• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

מאת אנדרו קלאבאן

הביקורת של ~דניאל~

תמונה של  ~דניאל~
דירוגדירוג
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

מאת אנדרו קלאבאן

הביקורת של ~דניאל~

דירוגדירוג
תמונה של  ~דניאל~
הוצאה לאור:דני ספרים
שנת הוצאה:2010
סדרה:המתנקשים #1
קטגוריה:מתח ואימה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על הדבר האחרון שאני זוכר
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

"הדבר האחרון שאני זוכר" מאתר אנדרו קלאבן הוא ספר מתח מצויין, שמחזיק את הקורא מסוקרן ומתוח עד הרגע האחרון, שבו הוא נגמר בסוף פתוח שגורם לך רק לרצות עוד.

הספר הראשון הפותח את סדרת "המתנקשים" פותח כשצרלי ווסט, קשור לכיסא, כשכל גופו חבול וסימני עינויים על ידיו בתוך חדר מחניק ומוזר בעודו שומע אנשים מורים על להרוג אותו.
קצת מלחיץ, לא?
העניין הוא שלצרלי אין מושג איך הוא הגיע לשם, ומה הם רוצים ממנו! הוא בסה"כ בחור אמריקאי ממוצע וטוב שלומד בבית הספר, מסתובב עם החברים שלו, ומאוהב בילדה המקובלת של השכבה.

המספר מצליח להעביר לנו בצורה נפלאה את רגשותיו של צרלי ווסט, את הבלבול, את הפחד, את הרצון לחיות ולהילחם, את הייאוש, את הכאב. אנחנו מתגלגלים יחד עם צרלי במסע לחופש שלו.

ספר המתח הראשון שקראתי, נהנתי מאוד! ספר מעולה, מחכה כבר שיתרגמו את הספר הבא!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של shanipiti
shanipiti
ב
בת
תמונה של כרובי
כרובי
3קוראים|גיל ממוצע38|100%נשים

על המבקרת

תמונה של  ~דניאל~

~דניאל~

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
96 ביקורות•3 נבחרות•586 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מקור (נוער)•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של  ~דניאל~
~דניאל~
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות96
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה586
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מקור (נוער)19תרגום (נוער)17ספרות מתורגמת17

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ~דניאל~

מלאך מכני

מלאך מכני

קסנדרה קלייר

לא קראתי ספר מעל חצי שנה.
התרחקתי מהספרים ואפילו די נרתעתי מהם, משהו בחיים לא קרה לי קודם; מין מחסום קריאה מגעיל כזה. וככה העברתי חצי שנה בלי שום ספר (תאמת שלא סבלתי מזה משמץ של אי נוחות, קצת איכזבתי את התולעת ספרים שבי), אבל בקטנה.
ואז יום אחד, המחסום פשוט נשבר. הרגשתי שאני רוצה לחזור לקרוא שוב, והרבה. ומלאך מכני היה שם.

האמת שקסנדרה קלייר די איכזבה אותי במלאך מכני. זה נכון ש'קלף מנצח' לא מחליפים, אבל ראבק, את באמת חושבת שהקוראים שלך מטומטמים? לא מספיק שהעלילה בעצם מתמקדת באותו עולם, היא פשוט הלכה על אותו דפוס של דמויות ודינמיקה כמו בסדרת בני הנפילים, זה מאכזב ואפילו קצת מביך. כי שוב אנחנו מקבלים את החתיך שבטוח בעצמו, עוקצני ויהיר שתמיד הולך לו עם בנות, ואיך לא בתוספת החבר הכי טוב המבין ששונה ממנו וגם רגוע יותר, והנה שוב הנערה הרגילה שלפניכן לא היה לה קשר לעולם הזה בכלל ואז פתאום היא נשאבת אליו. ושוב פעם במכון יש את היפיפייה האדישה שתמיד מתלבשת יפה והשיער שלה תמיד מדהים בכל מצב.
ושוב פעם, הנערה הרגילה והממוצעת הזאת מוצאת את עצמה נקרעת בין שני גברים, שתי אהבות. האחד הוא הבחירה הבטוחה, זה שאף פעם לא ייפגע בה והמערכת יחסים שלהם תיהיה תמיד מ נוהלת על מיי מנוחות, לעומת המתוסבך שמשהו נדפק לו קצת בראש, זה שמערכת יחסים איתו זה סיכון והרפתקאה.
הספר לא גרוע. הוא פשוט לא מעולה. הוא בסדר ולא יותר מזה. העלילה המשוחזרת שקסנדרה תווה הצליחה לעניין אותי, אבל גם לגרום לי לחשוב שאני בעצם קוראת את עיר של זכוכית, עם שינויים קלים בזמן ובמקום.

