לפני שאכתוב ביקורת חשוב לי לציין שישנם ספרים מצוינים כדוגמת הספר הזה שלא ניתן למצוא אותם בסטימצקי או בצומת ספרים כמו כן, גם בחנויות יד שניה. חבל מאוד.
השגתי את הספר מספריית האוניברסיטה בחיפה.

ספר מדהים, מרגש, כתוב יפה, סיימתי אותו ביומיים.
סיפור אמיתי. סיפורה של משפחה יהודית עיראקית משפחת פתאל החיה בעיראק.
סיפורה המרגש של בת המשפחה אספירונס אשר נשארה עם אימה בעיראק לאחר שאחיה פואד עלה עם משפחתו לארץ ישראל.
במשך שנים רבות נאלצת אספירונס להתמודד עם קשיים רבים, הדאגה לאימה שעם השנים חלתה ולא יצאה מביתה, בעיית הפרנסה והפחד.
אספירונס מתחילה לעבוד כתופרת ובמקביל משלבת את לימוד מיילדת. אימה של אספירונס הייתה מיילדת ידועה בבית חולים
וביתה החליטה להמשיך את מורשתה.
בגדד התרוקנה מיהודיה. לאחר שנים רבות מאלץ פואד את אחותו לנטוש הכל ולעלות לארץ ישראל.
אספירונס מנסה להשיג אזרחות על מנת שתוכל להוציא דרכון. האזרחות עולה לה בהון עתק.
היא מוכרת את ביתה ואת רכושה עוזבת את חבריה ושכניה המוסלמים שהיו לצידה במשך שנים רבות. אורזת את חפציה
במזוודה אחת ונוסעת לירדן. בירדן מחכה לה אחיה פואד וביתו שרונה. דרך השגרירות הישראלית בירדן היא מקבלת אישור וטסה לישראל.
לאחר 45 שנים היא נפגשת עם אחיה ומשפחתו.
ספר מקסים.
ממליצה בחום.

ספר סביר- לא יותר מזה. הוא היה יכול להיות מעניין בגלל שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, אך הוא כתוב בצורה מאוד ילדותית, פשוטה ובוסרית. הדיאלוגים בו ארוכים ומשעממים וחוזרים על עצמם. למשל:
"מה שלומך אימא?"
-"אני בסדר, בני."
-"את מרגישה טוב?"
"אני אישה זקנה, יא-איבני".

וכך זה חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך כל הספר.

הספר מדשדש במקום ו"נמרח". דווקא לקראת סוף הספר, כאשר יש התפתחות אמיתית בעלילה וגם מתח מסוים,הוא מסופר בקצרה ולא מפורט.

ספר מרגש אודות פרידה וגעגוע. "מתוך מיטתה נאנחה אום פואד. "שלושים שנה עברו, אספירונס. הגעגוע כבר אינו געגוע, הגעגוע כבר מזמן הפך להיות פצע סגור, צלקת, נכות שחיים איתה. פואד הוא פצע סגור אצלי. בגעגוע יש תקווה. אבל איזו תקווה יש לי בתי?" עבורי הספר היווה גם מסע שורשים למחוזות הרחוקים של ילדותו ונעוריו של אבי.