כבר הרבה זמן לא ראיתי התייחסויות לספרים של בלו כאן.
לכן מכל הספרים שקראתי לאחרונה- בחרתי להתייחס דווקא לספר הזה.

יש הרבה דרכים להתרשם(\להעריך) מספר(תחליף ל"לשפוט ספר");
אך ללא ספק שבקטגוריה של הנאה, זה הספר המהנה ביותר שקראתי מזה הרבה זמן.
ומה גורם להנאה?
אולי זה באנאלי- אבל נהנים מספר כשיש עלילה מושכת, מאתגרת ולא ניתן להפסיק לקרוא.
אז בספר הזה יש את כל מה שציינתי בנוסף לעוד כמה דברים:
-חרדה לגורל הדמות הראשית.
-הרבה מאוד הומור טוב.
-משפטים חכמים מאוד שמשולבים ואפשר ללמוד מהם הרבה על אנשים.

כל המעלות האלו- יכולות להיות גם מכשלות בספרים אחרים.
למשל ספר שההומור משתלט בו על כל אמירה אחרת- יהפך "לספר בדיחות"(מזן לא טוב).
אבל כאן הכל באיזון מעולה, והכל משתלב היטב בתוך המכלול של היצירה.

אגב, לא ספרתי לכם כלום על הספר. אני מעדיף את זה ככה.
אני חושב שעדיף שהביקורות שלנו יסקרנו אותנו לקרוא את הספרים; אם הן טובות(ולהפך).

מה שכן אני אצטט כמה משפטים חכמים ומשעשעים שלא יחשפו כלום על העלילה.
אלו מכם שיחשבו שהם משפטים נהדרים, אולי יסתקרנו לראות איך הם משולבים נפלא בעלילה:

-"מצער מאוד, אבל הסבל הוא כמעט המבקע המהימן היחיד של תרדמת הנשמה. ישנה שמועה עתיקת ימים שגם האהבה עושה זאת"
-"במרוצת השנים אתה נעשה דומה לבני אדם אחרים שראית, מוכה בכל התחלואים האנושיים המוזרים הללו. אינך אלא כלי נוסף של יוהרה, פזיזות וכל השאר. מי רוצה בזה? מי צריך את זה? הדברים הללו ממלאים את המקום שבו צריכה היתה לשכון נשמתו של האדם"
-"משום מה כשאני ישן שבע ורבע שעות במקום שמונה אני מרגיש שאני מוכה וגורר את עצמי למרות שבעצם לא אונה לי כל רע"
-"אינני טיפש ועיוור, והבחנתי שקיים קשר בין אהבתן של נשים ועקרונות היסוד של החיים"
-"אני אוהב את הכלבה הזקנה בדיוק כפי שהיא, ואני אוהב לחשוב שאני תמיד מוכן ומזומן לקבל אפילו את הגרוע מכל שיש לה להראות לי. אני אוהב את החיים אהבת נפש ואם אינני יכול להגיע למרומי פניהם אני מטביע את נשיקתי באיזשהו מקום נמוך יותר. והמבין יבין"

ויש עוד המון, זה רק חלק קטן ממה שסימנתי לי בספר הזה.
אגב יש די הרבה דמיון ל"מנוחה נכונה" של עוז- שזה ספר שאהבתי בכל מאודי.

so far
טל..

הספר הזה צובר תאוצה לכל אורכו.
בהתחלה מתקדם לאט. יותר רגוע.
עם כל עמוד, יש יותר מתח ויותר לחץ. וכמובן מתגלים דברים מפתיעים.
זה רומן שאומנם יש בו עלילה והיא דומיננטית. אך זה לא פחות מרומן פסיכולוגי. זה בהחלט מסוג הספרים שמלמד הרבה על החיים. במקרה הזה על החיים בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. וכמובן, שבהיותו אחד הסופרים המוצלחים בהסטוריה- הרבה משם רלוונטי גם היום.
הספר כידוע נלקח מהסדרה "הקומדיה האנושית" שיש בה המון המון ספרים שמסודרים לפי נושאים. הנושא אליו שייך הספר הוא "תמונות מהחיים הפרטיים". כלומר יחס בין אנשים, בין משפחות. זה נושא אוניברסלי שאף פעם לא נשחק. כמות הכותבים ששמו את הנושא במרכז של רוב ספריהם הוא עצום.
אין ספק שבלזק היווה השפעה ענקית להמון מהבולטים שבהם ורק זה שווה את הקריאה.
הספר מעורר כמות גדולה מאוד של הזדהות עם הדמויות. אבל גם כעס כלפיהן מהצד השני. כלומר שיש קונפליקט רציני לגבי המרכזיות שדבמויות. דבר שהופך אומנם את המעורבות של הקורא ל"כבדה" יותר.