בקיצור, הספר בסדר.

לפני 12 שנים• ~דניאל~
עולם ללא קץ

עולם ללא קץ

קן פולט

אני לא תולעת ספרים.
אף פעם לא הייתי תולעת ספרים וגם לא התיימרתי להיות כזאת.
בכלל אני מסוגלת להעביר חודשים על גבי חודשים בלי לקרוא ולא לסבול מזה משמץ של אי נוחות... אבל פעם בכמה זמן זה קורה לי ואני לא ממש שולטת על זה.
אני נתפסת על ספר ואז הכל היסטוריה והיסטריה. אני קוראת כל עוד אני יכולה וזה אומר בכל זמן ובכל מצב... (כן גם ב-3 לפנות בוקר כשיש בצפר יום אחרי זה - אבל לא ניתפס לקטנות).

אז התחלתי לקרוא את עולם ללא קץ לא מתוך רצון להתמצא באדריכלות המיוחדת שבה בנו את הכנסיות של פעם, או מתוך רצון ללמוד עוד על החיים שבאנגליה של 1327 (למרות שבניגוד לרצוני תוך כדי קריאה רכשתי קצת ידע בנושא), אני לא אשקר - התחלתי כדי לקרוא על אהבה והרבה אהבה והנספחים הנלויים? נסבול אותם בשקט.
ככה זה היה בהתחלה, אני מודה. אבל אחר"כ באמת נסחפתי, לא בגלל שני סיפורי אהבה הגדולים שמתוארים שם (**כן 2 ולא 1, ראלף וגוונדה בעיניי הם סיפור אהבה בפני עצמו) אלא בגלל שהספר באמת שופע בפרטים, לא מפסיק לעניין ולהפתיע, מציג דמויות אנושיות לחלוטין ולא מתיימר להציג גיבורי על. הספר מרגש אותך, מפתיע אותן, מעציב אותך וגורם לך להיות מכור.
לא קורה שבכל יום אני מרחמת על אנס נבזה וחסר אנושיות, אבל כן נפלתי בקורים שתפר קן פולט בדייקנות רבה ואפילו חיבבתי את ראלף ברגעים מסויימים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

"אני עושה את זה למען החירות," אמר בשקט. "בעולם שבו אין חירות."


קרה לכם פעם שהרגשתי שאתם כלואים? שאין לכם דרך מילוט?
ולא אני לא מדברת על להימחץ בתור לקופאית, להיתקע חצי שעה במעלית, או כשהמנעול בשירותים בבית ספר מחליט להיתקע...
אני מדברת על להיות כלוא בלי אפשרות לצאת. מצב שבו השעות הופכות לימים והימים הופכים לשנים.....
הסיפור הזה נגע לי בכל נים בגוף ופשוט גרם לי לרעוד מרוב פחד. הוא פשוט לקח את המציאות והטיח לי אותה בפרצוף.
כי בסופו של היום - כולנו כלואים.
אנחנו מוקפים בחומות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לראות אותם! כלא של נורמות והתנהגויות מצופות שהחברה הכתיבה לנו... והנורמות האלו היו מוכתבות עוד הרבה לפני שנולדנו, אז מי אנחנו בכלל שנמחה עליהם? אנחנו כלואים בתוך כלא מלא ברגשות, כאב, זיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח, מחשבות שגורמות לנו לשנוא את עצמו - אנחנו כלואים בתוך עצמנו.
וכן אפשר לעזוב בית. ואפשר לעזוב משפחה. ואפשר לעזוב מדינה גם - אבל אי אפשר לעזוב את עצמך, אין לאן לברוח.

