היסטוריה אינטלקטואלית (ז"א של הצגת רעיונות לעומת ביוגרפיות או נרטיב של אירועים) של תורות הדמויות העיקריות באפולוגטיקה היהודית בימי-הביניים ("פילוסוף דת תורני". ספק אם אפשר לקרוא לכך פילוסופיה אם כל עניינה הוא חיפוש אחר האמת כשלעצמו).
זהו ניסיון ליישב את אור השכל (התורות והמדע היווני) עם היהדות ולהימנע מפגיעה בעיקרי יסוד התורה. בד"כ ההתרצות משתנות, המסקנות לא (נאופלטוניזם, אריסטוטליות וכו') - יש אמת אחת וגם השכל וגם ההתגלות -חייבים- להסכים עלייה.
זוהי ספרות ההצטדקות ואולי זו עוד סיבה שעקב כך הספר נפתח בדיון על כך שהפילוסופיה היהודית נתפשת כמפגרת לעומת המערבית שבצדק או לא (התרצה מתרחשת בדיעבד).

אף על פי כך יש יוצאים מין הכלל, ישנן תרומות למסורת המערבית (רמב"ם, רלב"ג לידיעתי).
על אף הסדר הכרונולוגי המאוד נוח, הסיכומים והפרקים המחברים, הספר יבש וכבד. אני מתייחס לספר כאל אנציקלופדיה או מילון, אך איני פוסל קריאה רציפה של הספר, המבנה שלו נוח לשם כך (ובמיוחד אם מרימים עיפרון ליד).

זוהי היסטוריה מרתקת של התיאולוגיה ופילוסופיה יהודית מאת מלומד גדול והיא ממולצת בחום, אם לא קריאת חובה, לכל המתעניין בנושא.

קריאה קשה ומטלטלת.
גם אם אתם חילונים למהדרין מבית טוב, התפיסה שלכם של ה"אני" היא עדיין יוצא של התרבות היהודו-נוצרית, ההגמוניה בתרבות המערב עד לא מזמן (המנוגדת לתפיסה הבודהיסטית של ה"אני" למשל). התרבות שמניחה ומאמינה ב"אני" מאוחד, עקבי, בעל מהות ותמצית מהומתנית; במילים אחרות - נשמה.
אני שמניע אותנו, אני שאוהב את הילדים שלו, אני בעל זכרונות הילדות שלי וכו'...

אבל לתגליות של פסיכולוגיה, רפואה ונירולוגיה מודרנית יש השלכות בנושא, ולכן התפיסה שלנו של ה"אני" שלנו, משתנה לאורם. דויד יום במאה ה18 הטיל ספק בתפיסת תקופתו והציג במקום את תאוריית החבילה, תאורייה זו היא מסקנת הספר.
ה"אני" (האגו) שלנו הוא בעצם סיפור, וזה בעצם מה שגורם לנו להמשיך להיות מי שאנחנו, העקביות של הנרטיב. אין מהות מאוחדת או תמצית עקבית ומכוונת או ישות חיצונית שהיא "אני". האגו במובן זה הוא אשליה של השפה. יש חלקים שונים של המוח, שמסכימים בניהם לעתים, ושלעתים קרובות גם חושבים דברים שונים ומגיעים למסקנות שונות (ניורולוג הודי הציג כיצד למטופל שלו יש שני חלקים של המוח, כשאחד מאמין באלוהים ואחד שלא).
כשפלשו לגולגולת שלנו בפעם הראשונה וחיפשו לראות כבר איפה נמצא ה"אני" שלנו, לא מצאו אותו. אין בקר שיושב על קליפת המוח המכוון את הניורונים כמו מגדל פיקוח בשדה תעופה. ולמי שגדל בתרבות שלנו, יש בכך משהו טרגי באופן כל כך עמוק. זה ממש כמו לקרוא תיאורים של מותך.
אנחנו רק במרחק תאונת דרכים, מלאבד את עצמנו (יש משהו משעשע באיך שהשפה מתעתעת בנו בנושא זה. יש גם כאלה שמאמינים בישויות כמו נשמות שינצלו מאפיין זה של השפה).
הוא פרס בספר סיפורים רפואיים, אישיים נוגעים ללב של אנשים שנפגעו ניורולוגית - לאחר מכן מציג את מסקנותיו.