הכוונה היא שזה ספר שצריך לעצור ולחשוב בו מידי כמה עמודים.
אבל זה כמובן שווה את החוויה.
מומלץ בחום.

הינה ביקורת ראשונה שלי שבתוכה אני נאלץ להפריד הפרדה ברורה בין החיבור שלי לספר לאיכותו.

אם להודות על האמת, הקריאה היתה רק לחלקים מהנה באמת. וכשחשבתי לעצמי; נו אז הספר הזה היה טוב או לא?
אז בעצם חשבתי מחדש על הקריטריונים שלי לספר טוב.

הספר הוא אוקיינוס עצום של דמויות והתרחשויות. צריך להיזהר לא להאבד בתוכו. צריך לזכור את השמות כי הם כן חוזרים. העלילה מתפצלת ולמרות זאת לא מופרדת באופן ברור. יש זרימה בלתי פוסקת.
אז האם העלילה מספקת תחושת הזדהות עמוקה? - אולי; אבל לא ברמה של הזדהות עם "גיבור"; ובטח שלא עם "מודל לחיקוי". גם לא ממש דמויות שדומות לנו. כי הן מאוד ספציפיות ויש להן אופי מאוד מוגדר.
לעומת זאת- הן מאוד ראליסטיות- מאוד מהעולם הזה. וגם ההתרחשויות הן לא "גדולות מהחיים" אלא מתוך החיים. מתוך החיים "חסרי המשמעות".

אז האם כל חוסר התכלית של גולדמן ריגשה אותי? לא ממש. ואפילו לא רדיפת השמלות האובססיבית של צ'זאר. וגם לא האדישות של ישראל.
אבל העובדה שלא התרגשתי מכל אלו לא אומרת שלא קיבלתי הרבה מהספר. היא רק אומרת שהשקפתי על העלילה מהצד וברוגע.

גם כשכבר יש התרחשות דרמטית כלשהיא היא מוזכרת כדרך אגב. וכשאחת הדמויות (בלי ספויילרים על למה ואיך)- מתחילה לבכות- זה כבר אירוע שיא! (מבחינה רגשית).

אז מה בעצם הסיבה לדרוג הגבוהה? קודם כל יופי השפה- שהיא גם מובנת וגם מורכבת. משפטים עצומים שלא קורסים.
היכולת לאזכר את הפרטים הכי קטנים על דמויות משניות ולהפוך אותם לחלק מהאוקיינוס- כדי ליצור אחידות.
העובדה שאפילו כשאין פרקים ואין הפסקות- יש מבנה ברור ליצירה.
אלו פרטים טכניים שהם באמת מרשמים ואפשר בהחלט להנות מהם.

אבל מעבר לזה, הספר כן עושה משהו. ואם כבר אמרתי שהוא לא מרגש אז מה כן בכל זאת?

הוא נותן תמונה של חיים רגילים- כמו שהם. ונותן לך להחליט- מה יפה בהם? מה מביך? האם חייבים להיות חלק מהחיים השגרתיים?..

מה כבר אפשר להגיד על ספר שגורם לחוויה חזקה כ"כ כמו הספר הזה?

שזו ביקורת על החברה שגורמת לך להסתכל על המון דברים שונה?
שזה מעודד אותך לחוסר אדישות בחברה?
שזה הופך אותך לאדם יותר טוב? (במידה והספר העביר אותך חוויה אמיתית).
מעורר רגישיות? תחשות הזדהות?