אינקרסון מציג שני עולמות מקבילים - באחד האנשים כלואים בכלא אמיתי ממנו הם לא יכולים לצאת פיזית, ובשני האנשים כלואים בתוך חומות שהם בעצם לא יכולים לראות, כלא שבו נמצאת נפשם וחירותם להיות מי שהם רוצים.
מה יותר גרוע? זה סובייקטיבי. ובתוך העולמות האלו, אנשים קטנים עם בעיות גדולות נאחזים בתקווה. התקווה לנפץ את חומות הכלא.
הספר כתוב בצורה זורמת, הדמויות מעניינות ונוגעות, הציטוטים בתחילת הספר הם רעיון מעניין, לוקח קצת זמן להיכנס לספר ולהבין מה קורה שם אבל ברגע שנכנסים כבר אי אפשר להניח את הספר מהידיים...

לפני זמן מה גיליתי על מותו של אדם יקר לליבי, שהיינו קשורים ביננו בקשרי דם. הכאב אכל אותי מבפנים. החרטה על כל הדברים שיכולתי לעשות. ואתם יודעים מה הרגשתי בתוך תוכי? הרגשתי שאני הכלא של עצמי. הייתי כלואה בתוך סערת רגשות וכאב. הרגשתי רע מזה שאני פה והוא לא כאן.
עד שלמדתי לשחרר. נתתי להכל ללכת והמשכתי הלאה.
ופרצתי מתוך הכלא של הכאב שהייתי נתונה בו.
אני עדיין אוהבת לבקר את הכלא הזה מדי פעם, לחמש דקות לשבע דקות... זה בסדר. זה אנושי, כל עוד אני זוכרת לצאת ממנו אל העולם שבחוץ. כי החיים לא עוצרים.

אירוני אבל נכון, אנחנו הסוהר של עצמו - רק אנחנו מחזיקים במפתח לפריצת הכלא בו אנחנו כלואים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
להיות בת יחידה

להיות בת יחידה

גלילה רון-פדר-עמית

יש לי קטע כזה, שקשה לי לנטוש ספר באמצע או אפילו בהתחלה. גם אם הוא לא מעניין אותי או לא זורם לי, אני בכל זאת אתעקש לנסות להמשיך ולקרוא אותו. אמא שלי תמיד אומרת לי שהחיים קצרים, ושלמה לי לבזבז זמן על ספר שאני לא רוצה לקרוא? ובאמת, מעטים הפעמים שלא סיימתי ספר - גם אלו שפחות אהבתי. במקרים קיצוניים של ספרים בלתי ניתנים לקריאה עבורי, נהגתי לדלג אל הסוף ולקרוא מה עלה בגורל הדמויות.
אבל במקרה הזה, פשוט פתחתי את הספר קראתי קצת קלטתי שהעלילה הגרועה ממשיכה ולא משתפרת לשום מקום ועזבתי אותו.

את הביקורת שלי אני אסכם במשפט:

גלילה רון פדר צוחקת על הנוער הישראלי שהיא כותבת את הספרים האלה כאילו היא אופה לחמניות, יש לי תחושה שלוקח בין שבוע לשבועיים לכתוב ספר כזה, והנוער הישראלי צוחק עליה ועל הספרים שלה כשהוא קורא אותם.
זה לפחות במקרה שלי. אז גלילה, השתוונו - תודה רבה לך על חצי שעה של צחוקים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חום

חום

די שולמן

אני לא יודעת מה עשיתי לאנשי הוצאות הספרים הגדולות, אבל כנראה שזה היה מספיק חמור כדי להתנקם בי ולשלוח לעברי מפולת של ספרים גרועים. אולי זה כי החזרתי ספרים לספרייה באיחור של חצי שנה? או בגלל שבטעות שפכתי קפה על הספר של אמא? בכל מקרה, כנראה שהם החליטו שנמאס להם ושהגיע הזמן לנקמה.
והו, הם נוקמים.
אז לביקורת....

