וואו, טוב , הספר לא קל לקריאה בכלל ואפילו משעמם בהתחלה, אבל הרבה ספרים מתחילים צולע ונגמרים בבום גדול, הספר הזה שיעמם אותי והמשכתי לקרוא, וטוב שכך, התחלתי להיסחף לכתיבה של אמילי, לדמויות המלנכוליות , לשפה הבוטה.
יש התנהגויות כל כך לא מקובלות ואני תוהה האם באמת היו מוכנים לקבל את ההתנהגות של היתקליף בכזו קלות בימים ההם.
בכל מקרה, אני לא יודעת אם יש גרסה מחודשת וקלילה יותר לסיפור, אם כן אני ממליצה ללכת על הגרסה הקלילה יותר כי תרגום העברי של שנות ה 90 עלול לשעמם והספר הזה לא משעמם בסופו של דבר, הוא נהדר ומלנכולי ומעצבן ומתסכל ונפלא.

הסופרת התקשתה למצוא מו"ל שיוציא את ספרה לאור. הפיתרון שמצאה - שם עט של גבר. כי "לא מתקבל על הדעת" שאשה תהיה חתומה על ספר חסר כל עדינות ועם תאורי אלימות בוטים כאלה. הספר יצא לדרכו, מתקבל ע"י חלק מקוראיו באופן צונן עד מקפיא (חלק מהגישה הזו תוכלו לראות גם עכשיו אם תעיינו בביקורות על הספר). הסופרת הלכה לעולמה ב1848, שנה לאחר שיצא לאור. לקח זמן עד שחלק מקוראיו של הספר התחילו להבין שהוא אינו "ספרות קלוקלת" אלא הדבר האמיתי. לקח עוד זמן ובמירוץ בינו לבין ספרה של שארלוט - ג'יין אייר - התחילו להראות סימני שיוויון ואף מהפך.

הסיפור מוכר לכולם - ילד שנאסף ברחובות ואומץ ע"י בעל אחוזה כפרי, זוכה להתייחסות מחפירה עד מתעללת מכל סביבתו, למעט הבת הצעירה קתי. שני הילדים גדלים לאהוב בעוצמה, אך הנערה בוחרת להינשא לאדם מכובד, והתוצאה - אסון לכולם.
אף אחת מהדמויות בספר אינה חביבה: הסופרת מצליפה בזעם בכל ברואיה: היתקליף הוא אכזר, שהצורך שלו בנקמה אינו פוסח על איש ממעליביו בעבר, קתי היא נרקיסיסטית מפונקת גחמנית ומרוכזת בעצמה. הינדלי מתאכזר לחלשים, חלש אופי, שמאשים את כולם פרט לעצמו בנפילתו. אדגר לינטון זוכה לבוזה של הסופרת בגלל עדינותו היתרה - רכרוכיות בלתי גברית. הסערה שברונטה גורמת כשהיא משסה את דמויותיה אחת בשנייה יוצרת סיפור מעניין להפליא ודמויות בנויות היטב ולמרות הטרוף - אמינות.

ברונטה אחת מחמשת ילדיו של כומר במחוז יורקשייר הכפרי, כתבה ספר שהצליח לאבחן דמויות בעלות מניעים פסיכולוגיים רבי עוצמה, הרבה לפני שפרויד החל לנסח את משנתו. אי אפשר להחליט מי "טוב" ומי "רע" בסיפור והגיבורה הראשית היא האהבה - קשה ומרה, ללא נחמה או מימוש. לא פלא שהספר הוגדר כאחד מסיפורי האהבה הגדולים של כל הזמנים. התרגום הזה - של אהרן אמיר - קולח וקל לקריאה. לדעתי הספר מעניין, ממוקד, מספר סיפור מורכב, וכדאי להתגבר על האנאכרוניזם הקל כדי לגלות סיפור שהטרוף והאובססיה הם חלק מאנושיותו.