אז לדעתי התשובה היא כן לכל השאלות(חוץ מהראשונה למעלה).
אבל מעבר לזה, ולדעתי גם אפילו יותר חשוב:
שמדובר בסיפור שובה לב שמעורר אהבה אמיתית לדמויות שלו ולפעמים חרדה לגורלם.
למה זה חשוב? כי זה מעורר את המחשבה ואת הסקרנות. ועל הדרך צצות השאלות שלמעלה כשלפעמים יש רמזים קלים לתשובות (ולפעמים רמזים יותר ברורים). ובכל אופן, זה לא "ספר הוראות לחיים טובים יותר"..ספר שמתיימר לגלות לך את התשובות הפשוטות הוא ספר הוראות ולא לימוד.
הלימוד מתרחש דווקא כשאתה מתחבט בשאלות וכשיש הרבה אופציות. זה לימוד אמיתית. וזה ספר שאפשר ללמוד ממנו המון!
ולבכות על הדרך..לטוב ולרע..ספר מאוד מרגש!

ספר חמוד מאוד של חיפושים. מוסר השכל? לא בטוח שיש, מה שכן יש סיפור מעניין. יש סיפור שמעורר חשיבה. אולי מעורר דחיפות לעשות ולא להיות אדישים ואולי דווקא להפך...לא לגמריי החלטי- כמו שאני אוהב.

בהמלצה הזו עלי להתחיל ב"גילוי נאות"- רמת החיבור ביני לבין הספר- היא מאוד גבוהה כיוון שיש דמות בספר שבאופן מפתיע דומה לי מאוד.

אולי הרבה יכולים להרגיש ככה בכתיבה של גרוסמן שהיא כ"כ אנושית; אבל במקרה הזה הרגשתי את זה בצורה בולטת וגם ע"פ תיאור של התנהגויות ותחביבים ושאיפות. דמות שדומה לי באופנים רבים.

לכן גם החיבה שלי לספר משוחדת מאוד.
אני חושב שמעבר לחיבור האישי, יש בספר תיאור כ"כ חכם של סיטואציות שונות- שגרתיות וכאלו שיצאו משליטה.
הספר הזה פשוט בנוי בצורה נבונה ואפקטיבית! ומרגשת..

זו ביקורת מאוד סנטימנטלית, אבל ככה יוצא. גם אם אני משתדל להתייחס לפרטים ולשכנע שיש מה לקחת מהספר בצורה "מוכחת-הגיונית"- זה יוצא רגשני.
אני אוהב את כל הרעיון של המאמץ של הסופר להכנס אל תוך המקומות הפנימיים ביותר של האדם- כפי שעולה משם הספר.
שם שאגב יש בו שימוש מדהים בתוך העלילה במובנים שונים.

שם המשחק פה זה מבנה! גרוסמן מראה שהוא אלוף בבנית עלילה; סידור ההתרחשויות וחזרה לאותו התרחשות במקומות שונים- יוצרת פה את כל הסנסציה. לרוב מדברים על השלד
(מבנה)- כאלמנט מקבע- אי אפשר בלעדיו אבל כשלעצמו הוא די משעמם. אצל גרוסמן המבנה הוא הריגוש! כל חזרה על פרט היא חגיגה.

ספר מדהים!

לפני שכתבתי את ההמלצה הזו, חשבתי האם יש לי מה להוסיף להמלצות החמות והכחמות שלפני.
אז ראשית אני מצטרף לכל הממליצים שתיארו את השפה המיוחדת של עגנון. סגנון כתיבה שכשלעצמו מעורר למחשבה.
כמה מילים יפות בעברית: "נפל פתאום כוכב מן השמיים. נתחלחל בלק וכל עצמותיו אחזתן רעדה. קרא בכל כוחו לא אני ולא משפחתי".
כהרגלי ספויילרים לא תמצאו כאן. אז למה בכל זאת אני מצטט? כדי לתת את טעם השפה. לגרות אתכם לקרוא.
וסיבה נוספת- א.ב יהושע ציטט גם הוא את המקום אל תוך ספרו "גרושים מאוחרים", ואני חכיתי להתקל במקום הזה בכתבי עגנון עצמו- והינה נתקלתי. כשהבנתי את ההקשר פתאום, חזר לי גם הרומן של יהושע והכל התחבר.