אני לא יודע אם אפשר להסיק את המסקנות של הספר שהצגתי כאן באופן אמין כל כך ורגורסיבי (קפדני), אז הורדתי כוכב מהדירוג. זה אחד מהספרים שישנה (או לפחות יאתגר) באופן בסיסי מאוד את איך שאתם רואים את העולם ואת מקומכם בו. קריאת חובה (לא לבעלי לב חלש).

עדכון: מיכאל אברהם פורש את משנת ספרו בויינט: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099744,00.html.
עד כה, אפשר רק להגיד שהחלק הראשון היה לא רע והחלק השני בעייתי נורא.
------
בהתייחס לטענה המרכזית של הספר כפי שפורסמה בויינט. אני מדגיש:
זוהי לא ביקורת מלאה, לא על הספר ולא על הטענה המלאה אם יש עוד חומר הרלוונטי לה בספר (יש לו גם הרצאה ביוטיוב שצפיתי בה במלואה, לא הוסיף לה).

הכתבה מתחילה במילים "האבולוציה היא תהליך שיש לו כיוון...יוליך לתוצאה הכרחית קבועה מראש". עכשיו יכול להיות שה"רוחנית" היא כזאת שמטאפיזית היא כזאת (יש כאלה שיגידו שכך סובר הרב קוק), אבל זוהי לא תאוריית האבולוציה במובן המקובל של המילים (תאוריית האבולוציה המודרנית הביולוגית) אף על פי שהוא מציג אותה ככזאת, והטעות הזאת תחזור על עצמה מס' פעמים בטקסט ("התוצר של התהליך האבולוציוני ה"עיוור" הוא חיים, כלומר תוצאה חיובית וייחודית"). היסטורית הייחוד של דארווין בין היתר הוא בכך שהציג תאוריית אבולוציה "עיוורת", שאינה קשורה במהומתנות (בניגוד ללמרק, ספנסר, צמברס והתנועה הגרמנית נטורלפילוסיפן) - וזה כמובן מה שמיכאל אינו מציג בספרו.
עמוק מזה, הוא מציג כהנחה שביקום מובנה ערך לבני אדם. הנחה שהוא לא גירד אפילו את פני השטח שלו, שלא נדבר על ביסס.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4086098,00.html

כאן בעצם אפשר להפסיק (המשל שלו גם נופל באותה הטעות) - כל הטענה עם המשל נופלים. אבל השימוש המוזר שלו במושגים מתורת ההסתברות והיצוג המעוות של המכניזם האבולוציוני שווים הערות לדעתי.

לאחר מכם הוא מתחיל עם המשל ולסירוגין מוסיף עליו (השאול מהביולוג סטיבן גולד). משהו שלא תפסיקו לשמוע מכהני דת ולכן לא מפתיע אותי. לסיפורים האלה יש כוח רטורי רב (בניגוד להצגה מסודרת של סילוגיזם למשל - שהוא דל מאוד, אבל יתרונו בכך שהוא מדויק ונהיר מאוד).
"מוטציה לא חיה מוליך להפסקה מוחלטת של התהליך" האם זהו ייצוג של תאוריית האבולוציה המודרנית או עוד דחליל? על כך יאיר רזק כותב בבלוג שלו לטעמי: "למה אברהם, שיש לו את הרקע להבין אותם, לא מתעמת עמם במקום עם קריקטורות עלובות? כמובן שבמודלים אלו, האבולוציה לא נפסקת רק בגלל שהתרחשה מוטציה הרסנית ביצור מסוים."