האמת היא, שחום לא ספר גרוע בכלל. הרעיון שלו בעל פוטנציאל אדיר!! שנים שחיכיתי שמישהו ירים את הכפפה ויאחד בין שני תקופות.... הרעיון של מישהו שנוסע בזמן מהימים שלנו אל מאות שנים אחורה לא חדש בכלל. (דוקטור הו, אינויאשה, והעיבוד החדש לגאווה ודעה קדומה). וגם הרעיון של סיפור אהבה בין שני אנשים ששייכים לחלקי זמן שונים לא כזה חדש.
ולכן אין לי בעיה עם חוסר מקוריות, כל עוד הוא מבוצע היטב.
אבל כל הספר הוא פשוט תוצר של תכנון לא טוב.
והנה הדברים שגרמו לספר הזה להיות אכזבה גדולה ולא קריאה עבורי:
1) הדמויות נתקלות זו בזו רק אחרי 250 עמודים.. ממש לקראת הסוף. כלומר עד אז הקורא נחשף לשני סיפורים החיים שלהם מנק מבט שונות. ואין לי שום בעיה עם לקרוא קצת על החיים שלהם לפני הפגישה, אבל 250 עמודים?!??!
2) הסיפור כתוב משתי נקודות מבט שונות. אווה וסתוס. אבל אצל אווה אנחנו קוראים את זה מנק מבט אישית,ואילו אצל סתוס זה בגוף שלישי. זה לא ברור בכלל! או שהוא נותנת לנו את הנק' מבט האישיות של שתי הדמויות, או של אף אחת מהן!!!
3) העלילה של אווה ממש לא מעניינת וקצת נמרחת, אירועים חוזרים על עצמם ולפעמים זה פשוט מעצבן.
4) התיאורים של שנת 152 לספירה ממש דלים, כאילו רואים שלסופר אין קשר בכלל למקום הזה והוא נאבק עם עצמו כדי לתאר את זה.


לסיכום:
ספר בעל פוטנציאל אדיר ולא ממומש. הסופר מאבד את עצמו ממש בעמודים הראשונים, מתפתל ונמרח וחסר פואנטה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חיים משלנו

חיים משלנו

ליאת רוטנר

טוב, אז למרות הלבטים שהיו לי - החלטתי לבסוף כן לכתוב ביקורת על הספר הזה. לפני מספר ימים נתקלתי בראיון של רוטנר עם סטימצקי. (למתעניינים שבינכם: http://www.youtube.com/watch?v=pMvlMKJhhM8)
בו היא מתארת כיצד התרגשה שביקרו את הספר שלה במילים גבוהות וכמה שהיא רגילה שהביקורות של הילדים שמגיבים על הספרים שלה הם בדרך כלל "מהמם" , "מושלם" וכאלה.
אז רוטנר, סקרתי את דפי הספרים שלך - והאמת שאותם הילדים האלה, משקיעים המון בלכתוב ביקורת על הספרים שלך (שחלקם דרך אגב לא ראויים גם לזה) - במילים פשוטות: מצטערת לאכזב אותך, הביקורת הזאת הולכת להצטרף לרשימת הילדות בעלות אוצר המילים הלוקה שמבקרות אותך כל פעם מחדש...
מתפללת עבורך שחלומותייך יתגשמו ואנשים מבוגרים עם אוצר לשון מרשים יבקרו את הספרים שלך... ועד אז - הנה אני פה.


אז את כנראה לא יודעת רוטנר, אבל במשך מעל ל-4 שנים היית לי לדמות חיקוי. כל ווריד בגופי העריץ אותך ואת הכישרון הספרותי שלך, שאותו טרחתי להלל לשווא בכל מקום.
כי האמת, שבהרבה מובנים את הגשמת את החלום של כ"כ הרבה ילדות שאוהבות לכתוב - ועל כן, אני באמת מפרגנת לך. כל הכבוד לך, להוציא ספר בגיל 15 זה אכן ראוי להערכה.