לגבי הרומן- יהיו כאלו שיגדירו אותו רומן תקופתי או שיגדילו ויאמרו שזה רומן הסטורי. יש אלמנטים של ז'אנר כזה בספר. אבל הוא כ"כ הרבה יותר מספר של נושא אחד.
אמנם כל הווי העליה השניה וחיי היהודים בארץ הוא נושא מרכזי בספר. גם נושא מרכזי וגם רקע ותפאורה. אבל בתוך זה ניתן גם למצוא ספורי חיים מרתקים ללא קשר. סיפורים אנושיים שאפשר להפריד מהרקע.

הספר הוא בהחלט עמוס- מכל בחינה. כמות דמויות- והרבה מהדמויות הם דמויות שעוברות תהליך ושינוי. הרבה דמויות נעלמות ושוב חוזרות ויש להזכר בהן (ע"י קריאה אחורה למשל). כמות המקומות שמאוזכרים עצומה יחסית לספר אחד. וכפי שכבר רמזתי- גם יש כ"כ הרבה נושאים.
בשורה התחתונה; הספר דורש מאמץ. הוא מאתגר. אבל, לאלו שישקיעו, מובטח כניסה לעולם שהוא רווגוני ומעניין ולפעמים גם מקסים.

אז אחרי "סיפור על אהבה וחושך" ו"אותו הים", פתאום נתפסתי לספר הזה. אולי בזכות השם.
גם כאן כמו בקודמים שקראתי של עוז, הספר סיפק חוויה אמיתית.
הכתיבה שלו בשנות ה80 לא נופלת מהכתיבה בשנות ה90 (של אותו הים)- וגם לא מהכתיבה המבריקה של סיפור על אהבה וחושך..(שנת 2001-2002). היא שונה מאד בכמה אופנים. מטבע הדברים כל סופר מנסה לחדש. אבל יש מהמשותף לכל שלושת הספרים.
נחמד דווקא ללכת אחורה בשנים, כלומר להתחיל מספר משנות האלפיים- לספר משנות ה90 ואחר"כ השמונים..אולי אני אמשיך בכיוון הזה.
נחמד כיוון שאחרי שאתה מסיים ספר שהוא דווקא אוטוביוגרפיה זה נותן לך איזה קישור נוסף לעלילה של ספר ישן יותר של הסופר(לא שכדאי להרבות לחבר את חיו של המספר לעלילה, אבל לפעמים ניתן לעשות חיבור בין הספרים של אותו סופר).

"מנוחה נכונה" מתאר את תקופת שנות השישים המאוחרות של המדינה. הספר מתרחש בתקופה של לפני מלחמת ששת הימים אבל מצייר הלך רוח של עשור ולפעמים גם יותר.
אני לא מעוניין להכנס לפרטים מתוך גוף העלילה כי בזה תמיד יש ספויילרים שאני שונא (ואת השנוא עלייך לא תכתוב בטוקבקייך). מה שכן, אני יכול להגיד שהתהליך הפנימי שעוברות הדמויות מרתק ותמיד יש צורך לראות מה הם יעשו איתו הלאה. איך יתמדדו עם מה שעולה מתוכם ועם מה שפועל עליהם מבחוץ.

ספר מונומנטלי, מילה שלי...

הספר הוא תהליך של יום אחד שבו תרחישים מקבילים שמתקשרים ומעלים זכרונות בדמויות.
הספר כתוב בצורה מרתקת ממש. אומנם אכן לא פשוטה ולא תמיד מובנת במידיות אך שווה ביותר לקרוא פעם נוספת כדי להבין סיטואציה מורכבת.
הטכניקה של "זרם התודעה" מאתגרת מאוד ובספר זה היא בולטת מאוד. כל הדמויות למעט המשניות ביותר- מוצגות בטכניקה זו. אנו מקבלים את החומר הגולמי של המחשבה שלהם. ובעצם- יש בו די ויותר כיוון שלפעמים דמויות שונות מתארות יחס לאותם האירועים, ויוצרים תמונה אחידה יותר.