לאחר מכן הוא מוסיף מימד הסתברותי באופן מובהק אף יותר.
מילים כמו "אקראיות" וכו', שאין לי מושג איזה פירוש של תורת ההסתברות צריך לחתום על- בשביל לתת למילים האלה משמעות בהקשר הזה או איך לייחס התסברות לאירועים/אמונות כאלה.
אבל גם אם נקבל אותו על פניו, הוא בעייתי להפליא. אתר "שפינוזה" כותב על כך: "נמוך ככל שיהיה הסיכוי למצב הנוכחי, הוא זהה לסיכוי עוד אינספור אפשרויות אחרות שאליהן המינים היו יכולים להתפתח. באותה מידה ששרדנו, יכולנו לא לשרוד, או לשרוד בצורה אחרת. כל מצב שאליו היו מגיעים פני הדברים היום, היה מצב בעל סיכוי נמוך – ולכן לא מפתיע שהגענו למצב עם סיכוי נמוך." (ביקורת מלאה כאן באת "שפינוזה": http://alturl.com/thja7)

אחרון חביב זה שגם אם נקבל את כל הסיפור בלי הביקורות האלה, למה אלוהים? למה מישהו בכלל? הוא מציין שכך "זה מתחייב". נקודה, אין נימוק. יש מס' היפוטזות רב, לי זה נשמע כמו טענה מבורות (הוא יכל להציג בריק הזה טענה טענה מאנלוגיה, כמו השען המפורסם של פאלי).

מכאן אני לא מעוניין להרחיב, כי הרמה הכללית ירודה (אני לא רואה דרך להציל את הטענות האלה) ושטחית (קונספטואלית, אלוהים יכול בכלל לנהל את הברירה הטבעית? הוויכוח הזה התקיים עוד ב1868).
הבעייתיות כאן לא נעוצה באינטלגנציה של הכותב, השאלה כאן היא לא של יכולת. הבעיה נעוצה בפסיכולוגיה שלו, באידיאולוגיה שמניעה אותו לחור שחור אינטלקטואלי. במקרה הזה, זאת היהדות האורתודוכסית. אבל אל תטעו, כל אמונה שמוחזקת באופן קנאי, מושרש מדי, קנאי מדי תוביל למה שפסיכולוגים קוראים לו Motivated Reasoning. יכול להיות שיום אחד תנוסח טענה חזקה לקיומו של אלוהים/נכונותה של היהדות, תשמרו על ראש פתוח וכנות אינטלקטואלית. אני מנסה.
אני מקווה שחבר ישאיל לי את הספר שאוכל לקרוא את כולו ולתת לכולו ביקורת ודירוג.

סטיבן לאו הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון, סופר ילדים והומניסט מוכר. מההיכרות שלי עם הכתיבה שלו, יש לו חומר מוצלח יותר ומוצלח פחות. השנה יצא לאור ספרו Believing Bullshit: How Not to Get Sucked into an Intellectual Black Hole. קראתי פרק אחד מתוך האתר שלו והוא נראה טוב.

הספר "השאלות הכי הכי גדולות" נפתח ככה: "אבל יש שאלות רבות שאני מתלבט בתשובה עליהן...כבר תפסו אותי בשגיאות!" הפתיחה כבר מצויינת ועמוד אחרי מופיע ציטוט של קרל סיגן שזה גם טוב. אבל הספר לא עוסק בהצגת עקרונות של חשיבה ביקורתית ופילוסופית כלעצמם לילדים, אלא מגמה ברורה להציג את מסקנותייה של חשיבה חילונית מודרנית וככזה אני חושב שהוא טוב (לא מושלם); ספקנות מדעית (שדים, רוחות ואסטרולוגיה, באמת?), נטורליזם פילוסופי (העולם כולו עשוי מחומר?),אלוהים לא ממש חשוב וקידום של אמפתיה והשקפה חיובית על אנשים. יש גם מבואות קצרצרים לעניינים פילוסופיים (כמו אפיסטמולוגיה).