וחלק מהספרים שלך באמת היו טובים, אני לא אשקר. אבל לאחרונה אני מתקשה לעקוב אחרייך. את עולה ויורדת, עולה ויורדת - כמו השמש.
כי קיץ אחד ביחד היה סבבה לחלוטין - ומשם התרסקת יחד עם המשך הסדרה.
ואחר"כ הרמת מסך באמת היה נחמד - ושוב התרסקת כשהוצאת מעורב ירושלמי שהיה קריא בקושי ואת מלאדאר שקראתי את ההתחלה שלו ופרשתי.
ואת הגיע מבצע מלכה, ושוב התמלאתי באכזבה כלפייך. הדמויות שלך היו בנאליות, אבל עם פוטנציאל לא ממומש.
ואת נופלת בטעות שטובים ממך נפלו בה:

החזרה. את משחזרת אישיות ומערכות יחסים של דמויות, יש לך ספרים שונים שמכילים בדיוק את אותה דמות, רק עם שם אחר - ושוב גם לגבי המערכות יחסים. הדבר שהכי צרם לי היו השחזור המדויק בחיים משלנו ובקיץ אחד ביחד: שניהם הכילו מנהלים שרוב סגל המורים פשוט לא סבל אותם.
קראתי את הפרק של המנהל בקיץ וקראתי אותו בחיים משלנו, והם פשוט אותו דבר!! רק שאחד דתי והשני חילוני!

הטעות השנייה שלך, היא להמשיך סדרות שנסגרו כבר ממזמן.

קיץ אחד ביחד קיבל סוף כזה מקסים!! למה היית צריכה לקחת את איתי ולהמשיך איתו את מעורב ירושלמי??? אני מצטערת, אבל אני לא אבין את זה בחיים. הרעיון שמאחורי מעורב ירושלמי באמת טוב, אבל את יכולת לכתוב דמות חדשה... או שזה פשוט מעבר ליכולות שלך.
ועכשיו שוב פעם לקחת את איתי, והפעם לחיים משלנו.
למרות שמעורב ירושלמי קיבל אחלה של סוף!!
אני לא מבינה למה את עושה את זה כל פעם מחדש.
מעבר לכך, אני לא מבינה למה אני כל פעם קונה את הספרים שלך ונופלת מחדש.
את לא מסוגלת להמציא דמויות חדשות! העלילה שלך כל כך בנאלית! וכן, מצטערת להודיע לך - אבל אפשר לתאר כל דמות שלך בשורה וחצי!!
בחיים משלנו מתואר בפירוש "[...] עומדים להתמודד עם העצמאות" - איזה עצמאות ואיזה נעליים??? הרי בגלל שאת כל כך מתקבעת לדברים שהביאו לך הצלחה ואת מפחדת לנסות לכתוב על דברים חדשים, שוב, ה' יודע איך מצאתי את עצמי קוראת על עלילה שמרביתה מתרחשת בתוך כותלי בית ספר.


על חיים משלנו, אני לא הולכת אפילו לכתוב ביקורת.
הוא פשוט לא שווה קריאה מבחינתי.
אני את הספר הבא של רוטנר, כבר לא אקנה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
הזמן השבור

הזמן השבור

אריאלה בנקיר

אני לא אכביר במילים, אין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה.
רעיון נחמד - רק חבל שהוא ממוחזר בטירוף (לב של דיו אנשים??)
סיפור אהבה - צפוי עד כדי כאב. היא יכלה קצת להפתיע, אבל היא החליטה ללכת עד בטוח.
עלילה - נסבלת.

לא התלהבתי

לפני 13 שנים• ~דניאל~
תשוקה

תשוקה

ג'וד מורגן

"אף אחד לא צופה באישה בדרכה למותה"
זאת השורה הראשונה שהתגלתה אלי כשפתחתי את הספר בחנות הספרים. היא הייתה מספיקה, הספר נקנה.

