“נוירופסיכולוגיה היא חקר הקשר בין התנהגות, רגש וקוגניציה מחד לתפקודי המוח מאידך. זו ההגדרה המופיעה בספר - לקוחה ממילון אוקספורד והמחבר? הוא אוהב לכתוב ונראה שהכתיבה באה לו בקלות. הוא מתאר את חיי היומיום שלו בעזרת סיפורים קטנים ומרתקים, וגם באמצעות הגיגים פילוסופיים ומעט הסברים קליניים.

אני מוצאת את סיפוריו המרתקים של ברוקס מפחידים יותר מכל ספר-סרט-אימה. הם עוסקים באנשים שעקב תאונה או מחלה חל שיבוש בליבת מהותם, במוח, ולמרות שאפשר (וברוקס עושה זאת) להציג את מה שקרה להם בדרך ממש מצחיקה זה אחד הדברים הכי מפחידים שאני יכולה לחשוב עליהם. כי ברוקס - למרות מקצועו ומקצועיותו - עושה את מה שבני האדם עשו ועושים מאז ומעולם: הוא מחפש את המקום בו נוצרת המודעות - את מהות הנפש האנושית.
במשימה הזאת מקצועו של המחבר אינו נותן לו עדיפות על בת-עשרה או מפעיל מכונה. המסקנה מקריאת הספר הזה - וברוקס אומר אותה בפה מלא - היא שחקר המוח הוא המקום בו הרגשת הבורות היא הגדולה ביותר. והנוירופסיכולוג שהוא גם סופר אינו מתקרב להבנה של מה שהוא מחפש.

ביקורתה של פָּלִימְפְּסֶסְט על הספר עוררה בי ענין כה רב, שמיהרתי להשיג אותו ולמרות עשרות ממתינים מנומסים לפניו, הוא קפץ לראש התור. הוא כתוב היטב ומעניין כמסמך תעודי, מעלה שאלות פילוסופיות מרתקות אבל הרגשתי ניכור, בעיקר כי המיקוד בספר הוא על המחבר והגיגיו אבל הוא מרוחק כיאה לחוקר, וזו דואליות מבלבלת. כך או כך שווה מאד לקרוא את הספר כדי ללמוד משהו על נושא שהוא המשפיע על חיינו בכל מצב.”

“קריאה קשה ומטלטלת.
גם אם אתם חילונים למהדרין מבית טוב, התפיסה שלכם של ה"אני" היא עדיין יוצא של התרבות היהודו-נוצרית, ההגמוניה בתרבות המערב עד לא מזמן (המנוגדת לתפיסה הבודהיסטית של ה"אני" למשל). התרבות שמניחה ומאמינה ב"אני" מאוחד, עקבי, בעל מהות ותמצית מהומתנית; במילים אחרות - נשמה.
אני שמניע אותנו, אני שאוהב את הילדים שלו, אני בעל זכרונות הילדות שלי וכו'...

אבל לתגליות של פסיכולוגיה, רפואה ונירולוגיה מודרנית יש השלכות בנושא, ולכן התפיסה שלנו של ה"אני" שלנו, משתנה לאורם. דויד יום במאה ה18 הטיל ספק בתפיסת תקופתו והציג במקום את תאוריית החבילה, תאורייה זו היא מסקנת הספר.
ה"אני" (האגו) שלנו הוא בעצם סיפור, וזה בעצם מה שגורם לנו להמשיך להיות מי שאנחנו, העקביות של הנרטיב. אין מהות מאוחדת או תמצית עקבית ומכוונת או ישות חיצונית שהיא "אני". האגו במובן זה הוא אשליה של השפה. יש חלקים שונים של המוח, שמסכימים בניהם לעתים, ושלעתים קרובות גם חושבים דברים שונים ומגיעים למסקנות שונות (ניורולוג הודי הציג כיצד למטופל שלו יש שני חלקים של המוח, כשאחד מאמין באלוהים ואחד שלא).
כשפלשו לגולגולת שלנו בפעם הראשונה וחיפשו לראות כבר איפה נמצא ה"אני" שלנו, לא מצאו אותו. אין בקר שיושב על קליפת המוח המכוון את הניורונים כמו מגדל פיקוח בשדה תעופה. ולמי שגדל בתרבות שלנו, יש בכך משהו טרגי באופן כל כך עמוק. זה ממש כמו לקרוא תיאורים של מותך.
אנחנו רק במרחק תאונת דרכים, מלאבד את עצמנו (יש משהו משעשע באיך שהשפה מתעתעת בנו בנושא זה. יש גם כאלה שמאמינים בישויות כמו נשמות שינצלו מאפיין זה של השפה).
הוא פרס בספר סיפורים רפואיים, אישיים נוגעים ללב של אנשים שנפגעו ניורולוגית - לאחר מכן מציג את מסקנותיו.

