אהבה ומרירות נכרכים יחד.
בחור מתחיל עם בחורה. הוא יוצא איתה. הם מתחבקים, מתנשקים, מתלטפים וכן הלאה. שניהם גם מאמינים, אמונה שלמה בתיקון עולם. עד כאן הכל נפלא. אלא שהבחורה טיפה יותר קפדנית באמונתה. גם הבחור מאמין, אמונה שלמה יש לו, שלא יהיה ספק . הבעיה היא שהוא אוהב לצחוק ולעשות חיים לפעמים. אבל אנשים שלוקחים את האמונה שלהם ברצינות גדולה לא מבינים הומור.
סיפור המעשה מתרחש בצ'כוסלובקיה של שנות החמישים. הקומוניזם, דת חדשה שהמשחררים הסובייטים הביאו איתם, כובשת בסערה את לבבות הצעירים. הם זוכרים היטב את הבגידה של צ'מברלין וחבריו במערב שהניחו להיטלר לטרוף אותם, אז הם מאמצים את הדרך החדשה של האמיצים שמחה ובששון.
אז כמו שאמרנו, מרקֶטה ולודויק (הבחורה והבחור) מתחילים קשר. הוא קצת מתוסכל מהתלהבותה היתרה לפקוד את הכנסים של הקומוניסטים על חשבון הזמן שלהם יחד. כשהם רחוקים הוא כותב לה. באחת הגלויות (אם אתם זוכרים - היו כאלה שלא היה צורך אפילו להכניס למעטפה, עם מקום לברכה קצרה בצד אחד ולרישום הכתובת בצד השני) הוא משרבט בדיחה קלילה, שבגלויה היא חשופה לעיני כל ויכולה להתפרש כמעליבה עבור קומוניסטים חדורי מטרה מקודשת.
גם בימינו יודעים אנו מה עלול לקרות לאלה ש"פוגעים ברגשות" הדתיים של מאמינים מסויימים. לצ'כוסלובקיה היו כבר אז קבלות על ביצוע טיהורים סטליניסטיים בהצטיינות יתרה. קונדרה מרבה אגב, להשוות בעקיפין בין הדת הקתולית לקומוניזם, אם כי הוא גם מביא קצת זווית מעין חיובית של הדת, בהקשר עממי ושורשי. אז קשה להאמין שלודויק לא ידע מה יכולות להיות ההשלכות של מעשהו המטופש, מה שקצת פוגע באמינות הסיפור. אבל נניח לזה. קונדרה רצה להעביר פה מסר.
אז אנשים שהיו עד לא מכבר חבריו, מגלים את "בגידתו" בדרך האמת ומצביעים פה אחד בעד להעיף אותו מהאוניברסיטה ומהמפלגה. הכאות על חטא, כנות ככל שהיו, לא סייעו במאום. הוא מגויס לצבא, לגדוד "הלא אמינים" – חיילים שאמנם לובשים מדים ומשתתפים בתרגילי סדר, אך לא מחזיקים נשק ועובדים במכרות . ביציאותיו המעטות אל העיר הנידחת, בה הוא מוצב הוא פוגש את לוציה, בחורה מסתורית הנמנעת מקרבה פיזית, על אף האינטימיות הרוחנית הגדולה שהתפתחה בינה לבין לודויק. לוציה היא חידה ולא יכולתי שלא לחשוד כי קונדרה ממשיל את לוציה ומה שהיא עברה לארצו.
הקומוניסטים שאפו להחזיר לעם את השליטה. בתחילת שלטונם היללו כל מה ש"עממי" והיו נלהבים לתמוך בפולקלור, במוסיקה, בפסטיבלים ותהלוכות ששורשם אי שם בימי הביניים . רק שגם את זה הם ניסו לשנות כך, שהדבר לא יתנגש עם האידאולוגיה. נוציא מה שמפריע לנו, נתבל במה שרצוי לנו והנה לכם תרבות "עממית" מהונדסת היטב. אולם לקראת שנות השישים מצאה לה המפלגה אפיקים חדשים למשוך את העם והפולקלור נותר לו שם זנוח וכואב.
לודוויק עצמו היה נגן בלהקה שהתמחתה במוזיקה מוראבית (החלק המזרחי של צ'כיה) לפני שסר חינו בעיניי המשטר. לאחר משפטו נשאר בקשר עם חברו ירוסלאב – בחור מגודל אך לבבי שמייצג את העממיות התמימה, האותנטית בספר. אך לאחר ששמו של לודויק הוכתם הוא כבר לא יכל לקחת חלק בסיבוב הופעות שכלל יציאה לח"ול.
חוויות חייו משנות את לודוויק שחדל להאמין באהבה. הוא הופך ציני ומריר ובתת המודע ליבו מבקש נקמה. קונדרה ממחיש כיצד אדם שנפגע יכול בעצמו להפוך למנוול, הוא מראה את הצביעות האנושית הוא קורע את המסיכה מעל פניה של רוח הנעורים שכמו שהיא יכולה להיות יפה ואצילית, היא יכולה להיות גסה ומכוערת.
..."יש אנשים המצהירים שהם אוהבים את האנושות, וכנגדם אחרים אומרים, בצדק, שאפשר לאהוב רק יחידים. אני מסכים עם אלה ומוסיף שכל מה שיפה לגבי אהבה, יפה גם לגבי השנאה. האדם, אותו יצור הצמא לשיווי משקל, מאזן את משא הרוע שהוטל על שכמו, במשא שנאתו. אבל נסו – נא לכוון את השנאה הצרופה אל המופשט הגנוז בעקרונות, אל העוול, אל הקנאות, אל האכזריות, או, אם הגיעו הדברים לידי כך, אל העקרון האנושי עצמו – נסו – נא לשנוא את האנושות! שנאות כאלה הן על אנושיות יתר על המידה , והאדם כדי להקל מזעמו (הלא ידועים וגלויים לו גבולות כוחותיו), לעולם יכוון אותן כלפי יחידים בלבד..."
הספר עוסק בנושאים רבים ונכתב בגוף ראשון מנקודת מבטיהן של כמה דמויות. אני קראתי עותק משנת 1972 בהוצאת עם עובד. מבחינות רבות הרגשתי כאילו אני פותח קפסולת זמן. צ'כוסלובקיה כבר אינה קומוניסטית מזמן והמציאות שבו כל כך רחוקה, כל כך הזויה. תהיתי גם מי החזיק בספר הזה פה בישראל כשרק יצא – אולי איש צעיר שלא ידע שבעוד שנה יפקוד את ארצו אסון ומי יודע, יתכן והוא עצמו הלך ולא חזר מן התופת.
אמנם חווית הקריאה שלי הייתה ברמה של ארבעה כוכבים בערך, אך ללא ספק, מדובר כאן בספרות עילית לכל דבר.