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה בלתי מוסברת למאות ה-16,17,18.
אני נמשכת אל התקופה ואל הקסם שבה. הגינונים, ההליכות, הלבוש. הכל קוסם לי.
חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי נולדת בתקופה הזאת?
הייתי בטח אומללה. הכללים החברתיים הנוקשים, המוסכמות, הבדלי המעמדות, היחס הלא שווה לאישה. אולי בכל זאת טוב שנולדתי במאה ה- 21.

אני אנסה לתאר לכם את הסיטואציה:
יש לנו את X ו- Y. X ו - X והם מאוהבים מאוד.
אבל הם לא יכולים פשוט לנהל מערכת יחסים במסגרת שהיא לא נישואים זה יהיה לא ראוי (לאישה יצא שם לא טוב), ולכן עליהם להינשא. נשמע פשוט לא? ישנם כמה נורמות פשוטות שעליהם למלא, לא משהו רציני. ראשית, X ו- Y צריכים להיות במעמד אקונימי וחברתי שווה, שנית הם לא יכולים פשוט ללכת ולהתחתן גם אם הם אנשים בוגרים ועצמאיים. הם צריכים לקבל את האישור של ההורים שלהם. וכדאי מאוד ש- Y תעשה אחלה של רושם על ההורים. כדאי שיהיה לה את המעמד המתאים הכלכלי והחברתי המתאים ואת ההשכלה והחינוך המתאימים או שהיא יכולה ללכת לעזאזל. כי אלה הפרמטרים על פיהם Y יכולה להשיג את X. זה ממש לא משנה אם היא אישה טובת לב או אם היא אוהבת באמת ובתמים את X.

הספר כתוב לפעמים מנקודת מבט של אחת הדמויות שמדברת אלינו הקוראים, ולפעמים מנק' מבט כללית משעשעת וסרקסטית הצופה בדמויות שלנו ומתארת את העובר עליהן.
העלילה כתובה בסדר כרונולוגי - מהילדות של הדמויות עד לסופן. הספר עוקב אחרי 4 נשים (האהובות עלי הן אוגוסטה לי וליידי קרוליין לאמב) שסיפור חייהן נקשר זו לזו.

הספרים לפעמים קצת יותר מדי גדוש בפרטים, זה לפעמים קצת מייגע אבל זה שווה את זה - אני ממש נהנתי. ממליצה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
 גאולה מרצון

גאולה מרצון

יעל (תהלליה) פפר

14 שנים. 14 שנים זה בעצם כל החיים שלי, פחות שנתיים.
ב-14 שנים הספקתי לעשות כל כך הרבה. וכך גם יעל. כי 14 שנים זה בעצם חיים שלמים, פרק חיים מטורף שמכיל כ"כ הרבה.

