אתמול בנצרת סתם טיילתי ברחוב. ראיתי מרחוק הרבה אנשים עם דגלים אדומים וזכרתי את הימים שבהם הלכתי איתם בארלוזורוב, אבל המשכתי בשלי עד שפתאום שמעתי ברמקולים קול שאני מכירה. התקרבתי. האמת היא שהגעתי ממש אל שפת במת הנאומים, כי מייסם, אישה שאני מאד מעריכה ומאד אוהבת, דיברה, ושמחתי לשמוע את כל הדברים החשובים שיש לה להגיד על זכויות עובדים ועל כיבוש וגם על הקשר ביניהם. אחרי שהיא סיימה ואחרי שנפרדנו רציתי לחזור לרחוב, אבל אז, ברגע של רשלנות, יצרתי קשר עין עם מישהי שחילקה שם עלונים בשם איזה ארגון סוציאליסטי שאני לא מכירה.
בהתחלה ניסיתי לנפנף אותה, גם כי ידעתי שמחכים לי וגם מפני שלא באמת התעניינתי, אבל היא היתה מאד נחושה ונדרשה חוצפה מוגזמת כדי ללכת משם. המשכתי להקשיב לשטף הדברים שלה כשלאט לאט אני מוצאת שאני מתחילה להתעניין, לא כל כך בדברים שהיא אומרת אלא בלהט שבו הם נאמרים.
היא לא היתה ילדה. היא נראתה כמו מישהי בשנות הארבעים שלה ועם זאת חדורה באמונה שאני מזמן איבדתי. אין היום אף אחד, לא בכנסת ישראל ולא בהסתדרות, שמייצג אותה. עם הדפס גדול של מרקס על החולצה היא הסבירה לי שזה יקרה, שלאט לאט יותר ויותר אנשים יבינו שהם פועלים בניגוד לאינטרס שלהם, שיום אחד היא וכל מי שחושב כמוה, שהם בינתיים נורא מעט (זה היא אמרה), יגיעו לשם, לכנסת ולהסתדרות ויוכלו להשפיע על יותר אנשים.
וקצת קינאתי בה, על האמונה הזאת, וקצת הרגשתי שיש משהו מתנשא בקינאה שלי, כאילו שאני יודעת יותר ומבינה יותר, אבל כן, ככה אני מרגישה כשסביבי מציאות כל כך מחורבנת שאפילו האופטימיות שלי, שפעם חשבתי שאף אחד לא יכול עליה, נרכנת בגינה.
זה ספר על אהבה, אהבה של אחד, ז'וליין סורל, בן של נגר שהאמין שיוכל להיות כל מה שירצה. הוא מתבגר, הוא חולם ומתפכח. כמו הצרפתים בתקופה שבה הוא חי, תקופת הרסטורציה שאחרי נפוליאון ואחרי המהפכה הצרפתית, גם הם חולמים ומתפכחים, והטרמינולוגיה שמשמשת לתיאור היחסים האישיים, התשוקות, האהבות, השנאות, הקנאות, משמשת פה בהשאלה גם כדי לתאר את המציאות הפוליטית והחברתית שבה החזקים מתחזקים ולאף אחד לא אכפת מכל היתר.