לעתים קרובות העיק עליי קצת הטון של הספר. סטיבן לאו מציג אולי יותר מדי מסקנות ביחס לנימוקים, שאלות ופזלים ובכך הוא הופך את הספר למעט דוגמטי לטעמי (נשמע שהוא מטיף מעט למקהלה).
לעתים קרובות הוא מציין כי "המדענים חושבים..." אם הוא היה מציג את ערכה של הקונצנזוס המדעי או משנה את הטון של הספר למעט מהוסס יותר, הספר היה טוב יותר באופן משמעותי לדעתי.
יצאתי חצי מרוצה מהספר, ציפיתי להרבה יותר. הוא מקבל ציון "עובר". בינתיים זה מה שיש לקנות לילדים. קריאה נעימה.

חשוב לתקן על טעיות. המחקר שאני מציין, באיכות ירודה מסתבר. אין שום ראיה שתחזק את ההיפותזה העיקרית במחקר. הוא פשוט חוזר על מחקרים פסיכולוגיים שכבר פורסמו בתופסת של סיפור פסיכולוגיה אבולוציונית (נושא בעייתי כשלעצמו). בכל מקרה תוקף המחקר נתון בספק. עדיין נושא מרתק, תהנו בכל זאת.
--------
הפסימיזם הידוע לשמצה של שופנהאואר, נכון או לא ע"פ אינטואיציה, קיבל סייעתא מדעית השנה במחקר שהתפרסם במגזין מתחום מדעי-המוח וההתנהגות (של Hugo Mercier, Dan Sperber). Reasoning was designed by evolution to help us win arguments.--Hugo Mercier and Dan Sperber
ככל הנראה פיתחנו את היכולת להתווכח ולהתשמש בשכלנו בשביל מטרות חברתיות, ולא חיפוש האמת (לנצח בוויכוחים). אנחנו יצורים חברתיים שהתפתחו, קצת אנוכיים וגאים, שרוב הזמן לא כל כך מודעים לעצמנו, רגשותיינו או דעותינו הקדומות - לא מכונות אמת וצדק (לא מרעיש למי שטרח לקרוא מעט פסיכולוגיה קוגנטיבית - כמובן שמה שקראנו עכשיו ייחסנו את זה לכולם חוץ מעצמנו בזכות הטיה לטובת העצמי, לייחס זאת לעצמנו ייקח מעט עבודה). הקטע לא מייצג את עיקר הספר, אני מביא אותו כהתייחסות לנ"ל.

"...מדובר בשפלות הבסיסית החקוקה בטבע האדם, אם טבע האדם לא היה שפל ונקלה אלא נעלה עקרונות, הרי שבכל דיון לא הייתה שום מטרה מלבד גילוי האמת...אבל פני הדברים הם כאלה, שדאגתנו העיקרית היא לצאת צודקים. היוהרה המולדת שלנו, שמגלה רגישות במיוחד שמדובר ביכולות האינטלקטואליות שלנו, לא תניח לנו להודות שהעמדה הראשונית שלנו שגויה בעוד זו של יריבנו נכונה...היוהרה המולדת מלווה בפטפטנות ובחוסר הגינות מולד. אנשים מדברים לפני שהם חושבים; וגם אם אחרי זה מבינים שטעו, וכי מה שהצהירו היה מסולף, הם רוצים שייראה כאילו ההפך הוא הנכון. העניין ב-אמת (truth) אפשר היה לסבור שזה היה המניע הראשוני שלהם כאשר השמיעו טענה (פרופוזיציה) שאמורה להיות אמת -מפנה דרך לטובת האינטרסים של היוהרה. וכך לטובת היוהרה, מה שאמת חייב להיראות כשקר, ומה ששקרי חייב להיראות כאמת."

שלא כמו היום, פעם פילוסופים גם ידעו לכתוב. הספר מבדר ומצחיק (היית מקטלג אותו כהומור שחור אולי), כתוב היטב ואני אפילו משתמש לעתים באד-הומינים מסוים שהוא הציע וגם נזהר מהאחרים. קריאה מהנה וקצרה, מומלץ בחום.

