לא הייתי מעיפה מבט שני על הספר הזה אם הספרנית לא הייתה מוסיפה לי אותו לערמה, וגם אז לא התלהבתי. כריכה קשה חומה ומשעממת, נראה כמו ספר ישן.. וגם השם "אם החיטה".. ספר בוטני? היסטורי? "השותפים" שלי שבודקים אצלי את מצב הספרים, גם הם דלגו עליו בלא עניין ואצלי הוא נדחק לסוף, אחרי כמה ספרים אחרים. רק אתמול לקחתי אותו לידי בלי הרבה צפיות ו"צללתי" בסיפור. לא אגזים אם אומר שהוא נקרא בנשימה אחת, כי סיימתי אות

גורל מוגדר, בדרך כלל, כמהלך אירועים שנקבע מראש בלי יכולת לשנותו. יש אומרים שאין דבר כזה ויש המאמינים בכך אמונה שלמה. כך או כך מגורל אחד אף אדם חי לא יכול להימנע - מן הזקנה. ומהי זקנה? קצת חיים והרבה זיכרונות. כי גם אם יחליט הזקן בן ה-80, למשל, שהגיעה העת לשוט מסביב לעולם, הרי שבסופו של דבר, גם בתוך הטיול הזה, ימצא עצמו בעיקר מספר את זיכרונותיו ומתאר את חייו לצעירים ממנו.
הקרקס אותו מתארת <mark>בן-כנען</mark>

יש לי בעיה עם הספר הזה.
נתחיל מזה שנהניתי ממנו. מרובו. השם של הספר מצוין, אני אוהב שמות כאלו. העטיפה יפה ומאוד מזמינה. אבל ...
יש בספר מספר בעיות שכדי ליהנות הייתי צריך לעצום את העיניים. חלקן, ואולי רובן , אם רואים את השבחים באתר הן אולי דברים שמפריעים לי יותר מלאחרים ואנימודה שאני ביקורתי יותר בזמן האחרון .
העלילה מתארת חבורת זקנים בבית אבות ומשתרעת מתחילת המאה הקודמת עד לימינו אנו. אפשר להגי

אני גרה ממש קרוב לירושליים ולמרות הרכבת הנהדרת אני ממעיטה להגיע למרכז העיר. מרכז העיר ירושליים הפך בשנה האחרונה למקום שממש כייף להסתובב בו, מעיין מדרחוב גדול עם מלא בתי קפה וחנויות זולות וחביבות. נאלצתי ללכת לבדיקה ומצאתי את עצמי בעיר ובכדי לא לבזבז את עצמי לדעת החלטתי אחרי ששתיתי עם עצמי אמריקנו בבית קפה חביב, לקחת רכבת חזרה הביתה אבל מה? בדרך לתחנה עניי צדו חנות ספרים, (אתם חברי לסימניה בטח מבינ

"אם החיטה" היא אגדה פוסט מודרניסטית למבוגרים בעלת מבנה משוכלל של בדיות המפתלות עלילה מרתקת, מצחיקה, ונוגעת ללב, שבה אישה קטנה וחכמה מנצחת את מטומטמי-כל-העולם וזוכה בחירות (למרות שבדרך, על פי טיבה, יש המון מהמורות),
הספר מציג דרך התבוננות שנונה ולא שגרתית, עשירה בתובנות שוברות-מוסכמות, ובהרהורים תמציתיים המביעים אמת כללית , נוסף לאבחנות פקחיות, אשר נכתבות באופן לקוני וקליט, בנוסף להגדים רבים, המצ

מזמן לא נהניתי הנאה רבה כל כך מקריאת ספר. מזמן לא חוויתי כאב רב כל כך בקריאה.

עלילת הספר וירטואוזית ומוגזמת, כמו בקרקס הדמויות צבעוניות מאוד ואקזוטיות. כמו בקרקס יש גם אחורי הקלעים, יש חדרי הלבשה שבהם מסירים הליצנים את האיפור ואז אפשר לראות את הדמעות האמתיות שלהם.

בספר הזה יש הרבה צער ואבדן. הרוע המתואר פה הוא רוע חסר גבולות וסיבה, נורא בסתמיותו. מצד שני, בספר מתוארים גילויים של אהבה רבה, חמ

הומור , אירוניה, התבוננות ניפלאה עלינו הישראלים וקצת על העולם.
כבר במבוא אני אומר , איני שותף לכל דעותיה אבל היכולת המופלאה של <mark>מיקי</mark> בן כנען להציג את המוזר, המצחיק ואפילו הכואב בחיינו בדרך אירונית , קלילה ומעוררת מחשבה פשוט מקסים.
הסיפור ( בלי לפגוע בקריאה ), רווקה בגיל חמישים, מזמינה מסוק זעיר כדי לטוס להנאתה. תוך כדי כך היא מגלה שיטה להצמחה מהירה של גידולים חקלאיים.
הסיפור בנוסח דני דין למבוג

אם החיטה- ספר מקסים פלוס פלוס
הכתיבה של <mark>מיקי</mark> בן כנען טרייה, עכשווית ורעננה וסגנונה הרמוני ומתוק. לעתים אתה שט על משפט ואומר, "איזה יופי" ומעביר את העין למצב רברס וחוזר ומתענג ומעמיק פנימה.

אבל לא מדובר רק בסגנון כי אם בכוח המניע אותו, מורגש כי הכותבת מצויה במציאות מאפשרת, אולי אף למעלה מזה, שהשקט בה מולך, וממקום זה צופה היא בכאבו של האדם, בפחדיו, בשבריריותו, בזמניותו. אך כל אלה, יפים כשלעצמם,

אחלה ספר, אבל איכשהו... יותר מדי אחלה.
תקראו לי פראנואיד (זה בסדר, גם הפסיכיאטר שלי עושה את זה) אבל לכל אורך הקריאה הייתה לי איזה הרגשה מלאכותית, כאילו הספר נכתב בהזמנה במשרד פרסום או יח"צ.
לא יודע איך להסביר את זה, אולי זו החלוקה המוגזמת לראשי פרקים (להערכתי כל 40-50 עמודים יש שער שמתפרס על עמוד שלם) שמטרתה להקל על הקריאה, אולי אוצר הדימויים המלוטש מדי, ואולי זו העובדה שגם במקומות הכי מלוכלכים,