איך הייתם מתייחסים לספר שמעורר בכם ציפייה לסיפור שבו דמות אחת מרכזית תהווה ציר לסיפור כולו, בין אם הוא רומן חניכה, רומן משפחתי או אפילו היסטורי, שדרכה אפשר להבין משהו על התקופה על הלכי הרוח ועל הלבטים של היהודים בתקופת הספרות העברית המתחדשת. בעוד שבפועל אתם מגלים, תוך כדי קריאה, שהיצירה מתפרטת לקטעים קטעים שהרצף העליתי שלהם רופף וכולל עשרות דמויות שונות ומשונות, שהדמות המרכזית כמעט שאינה קיימת, ושקשה לאתר בסיפור שלד עלילתי, או אפילו הגותי, דבר הגורם לכך שמציאת הבריח התיכון המאגד את היצירה ליחידה ספרותית אחת, נעשה סבוך ומפותל. מתברר שלא רק אני נבוכותי בכך, גם חוקרים דגולים שעסקו ביצירתו של ברדיצ'בסקי ראו בכך טעם לפגם, אם כי יש לציין שאחרים ראו ביצירה זו את פסגת יצירתו הספרותית וההגותית (כפי שמתברר בנספח שבסוף הספר, אם כי לטעמי התובנות הרגישו קצת מאולצות).
הסיפור מתחיל טוב כאשר הוא מגולל את שורשיה המשפחתיים של מרים, גיבורת הסיפור, אך מהר מאוד גולש לסיפורים קצרים ואפיזודות צדדיות לכאורה, הכתובות להפליא כשלעצמן, על שתי העיירות היהודיות בהם שהתה מרים (אגב את העיירה השנייה מזהים החוקרים עם... אומן :).
אותי עניין הסיפור בעיקר משום שלאחרונה קראתי על ברדיצ'בסקי והקשר שלו לניטשה (בספר 'ניטשה העברי'), כך שציפיתי למצוא הדים להגות הקיומית (האקזיסטנציאליסטית ) שלו. אך, כאמור, החיבור הרופף של העלילה, הדמויות המרובות ואי-פירוט קיצוני על הדמות הראשית, גרם לכך שעיקר ההנאה שלי בקריאה באה מעצם קריאת הסיפורים הקטנים הנקודתיים על העיירות היהודיות במפנה המאות י"ט-כ, ועל האווירה הנושבת מהם, ולא מתובנה כללית מקיפה של היצירה. כך שכאשר אני מחזיר את הספר לספריה לא נותר לי אלא להצר על כך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