*

היצירה הזו היא אולי הספר האפל והקודר ביותר שקראתי אי פעם. ויחד עם זאת, באופן מפתיע, הגיבורה הראשית של הספר הזה היא, לא פחות ולא יותר, האהבה.
העלילה מתרחשת באנגליה במאה ה- 19, באחוזה גדולה וקודרת, הנקראת "אנקת גבהים". בעל האחוזה מביא הביתה יום אחד ילד צועני עזוב, ומחליט לאמץ אותו. בני המשפחה מחליטים לקרוא לילד היתקליף.
בני המשפחה והמשרתים מתייחסים אל הילד שחום העור באופן מחפיר, מלבד בתו של בעל האחוזה, קתרין. הספר בעצם מלווה את מערכת היחסים הנרקמת בין השניים, בעודם ילדים, והלאה לאורך שנות התבגרותם.
קתרין והיתקליף הן פשוט דמויות מרתקות, עמוקות כל כך, עד שבמהלך הקריאה יש ממש תחושה שהם רוקמים לנגד עיניך עור וגידים. קתרין היא בת אצולה יפה ומפונקת, והיתקליף הוא ילד המתפתח לנער קודר ואפל, ובהמשך אף צובר ממון ועוצמה רבים.
היחסים הכל כך מורכבים ומתוסבכים בין השניים הללו, מניעים בעצם את העלילה, עד סופה, וגם כאשר צצות ועולות דמויות חדשות בסיפור, סיפור האהבה בין השניים ממשיך להתנגן ברקע. אך זהו לא סיפור אהבה בריא, רענן. זוהי אהבה עצובה, קודרת, צינית. קתרין והיתקליף נעים זה אל מול זה במה שהופך לאורך הספר למעין קשר גרוטסקי וחולני.
הסיפור כולו מתרחש בין כותלי "אנקת גבהים" ובאחוזה הסמוכה לה, ובכך הופכות שתי האחוזות למעין מיקרוקוסמוס בו יכולות מעט הדמויות של הספר לנוע ולפעול, ותמיד להתנגש זו בזו. הן כולן עמוקות וחיות מאוד, כאשר היתקליף, לדעתי, הוא הדמות הספרותית המורכבת ביותר שנתקלתי בה אי פעם.
קריאת הספר הזה היא חוויה ייחודית, ואני ממליץ על כך מאוד. אתם תגלו כי נמצא בידיכם ממש אוצר ספרותי אמיתי. הסופרת, אמילי ברונטה, כתבה את הספר בסביבות גיל 30, ונפטרה כשנה לאחר מכן ממחלת השחפת. זהו ספרה היחיד. כאשר יודעים את הפרט הזה, אי אפשר שלא להזיל דמעה בעת הקריאה, שמגלים איזו נפש ספרותית אדירה התחבאה באישה הצעירה הזו, ואיזה אובדן היווה מותה לעולם הספרות. כמה יצירות נוספות היא יכלה לתרום לנו...

אסיים את הביקורת הזו (שאם עוד לא הבנתם, היא חיובית ביותר), בשירה של הזמרת קייט בוש, שכל כך התלהבה מהספר והקדישה לו את אחד מלהיטיה - Wuthering heights - אנקת גבהים בלעז. השיר מתאר את קתרין קוראת להיתקליף, אהובה האפל, שיפתח בפניה את חלונו:

Out on the wiley, windy moors
We'd roll and fall in green
You had a temper, like my jealousy
Too hot, too greedy
How could you leave me?
When I needed to possess you?
I hated you, I loved you too

Bad dreams in the night
They told me I was going to lose the fight
Leave behind my wuthering, wuthering
Wuthering Heights

Heathcliff, its me, Cathy come home
I'm so cold, let me in-a-your window

Oh it gets dark, it gets lonely
On the other side from you
I pine alot, I find the lot
Falls through without you
I'm coming back love, cruel Heathcliff
My one dream, my only master

Too long I roam in the night
I'm coming back to his side to put it right
I'm coming home to wuthering, wuthering,
Wuthering Heights


Oh let me have it, let me grab your soul away
Oh let me have it, let me grab your soul away
You know it's me, Cathy

ההתחלה הייתה קשה.
הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.
ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות המונעות על ידי רגשות אהבה / שנאה / נקם כה קיצוניים (ובאותנטיות לרוח התקופה), כבולות זו לזו לעולם.
ההקבלות בין הסיפורים באות לידי ביטוי ועם זאת לכל התרחשות האופי הפרטי שלה.
מעגלים נפתחים ונסגרים באופן מופתי ומפתיע ואין רגע דל.

