ביקורת ספרותית על לתוך ארץ הדממה - מסעות בנוירופסיכולוגיה מאת פול ברוקס
ספר טוב

---

קריאה קשה ומטלטלת.
גם אם אתם חילונים למהדרין מבית טוב, התפיסה שלכם של ה"אני" היא עדיין יוצא של התרבות היהודו-נוצרית, ההגמוניה בתרבות המערב עד לא מזמן (המנוגדת לתפיסה הבודהיסטית של ה"אני" למשל). התרבות שמניחה ומאמינה ב"אני" מאוחד, עקבי, בעל מהות ותמצית מהומתנית; במילים אחרות - נשמה.
אני שמניע אותנו, אני שאוהב את הילדים שלו, אני בעל זכרונות הילדות שלי וכו'...

אבל לתגליות של פסיכולוגיה, רפואה ונירולוגיה מודרנית יש השלכות בנושא, ולכן התפיסה שלנו של ה"אני" שלנו, משתנה לאורם. דויד יום במאה ה18 הטיל ספק בתפיסת תקופתו והציג במקום את תאוריית החבילה, תאורייה זו היא מסקנת הספר.
ה"אני" (האגו) שלנו הוא בעצם סיפור, וזה בעצם מה שגורם לנו להמשיך להיות מי שאנחנו, העקביות של הנרטיב. אין מהות מאוחדת או תמצית עקבית ומכוונת או ישות חיצונית שהיא "אני". האגו במובן זה הוא אשליה של השפה. יש חלקים שונים של המוח, שמסכימים בניהם לעתים, ושלעתים קרובות גם חושבים דברים שונים ומגיעים למסקנות שונות (ניורולוג הודי הציג כיצד למטופל שלו יש שני חלקים של המוח, כשאחד מאמין באלוהים ואחד שלא).
כשפלשו לגולגולת שלנו בפעם הראשונה וחיפשו לראות כבר איפה נמצא ה"אני" שלנו, לא מצאו אותו. אין בקר שיושב על קליפת המוח המכוון את הניורונים כמו מגדל פיקוח בשדה תעופה. ולמי שגדל בתרבות שלנו, יש בכך משהו טרגי באופן כל כך עמוק. זה ממש כמו לקרוא תיאורים של מותך.
אנחנו רק במרחק תאונת דרכים, מלאבד את עצמנו (יש משהו משעשע באיך שהשפה מתעתעת בנו בנושא זה. יש גם כאלה שמאמינים בישויות כמו נשמות שינצלו מאפיין זה של השפה).
הוא פרס בספר סיפורים רפואיים, אישיים נוגעים ללב של אנשים שנפגעו ניורולוגית - לאחר מכן מציג את מסקנותיו.

אני לא יודע אם אפשר להסיק את המסקנות של הספר שהצגתי כאן באופן אמין כל כך ורגורסיבי (קפדני), אז הורדתי כוכב מהדירוג. זה אחד מהספרים שישנה (או לפחות יאתגר) באופן בסיסי מאוד את איך שאתם רואים את העולם ואת מקומכם בו. קריאת חובה (לא לבעלי לב חלש).

» ביקורות נוספות של UnknownGuest
» ביקורות נוספות על לתוך ארץ הדממה - מסעות בנוירופסיכולוגיה