אורוול לא כתב מדע בידיוני, הוא תיאר את העולם כפי שהוא דרך אנלוגיות
ולא צריך לשייך את הספר כרלוונטי לאירועים בסדר גודל תנ"כי.
הוא יום יומי מאוד (עם כל הכבוד להילה ומיתולוגיות שמסביב למילה "נאצים", הם היו בני-אדם עם אמא ואבא שהוליכו והולכו שולל עד שהגיעו לשיא מצבם המטריד. אין כאן דבר מיתילוגי, וככל שנהפוך את אותם לכאלה נסתכן בהתעלמות מהטעויות ומהתנאים שהפכו אנשים למפלצות).

זהו ספר יום יומי וחשוב מאין כמוהו. אין יום שעובר ואיני פוגש ב "שיחדש" ("סמולני", "פאשיסט", "גזען", "כופר", "יהודי", "דוס" וכו').
מטרתה היא לצמצם את אוצר המילים שבשימוש במס' מובנים. זוהי הפשטת יתר ותיוג המונעות חשיבה מעמיקה/דיון רציונלי (איך דבר נובע מדבר) אשר מאלצת קבלת תשובות פשטניות על שאלות פוליטיות, חברתיות, צבאיות וכלכליות מורכבות (אשר דורשות פירוק למרכיבים!). לקהל היעד שלה היא יוצרת תגובה גרונית אוטומטית של בוז או שבח ולא שכלית).
התיוג הוא מניפולציה רגשית ורטורית. רטורית היא מכילה כבר את המסקנה בתוכה ומונעות דיון אמיתי, ולקהל היעד מכילה קונוטציות רגשיות שליליות המניעות תגובה אוטומטית גרונית (ולא שכלית).
עמוק מזה היא מקדמת מונחים אשר מונעים בחינה של המציאות, מכיוון שהן כבר מייצגות אותה (מילים צריכים להיבחן כנגד המציאות, הן אינן יוצרות קונקרטיות).
כמו כן, מטרתה ליצור מס' רבדים של שפה, אשר מוציא רבדים מסוימים מהכלל (כמו לפטור שיח דתי או פוליטי מבדיקה הגיונית) מבלי להצדיק הוצאה זאת מהכלל ("אמונה","אידיאל").

כל זה הופך התנגדות להגמוניה לבלתי אפשרית מכיוון שאין כאן שיח רציונלי, מנומק ופתוח, אלא שימוש במילים בעלות כוח אפקטיבי (בעל כוח רגשי; משדל) המייצגות מראש את המציאות ואת ההצדקות שמלכתחילה על נטל הדובר להוכיח ולנמק (לקריאה נוספת: Affect control theory) ומסיימות בכך את השיח ומונעות התפתחות שלו. קל לקהל היעד ללבלוע אותם מכיוון שהן כבר מייצגות דעות-קדומות מושרשות ולכן אינן יוצרות דיסוננס (משמע התנגדות רגשית) ומעוררות תגובות אוטומטיות (שכנראה כבר הותנו בהם).
עד כאן ההערה שלי על "שיחחדש" (וישנן עוד מס' קונספטים חשובים כמו "דו-חושב" שלא התייחסתי אליהם ו"מינסטריון האמת"). הרלוונטיות של אורוול, אינה נתונה בספק.
אין צורך לציין שזוהי קריאת חובה.

לאחרונה גיליתי את ספרו של Victor Klemperer יהודי פולני פרופסור בזמן מלחמת העולם השניה באוניברסיטת דרזדן.
Language of the Third Reich: LTI שרק לאחרונה תורגם לאנגלית.
הספר עוסק בשפה הנאצית וההשפעה שלה על תרבות גרמניה. השימוש שלהם בלשון נקייה ואיך ששפה הפכה לערמה של קלישאות.
במדינה שבה צד שלםפ של המפה הפוליטית הפכה למילת גנאי בפי העם, צריכה לשאול את עצמה שאלות קשות ולהתחיל לחנך את ילדיה ואזרחיה לפני נקודת האל-חזור.

