שמלות, מחזרים ורומנים. במחשבה על אוהלי וצריפי המעברות של שנות ה-50, בהם השתכנו משפחות העולים המזרחיות, הנוף האלגנטי שמצייר בר-אב מתקבל בהפתעה אך ככזו המתברכת ע"י הקורא (בעיקר הקוראת הנשית). הוא משווה אווירה רומנטית ודוק של קסם לעלילה שהייתה אמורה לכאורה להיות יום יומית.
עם זאת, סיפורה של המשפחה הוא כדברי ימי כמעט כל קהילה יהודית גולה בהיסטוריה – שגשוג, עליה בסולם הדרגות החברתי והשגת שוויון למראית עין שאחריהם מזדנבים בצל, בהסתר, צרות עין, דעות קדומות וגזענות שסופם להתפרץ באלימות ולשבור את העיוורון המתמשך במהלומה כואבת ובעיקר שוברת את הלב. בר-אב מספר על עולם שלם שהיה ואינו, על חיים הרחוקים בזמן ובזיכרון ועל ההבנה האיטית שיש להשאירם מאחור.
כל מי שאוהב סיפור טוב וכתיבה טובה ומוכן להתעלם מהמחסור בהגות ובמסר עמוק המוצפן בין השורות יאהב במיוחד את 'רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר', את ניחוחות המולוחיה, נגינת כינורות הנשף וחכמת החיים, ההומור והישירות של סבתא פורטונה העולים מבין הדפים ומחיים את מה שמתקיים היום רק בין גבולות הזיכרון.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=564

מן התקציר שלו, התקשיתי במיוחד להבין במה הולך לעסוק הספר אותו אני עומדת לקרוא: נראה שהוא מתאים הרבה יותר למי שכבר סיים את הספר ומעוניין לקבל נקודות מבט חדשות ומאירות עליו שיוכלו לעזור לו להבין ולהפנים יותר את מה שזה עתה קרא. העלילה מתמקדת בארבעה חברים – מוטי, נח, שאול ודור – ובדמויות המאכלסות את חייהם, בעיקר בנות זוג, ילדים והורים. היא נפתחת בניסיון ההתאבדות הכושל של מוטי וממשיכה בקושי של כל אחד מן החברים ליצור ולשמר מערכות יחסים בריאות, חפות מעוולות הדדיים ומסאב טקסט, בין אם בזוגיות ובין אם במשפחה. אל תוך העלילה נשזרת ההתנתקות, אחד האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, והעיסוק סביבה מתמקד בטראומה הדתית והלאומית שנגרמה בעקבותיה, בשאלות של אמונה ואחוות אחים הפוקדות הן את 'המגרשים' והן את 'המגורשים', במה שבעיניי היה פרופיל מרתק ומקסים (אם ניתן לקרוא לו כך) ביותר, גם אם לא בטוח שאמין במיוחד, לקווי דמותו של הדתי המפונה של ימינו. למעשה החלקים הטובים בספר הם, לטעמי, אלו שתוארו מנקודת מבטה של דמות שהיא דווקא משנית למדי – נחום המתנחל, שעולמו התהפך ביום בו לא רק פונה מביתו אלא גם הופרד ממשפחתו, והוא עובר משבר עוצמתי הפוקד אותו בבדידותו באתר הקראווילות ובין שיעור לשיעור בישיבה המקומית.

'מפת הגוף' הוא ספר שונה. המבנה שלו אמנם דומה למבנה המוכר של ספרי פרוזה – פרקים, עלילה, גיבורים ומערכות היחסים ביניהם – אך דרך ההצגה שלהם, כפי שהיא מובאת לנו ע"י המחבר יאיר אלדן, היא שונה מדרך ההצגה הרגילה והפשוטה של אירועים כפי שהם: העלילה אמנם קיימת, אך היא משמשת בעיקר כסיפור רקע לשטף המחשבות והרגשות של גיבוריה מאשר כמרכז הספר, לא תמיד היא מופיעה בסדר כרונולוגי ולכן היא גם לא תמיד נהירה לקורא, מחולקת לעשרה פרקים שכותרתו של כל אחד מהם היא אחת מעשרת הדברות, והדמויות המאכלסות אותה עוסקות ללא הרף במערכות היחסים שלהן עם הדמויות האחרות, מנתחות, בודקות, מנסות לרדת לעומק הדברים ובעיקר מחפשות את דרך היציאה החוצה.

