ביקורת זו עלולה להכיל ספויילרים חמורים לספר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הייתי אמורה להיות מה-9 עד ה-17-18 בפעילות מהתנועה שאני נמצאת בה(ואדריך בה שנה הבאה^^),
אבל בגלל המצב זה בסוף לא קרה.
אני לא ארחיב יותר מידיי על זה.
אני רק אגיד שזה ממש ביאס אותי.
בכל מקרה, אחריי כמה ימים החלטתי שעכשיו, שיש לי כמה ימים פנויים, אני אלך לספרייה ואשאיל ספר או שניים.
לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן.
אז נסעתי לספרייה, והתחלתי להסתובב שם.
האמת? לא הייתה לי מטרה מוגדרת.
בעיקרון הייתי בטוחה שאני בטח בסוף אקח את אחד מהספרים של סטיבן קינג או ספר שאני אזכר שהמליצו עליו כאן.
ואז ראיתי תמונה של מאיה אנג'לו.
ניזכרתי שבספר "דברי" מלינדה ציינה את השם שלה.
החלטתי לחפש אותה.
לא מצאתי, אבל באמצע החיפוש ניתקלתי בשניי ספרים:
סליפרס(שזה ישנונים, אבל זה פשוט נשמע קצת טיפשי בעברית) טס לבית דרברוויל.
בטח כבר תגלגלו עיניים ותגידו "כן, שרוני, לא חשבנו אחרת", אם אני אגיד לכם שאני מכירה את שתיי העלילות של שניי הספרים דרך הסרטים שנעשו עפ"יהם.
אז כן.
יש לי קטע קצת מוזר כזה שאני חייבת לקרוא ספר שיש עלוי סרט שמתבסס עליו-
ובכלל, יש לי גם פטיש לסרטים בלי קשר.
בכל מקרה, התחלתי עם סליפרס.
אז העלילה מספרת על ארבעה חברים:
מייקל("נמשים") סאליבן, תומס(טומי-"חמאה")מרקאנו, ג'ון(ג'וני "הרוזן")ריילי ולורנצו("שייקס")קרקטרה-הדמות הראשית.
ארבעתם חיים בשכונת במטבח הגיהנום(שמשום מה תורגם למטבח השטן),שבניו-יורק-כל חייהם.
השם "מטבח הגהנום" בהחלט מייצג את אופי השכונה:
מקום עני ששם חיים כל מיניי מהגרים ממדינות שונות(בעיקר איטלקים, אירים, פורטוריקנים ושחורים)שהגיעו לאמריקה,
מתרחשים שם מקריי אלימו, רמאויות, וכו'.
ובכל זאת, ארבעת החברים אוהבים את השכונה.
יש גם דברים טובים בה.
לורנצו מתאר את האנשים בשכונה באופן מעניין ובוטה ביחד.
יש את המלך בני-גנגסטר מקומי שמעסיק מידיי פעם את שייקס, ואח"כ גם את חבריו, בהעברת כספי שוחד
למשטרה מידיי שבוע.
יש את מאנצ'ו השמן-מוכר בחנות עם פה מלוכלך, שכל מילה שנייה שלו היא "מזויין".
יש את קרול- חברת ילדות שלהם, חברה של מייקל כשהיו ילדים.
ויש את האב בובי- כומר בכנסייה, ואפשר לומר שהוא גם, במובן מסויים, ממלא את תפקיד האב בחיי ארבעת הילדים.
ארבעת החברים לא חיים חיים אידיאלים, אבל הם בהחלט מרוצים ממה שיש להם.
עד שיום אחד קורה משהו שמשנה את חייהם לנצח.
בגלל תעלול ורעב, הם כמעט, בלי כוונה, הורגים מישהו.
הם נשלחים על זה למוסד ווילקנסון לעבריינים צעירים לשנה-שנתיים.
כשהם מגיעים לווילקנסון, הם מבינים שקל זה לא הולך להיות.
בווילקנסון, חוץ מבניי נוער בעייתים שחוזרים לשם בד"כ, יש גם סוהרים.
סוהרים שמתנהגים אל האסירים, ואל ארבעת גיבורנו, כאל חיות.
הם מכים אותם, משפילים אותם, אונסים אותם ולפעמים אפילו רוצחים אותם-רק בישביל הכיף, השעשוע ומרוע לב.
אחריי שלורנצו משתחרר, הוא מדלג עשר שנים קדימה, מספר איך מה שקרה בווילקנסון השפיע על כל אחד מחבריו ועליו,
ואיך לילה אחד שניים מחבריו ניתקלים באחד מהסוהרים.
מייקל תיכנן תוכנית, על מנת לחלץ את שניי חבריו הרוצחים,
ולהפיל את ווילקנסון.
הנקמה הזאת מוגשת בצורה קרה ומחושבת. גאונית מאוד.
לורנצו לא נותן לקורא שום הנחות.
הוא כותב הכל באופן הכי כנה שיש.
מעשי ההתעללות והאונס מצמררים, מזוויעים, מסוייטים וגורמים לקורא להיזדהות וחרדה לשלום הנערים המיסכנים.
הסופר אומר שזה באמת קרה לו, שהסיפור מבוסס על סיפור חייו האמיתי.
אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל אני לא אתפלא אם כן.
ראיתי מספיק תוכניות שמראות וחושפות התעללויות בילדים ונערים בבתי ספר, גנים, וכו'.
והכי מפחיד זה שכולם במוסד ווילקנסון ידעו, ובמטבח הגהנום הבינו שמשהו קרה שם, אבל בוחרים לא לעשות כלום כדיי לעזור להם, כל אחד ממניעיו שלו.
ואז אותם נערים צריכים לחיות עם הבושה כל חייהם.
זהו ספר על חיים שניגזלו, על טראומות, אובדן התמימות, ונקמה.
אני ממליצה על הספר כי הוא מסופר באופן הכי כנה, מצמרר, מעורר מחשבות,מעלה שאלות על ייצר האדם ומראה גם מהי חברות אמיתית.