ספר לאלה שמתעניינים בחשיבה ביקורתית וקפדנית.
לא מתמטי במיוחד (ולא אמור להיות לדידי, הוא כתוב באופן עקרוני ומלא בדוגמאות הממחישות אותם ומכוון להדיוט) הוא עובר על העקרונות השימוש ה(לא) נכון בסטטיסטיקה באופן יסודי, נהיר, עקבי ואחיד (וישנם גם איורים וגראפים להמחשה, ומס' חלקים המתמקדים בגרפים סטיטסטיים). ידעתם שיש כמה משמעיות שונות באופן מהותי הנובעות מהמילה "ממוצע"? לדעתי בשביל להבין טוב יותר מהי סטיטיסטיקה ובאיזה עירבון לקחת איזה נתון סטטיסטי, הספר הזה ישמש כנר לרגלים לקורא. הקריאה הייתה הנאה צרופה, מומלץ בחום.

"סודותיו..." הוא מבט מבאר ומעמיק על ספר ספק אפולוגיה וספק הגות, יהודי חשוב מעת מיכה גודמן. זהו אינו ספר קשה, ואינו כתוב כספר פילוסופיה קדפני ומחמיר, ואני ממליץ עליו בחום לכולם. גם אורתודוקסים מסורתיים וגם חילונים כאחד יראו ברמב"ם, כמישהו המובילם דרך מחילת ארנב. מצד אחד מרוחק שנות אור, ומצד שני קרוב ממש ואף כמגשר ביניהם.

השאלות המתבקשות בסוף הקריאה היא; תיאולוג הזוי או פילוסוף נאור, או אולי מעט משניהם? נבוך נכנסתי ונבוך יצאתי. אל תצפו לצאת עם יותר תשובות מאשר שאלות, אבל עם הרבה השראה ורצון ללמוד עוד לבטח. זוהי אינה היהדות המסורתית, ההמונית של "המון הבורים", כפי שהרמב"ם המשיג. אתם תפגשו כאן את שפינוזה (שהגות הרמב"ם השפיע עליו), בודהה, אריסטו, סוקרטס ועוד רבים דרך הגותו של הרמב"ם.

הרמב"ם היה אחד המשנים (רפורמים) הגדולים בתולדות היהדות.
וככזה נתפש כעז-מצח ליהדות המסורתית, עד כי בשיא הפולמוס נמסרו ספריו לשריפה אצל הנוצרים ("אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו?")
רפורמות משמעותיות ביהדות הן טאבו, מכיוון שהיהדות נתפסת כ"נצחית" ע"י מאמיניה ובה המסורת כבעלת משקל קרדינלי. זוהי אידיאולוגיה שחלקה היא הכחשת כל שינוי ורפורמה, אף על פי שמתרחשת אל מול עיניה (האורתודוקסיה קמה כריאקציה לנאורות באירופה) ולכן הקושי ופולמוס (גם כיום).

אחד הדברים הבולטים ביותר ואולי הפרדוקסלים ביותר, הוא שהרמב"ם עשה מהלך חכם (שמופיע אולי בכל נושא בהגותו של הרמב"ם) שהיפוקרטס ("אבוקראט") עשה (שממנו הושפע ישירות כשלמד רפואה), הוא להגיד; 'לא זה הדבר קדוש...אלא כולם הדברים קדושים' ("בעיני זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם, כי הדבר הטבעי הוא ..." ב', ל"ב).
אפולוגיה מסורתית ("פילוסופיה יהודית") ניסתה להתאים את השכל (פילוסופיה יוונית) למסורתם וכתבי הקודש ביהדות (ללא הצלחה, ולכן ה"נבוכה"). הרמב"ם עושה מהלך קיצוני והוא להגיד שהתורה היא השכל (והמדרש הוא השכל). הרמב"ם בונה גשר, אם כי צר, בין היהדות לפילוסופיה, בין מסורת נוקשה למציאות משתנה. הוא עושה מעין חילון, ואף נטורליזציה לדת.
לפיכך עוקצו של הרמב"ם נמצא כמעט כולו בהגדרותיו ("אלא שיש שוני במינוח. הוא אומר "שׂכלים נבדלים" ואנו אומרים מלאכים." ב', ו').

