ספר מרגש אודות פרידה וגעגוע. "מתוך מיטתה נאנחה אום פואד. "שלושים שנה עברו, אספירונס. הגעגוע כבר אינו געגוע, הגעגוע כבר מזמן הפך להיות פצע סגור, צלקת, נכות שחיים איתה. פואד הוא פצע סגור אצלי. בגעגוע יש תקווה. אבל איזו תקווה יש לי בתי?" עבורי הספר היווה גם מסע שורשים למחוזות הרחוקים של ילדותו ונעוריו של אבי.