ככל שנתגלו לי יותר פרטים, כך חשתי יותר צורך לחזור להתחלה ולקרוא אותה מחדש.
כשסיימתי את הפרק השלושים הצלחתי (בקושי רב) לעצור את סחף הקריאה, לקחתי ברייק ושבתי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים שוב. עשיתי לי סדר ודילגתי בחזרה לפרק שלושים ואחת.
(בסוף המהדורה שקראתי ישנו ניתוח של היצירה שנכתב בידי ג'ויס קרול אוטס, ובשלב מסוים היא מציינת כי זהו בדיוק התהליך העובר על מרבית הקוראים בספר).

אעיז ואומר כי למרות האפליה הברורה לחלוטין בין המגדרים ומעמדן הנחות בבהירות של הנשים בסיפור, חשתי בהנץ פמיניזם ובתעוזתן של הדמויות הנשיות, עד שלעיתים חרדתי לגורלן כשעברו את הגבול יתר על המידה.

הספר מעורר באופן מדהים קשת כה רחבה של רגשות כלפי הדמויות השונות בסיפור, ועברתי בין אמפתיה לשנאה תהומית כלפיהן לא פעם.

אמילי ברונטה כנראה בטוב ליבה, בכישרונה העצום ובחוכמתה הרבה, בחרה לסיים את הסיפור המטלטל באופן המאפשר לנשום מעט לרווחה, ומבחינתי העניין ראוי להוקרה.

ההתחלה הייתה קשה ובכל זאת כנראה שמצאתי בספר הזה מספיק סיבות טובות להתגבר על הקושי ולקבל תמורה מלאה שגרמה לי להמשיך בנשימה עצורה עד הסוף.
חבל שנגמר...:(


חוויית הקריאה הייתה נפלאה, מומלץ וכדאי.

אמילי ברונטה מגיחה לפתע מתוך ערפל של ענווה ובועטת בפנים עם אהבתם הפראית של הית'קליף וקתרין.
העלילה ברוטלית. האלימות, המין, היצריות, האהבה, האומללות, הטרגדיה, הטירוף נדחפים לשיא יכולת התפישה ומעבר. הרגשות האלה נסחטים עד תום עד שלא ניתן להרגיש דבר. ביתו של כומר בתחילת המאה ה-19, עלמה צעירה ומחונכת, לא אמורה לחשוב מחשבות משונות בסגנון ובטח שלא להעלותן על כתב! אין ספק שאמילי יודעת לזעזע. היא חושפת את נפש האדם כך שאין עוד אפשרות לאנגלים המאופקים, מנופחי הגינונים והנימוסים להמשיך להתאפק ולהצטנע. מנין לה לאמילי, צפונות כאלה? הצדדים הקשים והאפלים שבאדם? מנין לה הידע על טירוף, על אלימות, על מסבאות? איך יכלה לכתוב בלהט כזה אם לא הרגישה אותו לאף אחד?

אמילי לא יצאה הרבה מביתה, אך הכירה את הטבע האנושי במערומיו, כפי שלא הכיר אותו איש.
היא היתה אישיות מסוגרת ולא ניהלה יחסים עם אנשים זרים שלא היו מבני משפחתה. אולם היה לה אח אהוב, ברנוול. הוא היה צייר מוכשר אך למרבה הצער חלש אופי. הוא בזבז את חייו בשיכרות, סמים והימורים. ברנוול היה קרוב לאחיותיו ואף צייר פורטרטים שלהן. ייתכן שהירבה בשיחות איתן וכך הן למדו על העולם האמיתי. אמילי חלתה בהלוויתו של ברנוול וכעבור שנה נפטרה גם היא. כאילו כל מטרת חייה הייתה 'אנקת גבהים'.

