יוצא שדווקא עכשיו, כשמושגים כמו 'חופש הביטוי', 'צנזורה', 'אומנות', 'תרבות' ו'מירי רגב', עולים שוב ושוב בשיח היום יומי של ישראל 2015 - אני קורא את הספר הזה, שעורר המון רעש בצאתו לאור לראשונה בברה"ם בשנת 1967, ושחלקים רבים ממנו צנזרו ונשמטו על ידי המשטר הסובייטי (שמו העברי של הספר המצונזר: 'השטן ממוסקבה'), ורק 32 שנים לאחר מכן, בשנת 1999, יצא לאור לראשונה בישראל בעברית הנוסח המלא והלא מצונזר של הרומן, בשם 'האמן ומרגריטה', שעליו אני כותב כרגע סקירה.
והגרסה הלא מצונזרת של 'האמן ומרגריטה' היא הוכחה ניצחת לכך שהאומנות גברה בסופו של דבר על האויבת הכי גדולה שלה, הצנזורה - וטוב שכך, כי כשנותנים לאומנות להתבטא כפי שהיא רוצה, באופן הכי טבעי שיש, מבלי שיד חיצונית וגסה תגיד לה מה אסור ומה מותר - פתאום מתגלה לה יצירת מופת מופתית מאין כמוה!
בחיי שאני לא מצליח להבין למה, לכל השדים, הרוחות והשטנים, צריך לצנזר דבר נפלא שכזה!
וכגודל הציפייה, כך גם גודל ההנאה (ואולי היא אפילו יותר גדולה, ההנאה).
את הספר הזה לקח לי לקרוא הרבה זמן, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהספר הזה לא ממש קצר (615 עמודים), והסיבה השנייה היא שאת הספר הזה קראתי לאט לאט, מתענג על כל פרק ופרק, על כל עמוד ועמוד, על כל משפט ומשפט, על כל מילה ומילה, ועל כל אות ואות. פשוט ככה.
אבל, באיזשהו שלב במהלך הקריאה, הגברתי פתאום, מבלי ששמתי לב, את קצת הקריאה שלי, כי היה בו משהו, שעם הזמן, לא הצליח לאפשר לי לקרוא אותו לאט לאט כמו שרציתי. הדבר הזה היה מתח. ותאמינו או לא, הספר הזה, שהוא בכלל לא ספר מתח, מצליח להיות מותח יותר מכל ספרי המתח שקראתי עד עכשיו, גם יחד! אם נדמה את הספר הזה לדבר מאכל טעים כלשהו, אזי שבהתחלה הייתי אוכל אותו באיטיות, מתענג על כל נגיסה, על כל חתיכה ופירור, ועל הטעם המתוק שהוא השאיר אצלי בתוך הפה, אבל אז, באיזשהו שלב, הרעב היה גובר והייתי מתחיל לאכול פתאום את הדבר הזה במהירות כזאת עצומה ומטורפת, כמו איזה אחוז טירוף, לא יכול להפסיק, ורוצה עוד ועוד ועוד ועוד, רעב לעוד - אז זה מה שקרה לי, פחות או יותר, עם 'האמן ומרגריטה'.
זה אחד מהספרים הבודדים, בזמן האחרון, שלא רק שהצלחתי לקרוא אותו עד הסוף, אלא שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותו, הייתי עצוב מאוד שהוא נגמר (וזה עוד ספר עב-כרס של 615 עמודים, חשוב להזכיר!). הספר הזה היה כמעט כל עולמי בשבוע - שבועיים האחרונים והיה לי כמו חבר טוב שמלווה אותי לאורך כל הדרך, ועכשיו אני כל כך עצוב שסיימתי אותו ונפרדתי ממנו. עשינו יחד, אני והספר, כברת דרך ארוכה וכעת הגיע הזמן, לצערי, להפרד. די, אני לא עומד בזה מוחה דמעה - כן, עד כדי כך מדהים הוא היה.