מהסיבות האלו יש משהו מאד כבד בספר, אפור אפילו; אותי הוא נטה לדכא ואפילו קצת לתסכל מדי פעם, והוא מזכיר לי יותר מכל את שנות התיכון שלי שבהם נטיתי לנתח כל דבר יתר על המידה, לנסות להגיע לשורש כל עניין ולפענח את הצופן המסקרן של תת-המודע – כך גם הדמויות אינן נותנות מנוח לעצמן ולקורא, מפרקות לגורמים כל פעולה של הסובבים אותן, לא משנה כמה שגרתית או זניחה, על מנת שיוכלו לקטלג אותה במושגים המוכרים להם – דחייה, כליאה, ניצול. דרך החשיבה הזו היא בשבילם מובנת מאליה ונכונה לחלוטין והקורא חסר הסבלנות כנראה לא ימצא את הרצון או את הכוח להתחבר לעלילה שרובה ככולה מניפולציות רגשיות, שיחות לכאורה גבריות על הדקויות הקטנות של החיים, נאומי תוכחה של בנים להוריהם על טראומות ילדות ומציאות מבלבלת המעוותת על ידי העיסוק הבלתי-פוסק בזרמים הפסיכולוגיים התת-קרקעיים שלה. אין לי מושג אם זה הגיל, אם זו הגיאוגרפיה או המלחמות, אבל נראה שמשהו שלא חוויתי בחיי ושאולי חוו הגיבורים או המחבר פתח פער גדול מספיק ביני לבין הדמויות למנוע ממני להצליח להבין מה בדיוק הן רוצות או מנסות להשיג, ואם איכשהו כן הצלחתי להבין את הנקודה שבמעשים שלהן ברור לי לגמרי שלא הסכמתי איתה כלל. בתקציר מודיעים לנו שהחיפוש ובדק הבית שעורכות הדמויות ללא הרף בחייהן נועד בעיקר על מנת למצוא תשובות שלא יהיו אותן קלישאות שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע או לומר לעצמנו בחפירות המזדמנות שאנחנו עורכים במערכות היחסים הפרטיות שלנו. חצאי התשובות והאלטרנטיבות שמציע הספר לשאלות השגורות, לעומת זאת, לא נראו לי מספקות או נכונות יותר מהדקלומים המוכרים הרגילים.

קשה לומר שניתן להמליץ על הספר הזה. אני חושבת שרבים ימצאו אותו משמים, מבלבל ואף מתיש על אף 206 עמודיו הקצרים. לעומת זאת, הוא כן יקסום לכל מי – שבדומה לדמויות – מתעניין במבוכים הסבוכים של תת-המודע והפסיכולוגיה שלנו ובתעלומות הנצחיות שמאפיינות מערכות יחסים ואהבה; הוא גם יספק חומר קריאה מעניין ואולי אפילו יפה מעט על ההשפעות הסמויות של עקירת התנחלויות ושל ההתנתקות בפרט, ועל אוסף של דמויות שמנהלות מערכות יחסים שהן אולי, אחרי הכול, אכן מייצגות נאמנה את המציאות של ימינו.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=544

בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישראלי מאיר שלו. אצל מארקס, כמו אצל שלו, אנו מתוודעים לקורותיה של משפחה גרעינית אחת, כרוניקה של כאב ואהבה פרובינציאליים, שחבריה הם דמויות גדולות מהחיים הטוות מערכות יחסים סבוכות ועוברות שלל חוויות תמוהות, נתונות תחת מעטה מיסטי דק השוזר בין העמודים אירועים תמוהים ודמיוניים כאילו היו חלק מובן מאליו ממציאות היום יום של כולנו. זו הסיבה שבעת קריאת 'מאה שנים של בדידות', כמו בקריאה שלי את 'רומן רוסי', 'עשו' ו- 'בביתו במדבר' של שלו, היה לי קושי מיוחד להתחבר, להבין ולהתרכז; הצורך שלי למצוא משמעות בכל טקסט אותו אני קוראת לא הניח לי גם כאן ולכן התחושה שאני קוראת פרוטוקול אחד ארוך של אירועים, שחלק גדול מהם אף אינו נוגע למציאות ויכול להתקיים רק בעולם מיסטי מקביל, הפריעה לי מאד, בלבלה אותי ושלחה אותי מייד לחפש את המשמעות הנסתרת לספר הזה שתיארתי לעצמי שלא לשווא ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה עולמית.