הית'קליף הוא דמות מונומנטלית שעומדת בשורה של גברים הראויים לתואר 'גברים' כמו רוצ'סטר ודארסי, בכל רמ"ח איבריהם. המקום להשוואה הוא בליבם פנימה, באופיים האיתן ובאהבה האמיתית, חסרת התנאים והפשרות שרכשו לנשים שלהם, איש איש בדרכו.
לעומת זאת קת'רין היא אכזבה גמורה ומוחלטת. היא לא ראויה לרגשות שהיא הפיחה בהית'קליף. היא איננה מתקרבת לקרסוליים של נשים משכמן ומעלה כמו ג'יין אייר או אליזבת' בנט. ללא בינה, ללא ערכים, ללא מוסר היא בוגדת בקלי-קלות בעצמה ובאיש שהיא אוהבת יותר מכולם תמורת נוחות ומעמד חברתי. והיא נענשת קשות בשל כך. ולא רק היא נענשת, אלא קבוצה שלמה של אנשים הופכת למקוללת באשמתה. הית'קליף, האומנת שלה, בעלה, אחות בעלה, וכל הדור הבא אחריהם.
באנקת גבהים הכל מרגיש לי מוכר. הביצות והשדות, הסלעים והגבעות, האחוזות חמורות הסבר וסבלות השוכנים בהן. כאילו שחייתי שם כל חיי, בעוד שאין לי שום קשר ליורקשייר. לא בחיים האלה, לפחות.

אמילי ברונטה כותבת מעולה, או יותר נכון כתבה מעולה. אנקת גבהים זוהי אחוזה אשר בעליה חוזר יום אחד ואיתו ילד צועני שחור עיניים ושיער. בעל האחוזה אימץ את הילד וקראו לו היתקליף. היתקליף וביתו של בעל האחוזה (קאתרין) מתאהבים. האהבה הזאת אינה אהבה רגילה, זאת אהבה הרסנית, חולנית, שטנית. פה רואים עד כמה אמילי ברונטה מוכשרת ואת גודל המקוריות הטמונה בסיפור המופלא הזה. הדמויות שאמילי יצרה כל כך מטורפות ומוטרפות כל אחת בדרכה שלה. כל דף שקראתי חששתי לגלות איזה מהדמויות תאבד את עצמה לדעת ומה תעשה לעצמה או לבריות.

בעמודים הראשונים (30-40 עמ' ראשונים) לא כל כך הבנתי מה קורה מה השמות והיחסים המשפחתיים, חזרתי לקרא אותם שוב, התקדמתי בקריאה והכל מסתדר בהמשך, לכן אל נא תתייאשו בעמודים הראשונים, הסיפור מרתק,קולח ויש בו הכל מהכל -מתח, מסתורין, קסם, אהבה, שינאה, נקמה, פחד ועוד

גיבורנו היתקליף, כל כך מסתורי ואפל כמעט כל הספר מתואר עד כמה הוא גס רוח, שנוא על הבריות, אכזר, מרושע, שטני ועוד..לאורך כל הסיפור שאלתי את עצמי מה בעצם הוא עשה בפועל שהוא כל כך שטני ורשע. אמילי ברונטה מכינה את הקורא טוב טוב כך שלקראת סוף הסיפור מקבלים טעימה אמיתית מהרוע הזה.

הסיפור ריתק אותי אליו אבל היה חסר לי פרטים ומידע לגבי עברו של היתקליף. רק אח"כ הבנתי שזה בעצם חלק מהמסתורין שאמילי יצרה סביב היתקליף וככל הנראה את פיסת המידע הזאת היא לקחה איתה לקבר .