אלוהים? בלתי-אישי ואי-אפשר להכירו, מלבד היותו לא מוכר (תורת התארים השליליים).
עם נבחר? אם ישנה עליונות יהודית, היא לא הכרחית ונובעת מתרבותם בלבד שהיא במצוות (אשר לא נועדו בשביל פרסים, אלא למען שיפור עצמי ולאחר מכן "לשמם").
ציווי התורה? שקרים מועילים, "אמונות הכרחיות" למטרות יציבות פוליטית (שקריו האצילים של אפלטון).
תוכן התורה? לא מקור לעיצוב דעות לגבי העולם. אלא לפירוש והבנה מחדש ע"פ המדע (הדרש הוא המדע).
משה רבינו? כתב את מצוות התורה מהתבוננות בטבע (התורה אלוהית [לא מאלוהים], כי משה הסתכל בטבע, שהוא אלוהי).
השגחה אלוהית? לא לטיפשים. הישג שכלי ותודעתי של האדם.
חכמי ההלכה? לא מתקרבים לרמתם של הפילוסופים (ומי אילו? מכל האומות אפשר).
הנבואה? מצוינותו של האדם (arete ביוונית), ודבר טבעי לחלוטין (כמו כן, מוזכר תופעה הדומה לאפילפסיה בפרק).
הסברים על-טבעיים? יתקבלו בלעג ("מה רב עיוורון הבורות וכמה הוא מזיק").
זה ציטוט מהיפוקרטס אשר יכול להוסיף ולהאיר לדעתי: "אשר על כן, בהתייחס למחלה המכונה הקדושה [אפילפסיה]: מנקודת מבטי היא איננה נראית בשום פנים ואופן לא אלוהית ואף לא קדושה יותר מאשר מחלות אחרות, כי אם כזו הנגרמת בדרך-הטבע ונוצרת כשאר תחלואי-הגוף. גברים רואים בטבעה ובגורמיה את יד-האלוהים בגין בורותם והשתוממותם..." – "על המחלה הקדושה", הקורפוס ההיפוקרטי

הארתו ואורו שחלק הרמב"ם לפי גודמן, היא היציאה מין הדוגמתיות (שֶׁאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרָיו) והקיבעון המחשבתי והכניסה אל "מקום הספק", חוסר וודאות, ושינוי עמדות ("סימן ההיכר של רוב בני האדם שאינם משכילים ומעמיקים הוא גם שאינם נבוכים.")
איפה שהרמב"ם יכול להתעזר בתנ"ך הוא עושה זאת, ולעתים כשאין ביכולתו פשוט מניח שכך היו הדברים (הרטיב הידע המטאפיזי של אדם בגן-עדן, אברהם כפילוסוף וכו'). הוא מזכיר מס' פעמים פילוסופים מוסלמים ויוונים, אך לא פעם אחת יהודי.
"האם מקורותיו של הרמב"ם בירושלים או אתונה?" דורש גודמן, ועונה בקצרה לאחר מכן; "...הוא אינו רואה עצמו ממשיכה של מסורת גדולה זו...הוא לא חשב שניתן לכנות את הגותם של רס"ג ואבן עזרא - פילוסופיה".

הסתירות הרבות בהגות ובספר (גודמן עושה שימוש כפול בסגנון זה- לשמור את הנבוכה, ולשמור על דרכו של הרמב"ם) נועדו כעלה תאנה לדעותיו החתרניות ומהפכניות ולשימור פדגוגיות ראויה. הכתיבה שלו סתורה ומפוזרת בנושאים "רגישים". הוא ידע שדעותיו אינן מקובלות, והיה צריך להסתירם בדרך כזאת או אחרת.
חשוב מכל לפי גודמן, הרמב"ם מוסר כאן מפתח. והמפתח הוא מבוכה וספק אשר מעירים מ"דעה ראשונה", משמע הנחות בסיס ודעות קדומות. "הרמב"ם נאבק במסורת. הוא לחם לא רק בטענה שיש מסורת פילוסופית, אלא בעצם הרעיון של מסורת. הוא פעל כדי לפורר את ההנחה שעל פיה עתיקותה של מחשבה כתובה היא סימן היכר לאימותותה."