ואפרופו מדהים - במשך כל קריאת הספר המדהים הזה, כל מה שיכולתי להוציא מפי (ואני רציני לגמרי) זה רק 'מדהים'!, 'מדהים'!, 'איזה ספר מדהים'! (וגם הרבה פעמים 'וואו'!), בערך באותה המידה ש'מחשבות' אומר על הספר שהוא 'אווילי', ואולי אפילו יותר פעמים. הייתי גם מהלל ומשבח עד בלי סוף את 'מיכאיל בולגקוב', מי שכתב את יצירת המופת הזו, ולא מפסיק לומר לכל מי שרק יכול היה לשמוע, עד כמה הבנאדם הזה גאון!
אבל עכשיו אני כותב ביקורת. ובשביל ביקורת, זו לא חוכמה גדולה במיוחד להגיד רק כל הזמן עד כמה שהספר הזה מדהים, לפלוט כמה 'וואוים!' נרגשים, למחות כמה דמעות ולומר שבולגקוב הוא בנאדם גאון. צריך גם להסביר למה, ולפרט, ולכתוב בכלל על מה הספר. משהו. הרי זו כל מהותה של ביקורת, לא?
אז לפני שאני מתחיל עם הסקירה (שלמעשה כבר התחילה) אני רוצה להגיד לכם שאני אשתדל מאוד, במהלך הסקירה שלי, לכתוב כמה שפחות את המילים 'מדהים' ו'וואו', אבל אני לא יכול להבטיח לכם שהמילים האלו לא יהיו, כי גם אתם, אם הייתם קוראים את הספר הזה, זה מה שהייתם אומרים עליו, וכנראה שגם היה לכם קשה מאוד להפסיק!
טוב חלאס, חפרתי. חדל קשקשת. יאללה, קדימה, לביקורת!
אחריי. אחריי, קוראים נכבדים!
טוב, אז הכל התחיל בסצנה המופלאה על גדות אגם הפטריארך שבמוסקבה. הו כן, אני זוכר אותה היטב. שני אזרחים, לאחד קוראים 'מיכאיל אלכסנדרוביץ ברליוז', ולשני קוראים 'איוואן ניקולאייביץ פונירב'. ברליוז הוא עורך, ואילו בליבית (שם העט של איוואן) הוא משורר די מפורסם. הם יושבים ושותים בירה, כשפניהם מופנות לאגם, ובין שיהוק אחד למשנהו, הם משוחחים ביניהם על ישוע הנוצרי, ועל השאלה שמעסיקה רבות את המין האנושי: האם הוא באמת קיים כמו שכתוב בברית החדשה, או שהכל בדיה, שקר וכזב? הם, כמובן, נוטים במחשבתם יותר לאפשרות השנייה, שהוא (ישוע) אינו קיים. והנה, בשדרה החשוכה והבודדה, כשנראה שרק שניהם נמצאים באותו מקום, ניגש אליהם הזר הזה, עם העין הימנית השחורה המתה והעין השמאלית הירוקה החיה, שמדבר איתם ברוסית צחה אבל עם מבטא גרמני או משהו, המציג את עצמו בשם 'וולנד', פעם כפרופסור ופעם כמג. הוא ניגש אליהם, ומבקש מהשניים (בנימוס, כמובן) לשבת על ידם, ולהצטרף לשיחתם המרתקת מאוד, לטענתו. אותו זר טוען מנגד שישוע הנוצרי דווקא כן קיים, והוא מתחיל לספר להם סיפור. הסיפור שהוא מספר להם, הוא על הפרוקורטור של יהודה, פונטיוס פילטוס, שבניגוד לרצונו מחליט להוציא להורג את ישוע הנוצרי בעוון הסתה. לא ארחיב הרבה על הסיפור, אבל הסיפור הזה הוא לא בדיוק אותו הסיפור שמוצג בברית החדשה אשר מוכר לכל. הזר, אחרי שהוא מסיים לספר אותו, אומר שזה מה שבאמת קרה, ולא רק זה אלא שהוא אף היה נוכח באותו אירוע! בהמשך מתברר שאותו זר, עם העין הימנית השחורה המתה והשמאלית הירוקה החיה, עם המבטא הכאילו גרמני הזה, הוא בעצם השטן בכבודו ובעצמו. ואותו ערב, על גדות אגם הפטריארך שבמוסקבה, מסתיים באופן טראגי, כפי שניבא השטן, עבור שניהם - זה היה התעלול הראשון של השטן. והוא לא נמצא לבדו - יחד איתו נמצאים גם פמלייתו/כנופייתו (איש מקהלה משובץ עם משקפי מצבט שעדשה אחת היא שלמה ואילו העדשה השנייה היא שבורה וסדוקה בשם 'קורובייב', אדמוני אחד עם ניבים בשם 'עזאזלו', חתול שחור וגדול בשם 'בהמות' ובחורה ערומה ויפהפיה אחת בשם 'הלה'). ומאותו ריגע ואילך, כשהשטן וחבורתו מגיעים למוסקבה, פתאום מתחילים לקרות שם (במוסקבה) דברים משונים מאוד, ושום דבר כבר לא יכול להיות צפוי... ובתוך כל זה, שזורים יחד הסיפור המרתק על פונטיוס פילטוס, ישוע הנוצרי, לוי מתי ויהודה איש קריות, וסיפור אהבתם הכה טראגי של שני אנשים - האמן, ומרגריטה.
אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטים הביוגרפיים על תולדות חייו של בולגקוב, אבל מה שכן אני אגיד, זה שבולגקוב היה סאטיריקן. וככזה, הוא נהג למתוח הרבה פעמים ביקורת נגד כל מני דברים שלא מצאו חן בעיניו במדינתו. כלי הנשק שלו היו בעיקר עפרונות, עטים ודפים, ולכן גם בכל הספרים שהוא כתב ובכל המחזות שהוא העלה, מסתתרת ביקורת כלשהי נגד המשטר, נגד הקומוניזם וכמובן שגם נגד הצנזורה ובעד חופש הביטוי. לעתים הביקורת היא מוסתרת ומוסווית שקשה מעט להבחין בה, ולפעמים היא יותר שקופה וגלויה. לצערו הרב של בולקוב, דבר לא עזר לו במלחמה שלו נגד הצנזורה (אפילו סטלין בסוף לא הושיט לו יד לעזרה) וכל יצירה ויצירה שלו צונזרה מייד עם הצגתה. בולגקוב המסכן החליט, בצערב רב, לעזוב את מדינתו האהובה ואת ביתו, ולעבור לגור באירופה ושם ליצור דברים שהוא רוצה ליצור מבלי שיצנזרו אותם אחר כך - אבל אם מקודם בולגקוב הרגיש כלוא מבחינה אומנותית, אזי עכשיו הוא הרגיש כלוא מבחינה פיזית, שכן למרות העזרה של סטלין והנסיונות להוציא אותו מרוסיה כמו שהוא ביקש, הוא בסוף לא הצליח לצאת ממגבולות מדינתו, וכך הוא נשאר שוב ברוסיה, כותב יצירות, שמיד אחר כך שוב מצונזרות. בולגקוב הלך לעולמו בשנת 1940, מבלי שהוא הספיק לראות שהיצירות שלו הופצו לקהל הרחב (הם פורסמו רק כ- 20 שנה אחרי מותו). אמנם בולגקוב אולי לא הספיק לראות אף יצירה שלו מתפרסמת ומופצת לקהל הרחב, אבל זה לא אומר שהוא לא חלם על הרגע הזה. הו, כמה שהוא חלם על זה - ממש פינטז על זה! ואני בטוח גם שאם הוא היה חי עכשיו, הוא היה מאוד שמח, ובצדק. אבל זה כל כך אבסורדי ולא ייאמן שרק אחרי מותו הוא מקבל את הכבוד שאליו הוא ראוי. טוב נו, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
אני מתקשה קצת להגיד מה יש בו, בספר המדהים בזה, שכל כך אהבתי. אמנם אני יכול להגיד שהוא היה יצירתי, נועז, מלא חיים, פנטסטי, שובב, צבעוני, מרתק, מפעים, מסתורי, עוצר נשימה, מלא קסם, חד, שנון, סוחף - מה שנכון מאוד, דרך אגב, אבל לא ממש מדוייק. כי הרי יש עוד כל כך הרבה ספרים שהם כאלה, אז נשאלת השאלה: אם ככה, במה 'האמן ומרגריטה' שונה כל כך משאר הספרים? והנה התשובה: נכון, יש עוד ספרים מלבד 'האמן ומרגריטה' שהם יצירתיים, נועזים, מלאים חיים, פנטסטיים, שובבים, צבעוניים, מרתקים, מפעימים, מסתוריים, עוצרי נשימה, מלאים בקסם, חדים, שנונים וסוחפים - אבל 'האמן ומרגריטה' יש רק אחד. וזו הסיבה שהתקשיתי להגיד מה יש בו שכל כך אהבתי. צריך לקרוא כדי להבין על מה אני מדבר.