תכירו את תהלליה הרשקוביץ. תהלליה לובשת רק בגדים ארוכים ורחבים שמטשטשים את מבנה גופה הנשי, ככה היא דואגת לכסות כל מלימטר בגופה. תהלליה נשואה, לא כדת ודין, אבל היא נשואה, לטענתה. יש לה גבר, ולא סתם גבר - גבר אלוהי ביותר, שמזכיר לה דמות תנכית חשובה עם הזקן שלו והביגוד. אה כן ולגבר שלה יש עוד 31 נשים חוץ ממנה, איתן הוא שומר על קשר זוגי יום יומי. אבל כל זה לא חשוב נכון? כל עוד יש לה אותו לעצמה, הכל בסדר. הגבר שלה כל כך חשוב, אסור שיסבול משום מחסור, ולכן היא ועוד ה-31 נשים שלו (שהן כמובן לא חשובות, כי הוא שלה.) דואגות לפרנס אותו ולספק לו את כל חשקי ליבו, כי אסור שדבר יחסך מהגבר שלה, חלילה! לתהלליה אסור להסתכל על גברים אחרים, למה? ככה, זה מה שהגבר שלה הורה לה. והיא תציית לו, הוא הרי צודק בהכל... והכל לטובתה בסופו של דבר. אסור לה ליצור קשר עין עם גברים אחרים, אסור לה אפילו להיות בקרבת גברים אחרים. גם בקרבת אחיה, היא צריכה לשבת מאחורה ולא לידו במושב האוטו. ביג דיל! למי אכפת, נכון תהלליה? חייה של תהלליה מסתכמים בניקיונות הבית, יחד עם נשותיו האחרות, וכמובן עבודה קשה ומעייפת כדי לספק את כל צורכי גואל. חיים חברתים? לאאא מי צריך אותם כשיש את גואל. משפחה?? הם לרעתה. אבא שלי רוצה להשכיב אותה לדעת גואל. אבל גואל אוהב את תהלליה, הוא אוהב אותה מאוד ולכן יש להם גם 8 ילדים (שמצטרפים ל-82 הילדים שיש לגואל מנשים אחרות.) כולם נושאים את שמו של גואל. אז נכון שהיא מגדלת אותם לבד לגמרי, מכלכלת אותם לבד לגמרי, ומתנהלת על תקן אמא חד הורית.
מבחינת תהלליה, החיים שלה הם נס אחד גדול מאותו הרגע שבו פגשה את גואל. גואל הוא הכל, ובלעדיו זה כלום. מי אני שאבקר אותה?

אני פשוט בשוק. סיימתי את הספר עם אותה בחילה שליוותה אותי במהלך כל הקריאה שלו. מין בחילה כזאת שתופסת אותך בבטן ולא עוזבת אותך.
היה לי סטריאוטיפ ברור לגבי איך צריכה להיות דמות הקורבן שתיפול לידיו של פסיכי כמו רצון, אבל יעל דאגה לנפץ את הדמות הזאת.
היה לי ברור שאישה שתיפול לידיו של חולה נפש כמו רצון, צריכה להיות אישה בעלת ביטחון עצמי נמוך, חסרת ניסיון עם גברים ויציאות, שברירית, לא עצמאית, כזאת שרק מחכה לגבר הזה שינהל את כל חייה ויכתיב לה איך לחיות.
טוב זאת לא יעל. יעל יצאה עם הרבה בחורים, היא נראת טוב והיא מודעת לכך, היא דומיננטית, עצמאית ובעלת ביטחון עצמי גבוה.
אחרי שקראתי את הספר הזה אני כבר לא מרגישה כל כך בטוחה, הוא טלטל אותי. גואל רצון היווה עבור הנשים האלה, גבר דומיננטי, שליח ה', קרן אור, איש שיודע הכל, איש נערץ, לא איש אלא מישהו על-אנושי. הוא היווה עבורן הדבר הטוב ביותר והטהור ביותר בעולם. מי מאיתנו הנשים, יכולה להרים את היד ולהגיד בלב מלא שהיא חסינה בפני שטיפת מוח כזאת?? מי מאיתנו יכולה להגיד שהיא בחיים לא תיפול שבי לדבר כזה?
בהחלט מפחיד ומעורר הרבה סימני שאלה. הספר הזה גרם לי להיות יותר חשדנית (במידה הנכונה), הוא פוצץ קצת מבועת הנאביות שלי, ובעיקר גם סיפק לי הרבה מאוד אינפורמציה על אחת הכתות המובילות בארץ ישראל, המתבססת בעיקר על שטיפת מוח ושליטה פסיכולוגית, כי הרי אף אחת מהנשים האלה לא היתה כבולה בשרשראות ברזל אל גואל. אלו היו שרשראות חזקות יותר שכבלו אותם אל גואל.

תכירו את יעל פפר. היא אישה יפה ומטופחת, יש לה שמונה ילדים אותם היא מגדלת לבד. היא מטפחת את הקריירה שלה, ועובדת קשה כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה בכבוד. יש לה חיי חברה והיא גם בקשר עם משפחתה. היא עצמאית, אינדבדואליסטית, חזקה, מאמינה בעצמה ובעיקר חסרת פשרות. היא לא אחת שתיתן לגבר, אף גבר לסובב אותה, להכתיב לה כיצד לחיות אח חייה. היא בעלת חירות.