מס' ציטוטים בולטים נוספים:
"כאשר אנשים שאינם מאוזנים נחשפים לידיעות שאין הם רגילים בהן, הם אין הם משנים את מחשבותיהם - תחת זאת הם משנים ומעוותים את המובן של הידע שהנמסר להם"
"הצעד הראשון הנדרש לרודף האמת הוא לימוד הלוגיקה וגיאומטריה, המוביל ללימוד הפיסיקה והאסטרונומיה"
"דת המניחה שאלוהים מעניש רשעים, מתגמל צדיקים, מאזין לתפילות וזקוק לקורבנות היא גם דת כופרת, שכן היא מניחה את חוסר שלמותו של אלוהים,
ועל פי רמב"ם אלוהים שאינו שלם אינו אלוהים. הדת היא אפוא הצורה העתיקה של הכפירה".
"אהבת אלוהים היא ההתפעמות שחווה האדם בעמודו מול הטבע...ככל שמעמיק האדם בלימודיו המדעיים"
"הפיתוי הגדול מכולם - הוודאות".

נראה כי הרמב"ם העדיף מדע ע"פ לימודי תורה, כדרך לאמת ("חוכמת האלוהות, אינה מושגת אלא לאחר חוכמת הטבע; שכן חוכמת הטבע גובלת בחוכמת האלוהות וקודמת לה בזמן ההוראה" - מורה נבוכים, פתיחה). וכאן, אפשר להטיל ספק אם תירוציו למצוות היה אותנטי לחלוטין (ההתייחסות לפילוסופים יוונים, ואברהם כפילוסוף יודע אמת שאינו תורה ומצוות).
הוא היה גם לא מעט אלטיסט - קירבה לאלוהים אינה נמדדת ע"י עקשנות בצייתנות להלכה או לימודי תורה, אלא ע"י כימות חוכמה.
-אף על פי כן, חשוב לזכור שהרמב"ם היה תיאולוג (ולא רק פילוסוף) שכתב ספרים על גבי ספרים המפרטים (כפוסק הלכה) ומצדיקים את המצוות וכי שיבח אותן הרבה.
למאמין ודתי הממוצע, הרמב"ם מציע מעט. מה נשאר מאלוהים לאחר טיפולו הרציונלי של הרמב"ם?
ומה אלוהים כזה יכול להציע כמחוקק חוקים או משגיח? נראה כי הגותו תספק מעט מאוד אנשים (והרמב"ם ידע זאת).


אני לא אחביא זאת, אני משוחד ככל אדם (אני לא מאמין באלוהים, בטח לא אישי) ויש בסקירה מעט ביאור, על גב ביאור רחב של הרמב"ם. קראו באיזון והחליטו לעצמכם!Sapere aude
התרשמתי מהספר כמעניין, פרובוקטיבי ורלוונטי. המסע דרך מחילת הארנב היה מבריק לדעתי.
*למי שמעוניין אגב, אפשר למצוא כאן את כל מורה נבוכים, משהו שמצאתי כשימושי לא פעם במהלך הקריאה:
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_32.htm

אני זוכר שבתור ילד לא עזבתי את הספר הזה, ואני כל כך התלהבתי מהסיפורים הפרוסים בכל עמוד ועמוד של המטוסים ומסוקים השונים (ובמיוחד על המבצעים של האפאצי בלבנון). גם מההיסטוריה של המטוס במסגרת הארץ-ישראלית ריתקה אותי. עדיין אחד הספרים הכי מרשימים להדיוט בהיסטוריית התעופה הצבאית שנכתבו בעברית לדעתי. חובה לכל בעל זיקה.