הספר הזה עשה לי, משום מה, חשק עז לבקר במקומות שמוזכרים בספר, למרות כל הסכנות שאולי יכולות לקרות לי (כמו מפגש לא נעים כל כך, בלשון המעטה, עם השטן וכנופייתו למשל). הוא עשה לי חשק לבקר באגמי הפטריארך, בבית מספר 302 - ב' בדירה מספר 50 ברחוב סדוביה, בתיאטרון הווריטה, בבית של מרגריטה, בבית המרפא לחולי רוח (כן כן, גם במקום הארור ההוא), ביאלטה (גם בעיר יאלטה וגם בפאב שקרוי על שם העיר) והוא עשה לי גם חשק אפילו לבקר בירושלים, שאותה אני מכיר היטב (או כך לפחות חשבתי בהתחלה, כי מסתבר שיש שם עוד הרבה דברים שלא ראיתי) ולחקור קצת על עברה וההיסטוריה המפוארת שלה.
(דרך אגב, אני ממש לא היחיד שחושק להגיע למקומות האלו בעקבות קריאת 'האמן ומרגריטה'. לפי מה שכתוב בספר, אלפי מעריצים של בולגקוב מדי פעם נוהגים 'לעלות לרגל' אל אותם מקומות!וגם הרבה יהודים שנמנים עם מעריצי בולגקוב שעלו לארץ מרוסיה בשנות ה- 60 החליטו להשתקע דווקא בירושלים ולא במקומות אחרים כמו תל אביב או רמת גן לדוגמא, כי זו העיר שאותה הם הכירו הכי טוב ושהכי משך אותם לגור בה - וזאת בזכות 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב).
"הספר הזה כל כך רוסי שיש צורך ביותר מתרגום לעברית כדי שאוכל להבין אותו ולהנות ממנו" אומרת יעל בביקורתה על הספר, ואני לגמרי לא חושב כמוה. הספר הזה היה מובן לי בדיוק כמו כל ספר קריאה אחר שקראתי. לי דווקא בכלל לא הפריעה הרוסיות של הספר. - וזה לא בגלל שההורים שלי עלו מברה"ם ובבית שלי מדברים, בין היתר, ברוסית - אלא פשוט בגלל שאין משהו בספר הזה שאמור להפריע בקריאתו, גם לא לקורא הישראלי שלא יודע מילה ברוסית או אפילו משהו קטן בהיסטוריה ובתרבות שלה, מלבד אולי שמות המקומות והאנשים שאולי נשמעים קצת מוזרים, ארוכים ורוסיים מדי לאוזן ולעין הישראלית, אבל חוץ מזה באמת שום דבר, לפחות לא בעלילה עצמה, אמור להפריע. וגם אם לכם בכל זאת, כמו יעל, משהו בספר לא מובן לכם, תמיד אפשר להסתכל על ההערות המעניינות שהוסיף המתרגם (אני, אגב, יכולתי להסתדר גם בלי ההערות, אבל קראתי אותן בכל זאת כדי להעשיר את הידע שלי). בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שלמרות שהביקורת של יעל הייתה מעולה, אני חושב ש'תדמית הרוסי הכבד' שהיא הציגה לא נכונה לגבי הספר הזה, ואני ממליץ לכם, גם אם אתם בני 16 ולא קראתם שום דבר רוסי בחייכם, וכל מי ששומע שאתם רוצים לקרוא את 'האמן ומרגריטה' מתחיל פתאום להפחיד אתכם ולומר לכם שזה ספר קשה ושגיל 16 זה גיל צעיר מדי לקריאתו ושתחכו עוד קצת וכל השטויות האלה (זה מה שקרה לי), לא לחשוש יותר מדי לפני שאתם מתחילים לקרוא. פשוט תקראו.