תהלליה הרשקוביץ, יש לי רק דבר אחד להגיד לך REST IN PEACE
יעל, שיהיה בהצלחה בחיים החדשים – מאחלת לך שתמיד תיהי בעלת חירות.
אה כן ולך רצון... בהצלחה בכלא... אתה תזדקק לה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~

ביקורות נוספות על "הדבר האחרון שאני זוכר"

הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

אין על הספר הזה, לא משנה במה תשחדו אותי, אני לא אשנה את דעתי.

הסופר המוכשר מצליח לגרום לי להרגיש קרבה עזה אל הגיבור, והתחברות מיידית

לפני 13 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

אף פעם לא אהבתי ספרים על טרוריסטים... את הספר הזה ספציפית ממש אהבתי! אין סוף למתח ולעניין, הדרך בה צ'ארלי מוצא לאט לאט את הזיכרות, פשוט לא הפסקתי לקרוא אותר, סיימתי ביום.
לא יכולה לחכות שיצא הספר הבא הסדרה, המתח הורג אתי!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•SeizeTheDay
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

בדרך כלל אני לא קוראת ספרי מתח ואימה, אבל התקציר נשמע לי מעניין אז החלטתי שכדאי לקרוא אותו..

בסך הכל, הספר הזה די נחמד והוא מעביר את הזמן בכיף.
האירועים שמתארים את החיים של צ'רלי,טוב, גורמים לקוראים די להתחבר אליו ולהבין אותו כי בסך הכל מדובר בנער אמריקאי רגיל עם מורים מעצבנים, חברים טובים ונערה שהוא מאוהב בה....
אז זהו, שלא.
צ'רלי הולך לישון לילה אחד, אחרי יום שגרתי לחלוטין ולמחרת הוא מתעורר קשור לכיסא, כשאנשים רוצים להרוג אותו... אמרתי כבר שגרתי?
כל האירועים שמתוארים בספר, במיוחד מה שקורה אחרי שהוא בורח מאוד מותחים ומעניינים ובאמת מצליחים להשאיר את הקורא דבוק לספר. אהבתי במיוחד שהסופר לא פחד לגרום לגיבור להביע את הרגשות שלו, שלא כמו בספרים אחרים שבדרך כלל הגיבור הראשי הוא כזה אמיץ ולא מפחד מכלום וחס וחלילה אם הוא יביע חולשה או רגש.

אני לא רוצה להגיד יותר מידי כדי לא להרוס למי שרוצה לקרוא את הספר, אבל יש רק דבר אחד שמעניין אותי- איך הספר הזה לא מקבל את היחס שמגיע לו?
כן, זו נשמעת שאלה טיפשית אבל לא נראה כאילו הרבה כאן קראו את הספר, והוא דווקא אחלה ומשאיר את הקוראים במתח עד הרגע האחרון, ואפילו אחריו (כי אין לי מושג אם תרגמו בכלל את שאר הספרים בסדרה לעברית).

אז אם אתם מחפשים ספר נחמד ומותח להעביר איתו את הזמן- מצאתם אותו :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פלינדר εїз
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

ספר אדיר...!!!!!
אני אהבתי במיוחד....
מותח מאוד....
לא יכולתי להפסיק לקרוא..!!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•ג'וני
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

ספר מרתק ומעניין.
מישהו יודע מתי יצא הספר הבא או איך קוראים לו?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•בת
הדבר האחרון שאני זוכר

הדבר האחרון שאני זוכר

אנדרו קלאבאן

ספר יפה מרתק עד העמוד האחרון מתי יראו את הספר השני

לפני 15 שנים•tomer
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
5.0
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אין על הספר הזה, לא משנה במה תשחדו אותי, אני לא אשנה את דעתי. הסופר המוכשר מצליח לגרום לי להרגיש”