למה אנחנו מרחיקים גופות של אנשים מתים מאיתנו? למה מעבירים אותם באלונקות מכוסות בבית חולים, דרך מסדרונות מיוחדים, לחדרים מיוחדים הנמצאים במרתף ולא בקומות העליונות, מכניסים אותן לארונות וטומנים אותן באדמה במהירות האפשרית? זה הנושא הראשון בו עוסק <mark>קנאוסגורד</mark> בספר הזה ואני התפעלתי. מנכונותו לבדוק נושא שהדעות עליו אינן חלוקות, בדרך בלתי שיגרתית ומקורית. וכשהמשכתי לקרוא גיליתי שהוא עוסק בנושאים נוספים - כ

בשעה טובה סיימתי את המסע שלי לצד הסופר הנורווגי <mark>קרל אובה קנאוסגורד</mark>.
שישה כרכים - "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות", "לרקוד בחשכה", "גשם חייב לרדת"
ו"הסוף" - סך של 3,500 עמודים שבהם הוא פורש את חייו עד דק, ומאבד את עצמו לדעת בכתיבה
ריאליסטית אינטואיטיבית שכמעט ולא נראתה כמוה, ושעליה נאמר : שכל מי שקורא אותו, ייתכן
שייצא בסיום הקריאה אדם אחר...נו אז אם כך יש לי סיכוי חשבתי, שאלמד והוסיף ע

<mark>קרל אובה קנאוסגורד</mark> כתב את תולדות חייו בסדרה מונומנטלית של שישה ספרים, משהו כמו 3500 דפים דחוסים. הוא החליט לקרוא לסדרה 'מאבקי', מיין קאמפף בגרמנית ואכן החיבור להיטלר ולספרו הפחות מונומנטלי הינו בעל משמעות לסופר. משמעות שכנראה תתגלה בכרכים הבאים.

הכרך הראשון "מוות במשפחה" השאיר אותי, ויסלח לי ראש ממשלתנו, עם טעם חמוץ בפה. למדתי בחיי לא להיסחף יותר מדי אחרי ביקורות מהללות בעיתונים וסופרלטיבים כ

שבוע שעבר לקחתי אחת מנתבג ליבנה. זאת היתה בחורה גבוהה אולי בת חמישים. היא השאירה את המזוודות שלה על הרצפה ופתחה את הדלת מאחורה והתיישבה. לא כאילו היא ממהרת. הפוך. כאילו יש לה כל הזמן שבעולם. בלי להעיף בי מבט אמרה לי יבנה ופתחה תיק קטן בצבע זהב שנראה כמו חלוק נפוח כזה שיש בו הרבה מעויינים והוציאה ממנו משהו שנראה כמו עפרון בצבע סגול חלש. ישבתי עוד כמה רגעים והסתכלתי עליה במראה אבל לא נראה שהיא שמה ל

המסע רב השנים בנבכי חייו של קארל אובה <mark>קנאוסגורד</mark> הגיע לסיומו בספר ארוך מאוד ומרשים. סיום ראוי לסדרה ראויה שעוד ידובר בה. זוהי סדרת ספרים ייחודית בנוף הכתיבה האוטוביוגרפיות ולדעתי היא מהווה המשך ישיר, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה הטכנית, לכתביו של מרסל פרוסט ובמיוחד למסע שלו בעקבות הזמן האבוד. הזמן הוא תחילת המאה ה-21, המקום נורבגיה-שבדיה, רוח הזמן היא שקיעת האינבדואום, תחילת ההתבצרות של פוליטיקת

בספר הזה, סוף סוף, <mark>קרל</mark> אובה הופך לסופר.
זה חלומו, לכך הקדיש את חייו מגיל מאד צעיר.
למרבה הצער, כפי שנאמר לו בחוג לכתיבה בו הוא משתתף, הוא חסר דימיון. הוא יודע את זה.
להוסיף לבלבול, <mark>קרל</mark> אובה כותב מצויין. יש לו גם תובנות מבריקות על חייו הדהויים. מכיוון שכך, הוא נאלץ לכתוב על הדבר היחיד שהוא מכיר היטב - על עצמו.
<mark>קרל</mark> אובה לוקח על עצמו משימה אדירה. לכתוב על חייו בפירוט רב ככל האפשר: מה הוא לבש כשביקר א

רוצה לגלות איך החלפת חיתולים וטיול בוקר הופכים לגלגל הצלה מפני התהום של דיכאון קליני?

באביב – קארל אובה <mark>קנאוסגורד</mark>

לפעמים כואב לחיות, אבל תמיד יש משהו לחיות עבורו

עלילה:
ביממה אחת במהלך עונת האביב, אב נוהג עם בתו התינוקת אל בית חולים פסיכיאטרי בשוודיה כדי לבקר את אשתו.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות רקע, בקושי עלילה

דמויות מעוררות: אמפתיה-כואבת, הזדהות,

הכרך החמישי בסדרת מאבקי של <mark>קנאוסגורד</mark> הוא השגרתי ביותר בו. הכוונה בשגרתי הוא תיאור תהליך מוכר בעולם הספרות של הפיכת אדם לסופר, בדומה ל'דיוקן האמן' של ג'ויס או ל'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט. בדומה לשני האחרים ובאופן קיצוני יותר <mark>קנאוסגורד</mark> רגיש ורגשני מאוד שלא לומר מדי. רגשנות שמתבטאת בעומקים הקיצוניים של המציאות כפי שהיא מתקבלת אצל <mark>קנאוסגורד</mark>: הכל מועצם, מוחצן וסוער אצלו. גם התיאורים היומיומיים הבנאל

"אני מכיר כמה, לא הרבה שתמיד עושים את הדבר הנכון. הם תמיד אנשים טובים. אני לא מדבר על אלה שלא עושים שום טעות כי הם לא עושים כלום, כי החיים שלהם כל כך קטנים ששום דבר לא יכול בעצם להיהרס, כי יש גם כאלה".

כשסיימתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי מאיפה להתחיל את הביקורת שלי.
האם להתחיל מהפנים של הספר, ממה שהוא ניסה להעביר או להתחיל מהדמות.

<mark>קרל</mark> אובה הוא לגמרי אנחנו.
הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, בלי