זה הספר ה"רוסי" השני שאני קורא. הראשון היה 'המוות והפינגווין' שגם אותו אהבתי מאוד, אבל משום מה לא כתבתי עליו ביקורת ב'סימניה'. כנראה שזה משהו בגנים הרוסיים שלהם שגורם לי לאהוב את הספרים שהם כותבים, כי יש משהו ב'האמן ומרגריטה' שהזכיר לי בקצת את 'המוות והפינגווין' (מלבד השם של הספרים, שהמבנה שלהם זהה). אני בטוח שאקרא בהמשך עוד הרבה ספרים רוסיים אחרים, וכמובן שגם את שאר ספריו של בולגקוב.
אפשר לומר שאמא ואבא שלי גדלו על הספר הזה והם מעריצים אותו מאוד. עכשיו הגיע תורי להצטרף לאמי ואבי, כי גם אני הפכתי להיות מעריץ כמוהם, אחרי שקראתי את הספר. המלצתי על הספר גם לאחותי, ואם היא תאהב אותו (ואני כמעט בטוח שכן) אז יהיה אפשר לומר עלינו שאנחנו "משפחה של מעריצים".
שמעתי שעשו עליו סרט וגם העלו מחזה, ולא גרסה אחת אלא כמה גרסאות. הוריי אמרו שהסרטים מצויינים (אבל כמובן שלא מגיעים לאיכות של הספר), אז אני מתכנן לראות בקרוב את הסרטים - איזה כיף לי. (למרות שאם אתם שואלים אותי, הספר הוא כל כך טוב, עד שבכלל לא צריך סרט, כי במהלך הקריאה הרגשתי עמוק עמוק בעלילה, כמו שאני מרגיש הרבה פעמים בסרטים שעשויים מצויין).
ואם כבר מדברים על סרטים, אז איך שהספר הזה כתוב, הזכיר לי מאוד את הצורה שבה סרט רוסי אחד שאבי נהג לי פעם להראות בנוי. בשניהם היה איזה משהו קומי ומבריק כזה. לסרט קראו 'איוואן וסילייביץ', והוא מספר על הצאר הרוסי איוואן שמוצא את עצמו יום אחד ברוסיה אחרת, רוסיה של העתיד (כלומר, ההוה שלנו, כי צארים הרי היו בעבר) - ובאותו זמן מדען אחד מן העתיד (כלומר, מן ההווה) בונה מכונת זמן, ואז מוצא את עצמו יום אחד ברוסיה אחרת, רוסיה של העבר. שני האנשים, תוך כדי מצבים קומיים וקורעים מצחוק, מנסים לחזור חזרה לזמן שבו הם צריכים להיות, ותוך כדי גם להסתגל לזמן החדש שבו הם נמצאים כרגע. (ומתברר שלא סתם הספר הזה הזכיר לי את הסרט ההוא - הסרט 'איוואן וסילייביץ' מבוסס על מחזה שכתב בולגקוב בשנת 1935!).
בנוסף למיכאיל בולגקוב, ברצוני לשבח גם את פטר קריקסונוב על התרגום המצויין שלו על הספר. לדעתי עשו בשכל שהמתרגם של 'האמן ומרגריטה הוא ממוצא רוסי שבקיא יותר בספרות, בתרבות ובשפה הרוסית, ועוד אחד שקרא את הספר מספר פעמים, ושהפעם הראשונה שלו הייתה בגיל 14 (רק שנתיים לפניי!).
בראבו!
"כתבי יד לא נשרפים" אמר השטן בעמוד 378.
ואני רוצה להשלים: "... וגם לא כתב היד הזה (ולא משנה כמה פעמים ינסו לצנזר אותו!)"