בנוסף, האהבה היתה קצרה. כוונתי היא שהאהבה לא התארכה על פני עמודים רבים. היו מפגשי בין היתקליף לקאתרין וחילופי דברים שאנו הקוראים לא ידענו מה נעשה ונאמר בהם וכשכבר מקבלים הצצה למפגש אחד סוער במיוחד, מפגש מלא תשוקה מיוסרת-שם זה מסתיים ואני נשארתי המומה עם טעם של עוד. גם במקרה הזה הבנתי שככל הנראה בסיסו של הספר אינו סיפור האהבה, אלא הטירוף היוקד של היתקליף. ייתכן שאמלי רצתה שיצרת האומנות המושלמת שלה תסווג כספר מתח מיסתורין עמוק ואפל ולא כפי שכבר נכתב עליו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית".

לסיכום, אני ארשום את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים-רוצו לקרא!

פשוט ספר מדהים. נשאבים לדמויות . זה ממש לא רומן למשרתות או סתם עוד ספר אנגלי קלסי. זה פשוט יצירת מופת.
אין יותר דמויות שכל כך אוהבים ושונאים בו זמנית כמו היתקליף.

לא האמנתי שאני יכול להנות מספר כזה. קראתי את גיין אייר ( שהיה סביר לדעתי ) , ואחד מספרייה של אוסטין , שלא ממש אהבתי.

דרך אגב הסיבה לכך שקראתי את הספר נעוצה בספר the well of the lost plots של jasper Fforde
בספר הבלשית נכנסת לעולם הספרים ובין השאר משמשת בתוכנית להגנה על היתקליף מפני מחתרת שסוגדת לקאתי ומנסה להתנקש בהיתקליף כנקמה.
היתקליף עצמו נוהג לברוח מהספר - ואף נהיה כוכב בהוליווד למספר שנים.

ספר מעולה!
יש בו את כל המרכיבים לספר קלאסי בז'אנר של מתח.
הספר מותח, אפל,גותי,קודר ול משאיר לקורא רגע אחד של שלווה.
אחד הספרים העמוקים שקראתי(:
קתי והית'קליף הן דמויות עמוקות בעיניי,למרות (ואולי בזכות) האובססיה שלהם אחד כלפיי השני.לי באופן אישי הית'קליף הוא אחת הדמויות האהובות עליי בין כל הספרים שקראתי.האמת שהוא גרם לי לחוש כלפיו סוג של חמלה אליו,כי לדעתי הוא ניהיה כ"כ מרושע ונוטר טינה כלפיי העולם בגלל שהחיים היו אכזריים כלפיו.
קתי אמנם פחות עמוקה מהית'קליף,ובכל זאת היה בה משהו עמוק.
היא בעצם הייתה חצויה בין אדגר לינטון(כלומר חיי נוחיות-מבחינה גשמית.אולי אפילו סוג של יציבות נפשית)לבין הית'קליף(אמנם לא מובטח לה חיי נוחיות,הן מבחינה חומרית והן מבחינת הייציבות הנפשית.ואולי,כמו שהמתרגם/מת כתב/ה,להמשיך להיאחז בילדות שלה,ולסרב להתבגר).

אני שאלתי את המורה שלי לספרות עם ילמדו אותנו על "אנקת גבהים",אבל המורה שלי אמרה שזה רק ל-5 יחידות בספרות....
זה נורא חבל כי לדעתי זה אחד הספרים הכי מרתקים,מותחים ועמוקים שנתקלתי בהם(שוב,זאת כבר דעתי האישית,
ומצד שני,אולי הוא לא מתאים לכל אחד).
אני עדיין אומרת שזה ספר חובה ואני ממליצה עליו בחום.

צפייה בסרטי אימה מחולקת אצלי לשתי קטגוריות.האחת צפייה ביום והשנייה צפייה בלילה.
ללא ספק הצפייה בלילה הרבה יותר מסעירה (מזעזעת ,מקפיצה...אני מניח שהבנתם).
כנ"ל לגביי קריאת ספרים אפלים.איכשהו כשבחוץ חושך ואתה שקוע בספר ,כל פיפס קטן מקפיץ אותך.
את " אנקת גבהים " יצא לי לקרוא בלילה.הדעות על הספר חלוקות כפי שניתן לראות מהביקורות כאן ,אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם קריאת הספר הזה בלילה היא חוויה הרבה יותר מצמררת מאשר קריאתו ביום.