'מאה שנים של בדידות' – לפחות כפי שהודיעו לי רבים וטובים – הוא ספר המאגד בתוכו את כל מנעד התחושות והחוויות האנושיות, ולכן מה שנראה כעלילה המצרה את עצמה לכדי קורותיה של משפחה אחת בלבד בכפר נידח בג'ונגלים של מרכז אמריקה הוא בעצם, לפחות בחלקו, סיפורו של כל אחד מאיתנו. באהבותיהם, אכזבותיהם, הטרגדיות והשמחות שפוקדות אותם, יוכל כל קורא למצוא דבר אחד לפחות להזדהות עמו ולהתחבר אליו, ואולי זה מה שהופך את המשמעות החבויה שמאחורי האירועים לחמקמקה כ"כ – ההנחה שהיא אישית וניתנת לשינוי מקורא לקורא, בהתאם לקורות חייו שלו עצמו ולניסיונו הפרטי, כפי שבשבילי הרגע הכי משמעותי וזכור בספר הוא הרגע בו אם המשפחה הישישה מוכה לפתע בתדהמה מן ההבנה, המגיעה לאחר שנים רבות וארוכות של חיים, שאחד מצאצאיה האהובים הנחשב לגאוות המשפחה ולגאוותה בפרט אינו מחזיק ביכולת הבסיסית לאהוב והוא בעצם מחוסר את היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי.

מי שיתעקש על מציאת משמעות פחות נזילה, שאינה משתנית תחת עין המתבונן, יוכל אולי למצוא אותה במסקנה החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך הספר ושמובעת בד"כ מפי הדמויות היותר ותיקות ומבוגרות – אלו הצופות במשפחה לאורך השנים, מספיק מבוגרים לזכור את עלילות מתיה אך עדיין בטווח הגילאים הנכון על מנת לשרוד ולהיות עדים למעשיהם של הצאצאים הצעירים ביותר – המסקנה המרירה-מתוקה שהגלגל מתהפך וחוזר על עצמו, שכל דור חדש חוזר מבלי דעת ובצורה מכמירת לב על בחירותיו ובכך גם על טעויותיו של הדור הקודם, ושבעצם שום דבר אינו משתנה ומוביל לאותו מקום ידוע מראש הנרמז בכותרתו של הספר – הבדידות הקיומית המתגלמת בכל אחד ואחד מבני המשפחה.

369 העמודים של הספר הזה הרגישו לי מצד אחד כחיים שלמים, ומצד שני גם הרגישו כפחות זמן אפילו מן השבוע שנדרש לי לקרוא אותם; העובדה שהספר מכיל בתוכו מאה שנים של חיים משפחתיים ומצד שני מרתק מספיק כדי לאפשר לגמוא אותן במהירות היא זו שיצרה את האפקט המבלבל הזה שזכור לי רק מהספרים הטובים ביותר שקראתי – הדרך שבה חוויית הקריאה מנתקת אותך וכאילו מותחת את הזמן בעיוות סתום, עד לרגע שבו אתה מסיים את הספר, מתנתק בפתאומיות, משתומם על מה שהרגיש ארוך הרבה יותר מכפי שהיה באמת. בשורה התחתונה – גם עכשיו אני עדיין לא בטוחה מה המסר שמעביר גבריאל גרסיה מרקס ברומן הזה, אם הוא פוליטי בעיסוקו במלחמות האזרחים הנצחיות של קולומביה ובביקורת שלו על השלטון הרודני מחד ועל העם צמא הדם מאידך, אם הוא אישי ועוסק בהיסטוריה הפרטית של מארקס כפי שהיא זכורה לו מעיירת הולדתו ואם הוא בכלל כלל-אנושי, כלל-עולמי, בהצגה שלו של מגוון עלילות, דמויות וחוויות אנושיות; יתכן שמאיזושהי סיבה, שאינה ברורה לי, רק חלק מקהל הקוראים יצלח בלמצוא ברומן הזה משהו שהוא מעבר לאגדה מקסימה ויקצור את הפירות על כך, ואילו החלק השני יאלץ להיוותר בסיום הקריאה עם סימן שאלה טורדני ומציק, אך לפחות אחד כזה שמלווה בזיכרון טוב.