אני לא יודע אם אפשר להסיק את המסקנות של הספר שהצגתי כאן באופן אמין כל כך ורגורסיבי (קפדני), אז הורדתי כוכב מהדירוג. זה אחד מהספרים שישנה (או לפחות יאתגר) באופן בסיסי מאוד את איך שאתם רואים את העולם ואת מקומכם בו. קריאת חובה (לא לבעלי לב חלש).”

“זהו אחד מספרי העיון הטובים שיצא לי לקרוא ב-2009.

את הספר כתב מנתח מוח, אך הוא אינו כתוב בשפה מקצועית קשה ולא ברורה. הוא כולל בתוכו נגיעות רבות מתחום הפילוסופיה וגם מתחום המדע, ומעלה שאלות חשובות בנוגע ליחס בין הגוף (בעיקר המוח) והנפש.

מצאתי את הספר מטריד משהו. מעבר לסיפורים המצמררים אודות אנשים עם פגיעות מוחיות והתנהגותם החריגה (שגורמת להרגשת חמלה ואף יותר מכך), המחבר פורש את משנתו הפילוסופית-ביולוגית: אנו מכונות מתוכנתות שנשלטות ע''י המוח והגנים, ולא להיפך.
הוא למעשה מוחק בזאת את עולם הרוח והנפש, וגורם לנו לתהות - מהו ה''עצמי''? - האם הוא באמת קיים, או שמא ההכרה והנפש שלנו הינן אילוזיות המבוססות על צבירת זכרונות ונסיונות?

ספר לאנשים עם ראש פתוח (תרתי משמע) וסבלנות. מרתק, מטריד, מצמרר, עצוב וכתוב היטב.”

“פעם בכמה זמן, לעיתים די רחוקות, אני קוראת ספר פרוזה כל כך טוב עד שבסיום הספר הגרון שלי חנוק. לספר צריך להיות תמהיל מסויים של תכונות ואיכויות כדי לגרום לכזאת התרגשות בסיומו. "לתוך ארץ הדממה" הוא שילוב מדוייק כזה.
בשפה ספרותית שלא הייתה מביישת סופרים גדולים באמת, בכישרון כתיבה אדיר, פול ברוקס כתב ספר מדע שלא מרשה לעצמו להישאר בז'אנר הזה. באינטלקט חריף, עומק פילוסופי, יושרה מדעית ורגשות אנושיים טהורים הוא יצר סיפור מרתק ומערער על "העצמי" הבלתי קיים אך הממשי לכולנו.
לא אוכל להרחיב יותר מ UnknownGuest וניר בביקורות לפניי מבלי לקלקל כמה מהסיפורים והמקרים המדהימים שבספר (בזכות שניהם גם קראתי אותו), לכן רק אוסיף-
הספר יערער, יטלטל ויפחיד אתכם, לפעמים ייקרא כמדע בדיוני גמור וכפנטזיה מטורפת (פול ברוקס הוא סופר לכל דבר), וייתכן שישאיר אתכם אדישים וספקניים, או עם השקפת עולם קרועה לגזרים, אבל לא תקראו ספר מדע טוב ממנו.
גאוני, בקיצור.

And if I don't believe in will power
Self expressions such a fraud
I mean how can I express myself
When there's no self to express
Be serious
(Robert Wyatt - Be Serious)”